השלום הוא התוכנית הכלכלית הטובה מכולן

הסכמי אוסלו הוכיחו כי התרומה של תהליך השלום לכלכלה ולצמיחה חדה וברורה. אבל שום דבר מזה לא עושה רושם על נתניהו

נחמיה שטרסלר
נחמיה שטרסלר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נחמיה שטרסלר
נחמיה שטרסלר

בשעות הצהרים קיבלתי הודעה שהטיסה יוצאת בזמן. ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי לשדה התעופה. כאשר הגעתי לאולם היוצאים הרגשתי את ההתרגשות באוויר. לא בכל יום יוצאים כל כך הרבה ישראלים לעמאן, לוועידת פסגה כלכלית שרוב משתתפיה הם אנשי עסקים ופוליטיקאים ערבים מכל מדינות האזור, כולל עיראק וסוריה.

הטיסה מבן גוריון לבירת ירדן נמשכה חצי שעה, כך שב-7 בערב, 29 באוקטובר 1995, נחתנו בעמאן, משם מיד לאולם הוועידה, לפתיחה החגיגית.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

יצחק רבין, ראש הממשלה, היה כוכב הוועידה. הוא עלה לבמה ואמר: "עד עכשיו השקענו הרבה דם, הרבה זמן והרבה כסף במלחמות. מהיום אנו נתבעים להשקיע בשלום...השלום במזרח התיכון מחייב אותנו לחשוב אחרת, לדבר אחרת, לעשות אחרת. כל המאמצים, כל המעשים, כל התוכניות וכל הדיבורים חייבים להתמקד מעתה ולהבא בכלכלה ובאיכות חיים. אנו חבים זאת לאזרחי המדינות שאותם אנו מייצגים". האולם רעד מעוצמת מחיאות הכפיים.

שבוע מאוחר יותר נרצח רבין בתל-אביב.

חתני פרס נובל לשלום לשנת 1994 יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר עראפתצילום: יעקב סער / לע"מ

הוועידה הכלכלית בעמאן הייתה ועידת השלום האזורית השנייה. הראשונה התקיימה שנה קודם לכן, בקזבלנקה, מרוקו. אבל רק בעמאן היו יצחק רבין (ראש הממשלה) ושמעון פרס (שר החוץ) כל כך מבוקשים. כולם רצו להתחכך בהם, לדבר אתם ולהצטלם אתם. האווירה הייתה מחשמלת. האופוריה הייתה מושלמת. אני עוד זוכר יבואן מסוריה (!) שהתעניין אצלי איך עושים עסקים עם ישראל.

לוועידה לא הגיעו רק ערבים וישראלים. גם אירופאים השתתפו בחגיגה. היו שם ראשי חברות גדולות, כמו מנכ"ל פולקסוואגן ומנכ"לית אנרון, וההרגשה הייתה שאנו רואים במו עינינו את הגשמת חלומו של פרס: "מזרח תיכון חדש", שיתעסק בחברה, כלכלה, צמיחה, תעסוקה והעלאת רמת החיים, ולא בהכנות למלחמה הבאה.

על בניית המזרח התיכון החדש עמלו שניים: יוסי ורדי ורפי בנבנישתי, שהכינו חוברת עבת כרס, עם רעיונות לעשרות פרויקטים משותפים בין מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית וישראל.

לחוף ים המלח הייתה אמורה לקום ריוויירה מפוארת, עם שורה ארוכה של מלונות פאר ואזורי תיירות. קצת צפונה משם תוכננו אזור תעשייה גדול וחוות חקלאיות. נמלי אילת ועקבה היו צריכים להתאחד, וכך גם מערכות החשמל והמים של ישראל וירדן. את החשמל לכל הפרויקטים הייתה צריכה לספק תעלת הימים שהייתה אמורה להיכרות בין אשקלון לים המלח. גם בנק אזורי היה צריך לקום, וגם פרויקט צפרות. כן, הם רצו שגם חובבי ציפורים מרחבי תבל יגיעו לבקעת ים המלח.

באחד ממסדרונות הוועידה תפסתי במקרה, לשתי דקות, את האיש הכי עסוק בוועידה: שמעון פרס. שאלתי אותו בספקנות טבעית מאין יבוא הכסף לכל הפרויקטים האדירים הללו, ופרס הביט בי ברחמים והסביר: בעולם שלנו אין בעיה של כסף. יש קרנות אדירות של מאות מיליארדים באירופה ובארצות הברית, שרק מחכות שמישהו יבוא ויציג להן רעיון מושך, והן כבר יביאו את הכסף. הוא הוסיף ואמר שפעם האופנה העולמית הייתה להשקיע במזרח אירופה. עכשיו צריך להפוך את המזרח התיכון לאופנה הבאה - והכסף יישפך בדליים. רק להתכופף ולקחת.

וכמה שהוא צדק. עד הסכם אוסלו (13 בספטמבר 1993) ההשקעות הזרות בישראל עמדו על סכומים מגוחכים של כמה מאות מיליוני דולרים בשנה, שהגיעו בעיקר מיהודים טובים. לאחר חתימת ההסכם, זינקו ההשקעות לרמה של כמה מיליארדי דולרים בשנה. הנתונים המדויקים הם שבחמש השנים 1988 עד 1992, רמת ההשקעות הזרות בישראל עמדה על ממוצע של 600 מיליון דולר בשנה, בעוד שבחמש השנים 1993 עד 1997 היא עלתה לרמה של 4.6 מיליארד דולר לשנה – גידול אדיר של כמעט פי שמונה.

ההשקעות הגבוהות הללו שיפרו מאוד את מצב החשבון השוטף של מאזן התשלומים שסבל עד אז מגירעון כרוני, והן גם ריפאו את המשק ממחלת האבטלה שהגיעה אז עד 10%. הסכם אוסלו הפך אותנו בבת אחת למשק צומח בקצב מדהים של 7% (ב-94'), עם אבטלה יורדת, כאשר ב-95' המשיך המשק לצמוח בקצב מהיר של 6.5% והאבטלה עוד ירדה והלכה. כך היה גם במחצית הראשונה של 96' - עד שהגיע נתניהו. הוא ניצח בבחירות, חיסל את הסכם אוסלו וניפץ את חלום השלום.

האמת היא, שהשינוי במשק החל עוד ב-1992, כאשר יצחק רבין עלה לשלטון. הוא החל לבצע שינויים מרחיקי לכת בסדר העדיפויות. הוא עצר לחלוטין את הזרמת המיליארדים להתנחלויות, והחל להעביר את הכסף לאן שבאמת צריך: לחינוך, לכבישים, למחלפים ולעיירות הפיתוח. זה היה הבסיס לתחילת תהליך הצמיחה, אבל המפץ הגדול היה הסכם אוסלו.

מיד עם חתימת ההסכם, הפכה ישראל ממדינה מצורעת למדינה מבוקשת. משלחות מרחבי תבל הציפו את המשק, ומרכז הירידים בגני התערוכה בתל אביב כרע תחת נטל הכינוסים והוועידות. חברות רב-לאומיות התחרו ביניהן מי תחתום ראשונה על הסכמי שיתוף פעולה.

יפן, למשל, שנזהרה עד אז מקיום כל קשר עם ישראל עקב החרם הערבי והתלות שלה בנפט הערבי, שלחה לכאן את המשלחת הרשמית הראשונה בעקבות ביטול החרם. אחריה הגיעו משלחות מאינדונזיה והודו.

העולם כולו היה בטוח שלאחר שייחתם הסכם השלום המלא עם הפלסטינים, המזרח התיכון ישנה את פניו וישראל תיהפך לראש גשר כלכלי לכל העולם הערבי. זו הייתה הסיבה לנהירה של חברות רב-לאומיות לישראל כמו נסטלה, יוניליוור, דנונה, פפסיקו, כבל-אנד-וויירלס וקמברלי-קלרק, שלפני הסכם אוסלו ולפני הסרת החרם הערבי לא חלמו אפילו על ביקור בישראל.

מעטים זוכרים, אך הפעם הראשונה בה "זכינו" לאכול המבורגר במקדונלד'ס הייתה רק לאחר הסכם אוסלו. המסעדה הראשונה שנפתחה הייתה בקניון רמת גן, באוקטובר 93', והיא הפכה די מהר למוקד עלייה לרגל.

באותם ימים אופטימיים הפכו אנשי עסקים ישראלים לדמויות מבוקשות בכל כנס בינלאומי. מדינות רבות חידשו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, וכמה ממדינות ערב פתחו כאן נציגויות - עומאן, קטאר, תוניס ומרוקו.

התרומה של תהליך השלום לכלכלה הייתה ברורה וחדה. הסכם אוסלו היה התוכנית הכלכלית הטובה ביותר שיש. אבל כל זה לא עושה שום רושם על בנימין נתניהו. כבר שנים הוא מוביל את התזה שאין קשר בין שלום לכלכלה. לדבריו, אפשר לחיות טוב מאוד בלי שלום. אפשר להגדיל עוד את תקציב הביטחון. אפשר לבנות עוד בגדה ולא בתוך גבולות הקו הירוק. אפשר לקצץ בתקציבי החינוך והרווחה. אפשר להתעלם מאיומי החרם מאירופה. והכי חשוב: אפשר להמשיך ולטמון את הראש בחול, עמוק-עמוק.

זה מזכיר לי את הסיפור על זה שנפל ממגדל בן 50 קומות. במחצית הדרך קוראים לעברו:

 הכל בסדר?
כן, בינתיים הכל בסדר גמור, הוא עונה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ