לא על השלום לבדו

מחנה השמאל הרוויח ביושר את החשדנות שמגלים כלפיו בפריפריה. כדי לשבור את המלכוד הזה, הוא חייב להוביל את המאבקים הכלכליים-חברתיים שזנח

אבירמה גולן
אבירמה גולן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבירמה גולן
אבירמה גולן

הדברים מוּכָּרים לעייפה: מחנה השלום מצטמצם, נדחק אל השוליים, ומוגדר  "שמאלן הזוי שמוכר את המדינה". תהליך זה מחריף ככל שההתנחלויות, שנולדו כיישובי ארעי, הופכות לגורם מכריע במדינה ובחברה ומובילות אותן באף על גבם של כלל אזרחי המדינה.

רוב הציבור מבין שהוא ניזוק מהכיבוש אך מעדיף להתעלם ממנו ולסמן את ה"שמאלנים" כמקור כל צרה. למעשה, ככל שישראל מבודדת יותר בזירה המדינית, והשכבות החלשות ומעמד הביניים הרעוע כורעים תחת נטל ההוצאות הכבד על התנחלויות וביטחון - השמאל ושאיפת השלום לגיטימיים פחות.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

גם ההסברים לאבסורד הזה ידועים. כבר לפני 10 שנים הציע ההיסטוריון פרופ' דני גוטווין, במאמרו "היסודות המעמדיים של הכיבוש" (תיאוריה וביקורת, 2004), ניתוח החושף את מפת האינטרסים של המעמד הגבוה ומראה כיצד  המעמד הזה, המגדיר עצמו מתון (דפוסי ההצבעה שלו חוזרים בדרך-כלל למרכז ולשמאל-מרכז), תומך בפועל בכיבוש (בהכחשה מוחלטת), כדי להמשיך ולטפח את הפרויקט היקר ביותר ללבו – ההפרטה.

בנייה במודעין עלית, בתחילת השנהצילום: גיל כהן-מגן

לפי גוטווין, המאיון העליון משלים עם הזרמת המיליארדים אל ההתנחלויות והעמקת השליטה בשטחים הכבושים, וכך מכשיל למעשה את הפתרון המדיני שהוא דוגל בו לכאורה. זאת משום שהוא נהנה מפירותיו של המשטר הניאו-ליברלי, ואיננו מעוניין לשלם את מחירה של מדינת הרווחה.

גוטווין הראה כיצד המדינה מתנערת ביודעין מאחריותה כלפי האזרח והחברה בתחומי הקו הירוק, מפריטה בלא רסן את השירותים החברתיים והופכת אותם בלתי נגישים לחלשים ואף למעמד הביניים הנשחק, מניחה לשוק להתפרע ולקבוע יוקר מחיה שערורייתי בדיור, מזון, תחבורה ועוד, ובמקביל מפריטה ומקשיחה את שוק העבודה ושוחקת את השכר. וככל שהעניים יותר מודרים, כך המאיון העליון נהנה יותר מההסתגרות המועדפת במתחמי המגורים היוקרתיים שלו ומהפריווילגיות שהוא קונה לו בכסף רב. הכיבוש, ההתנחלויות והשטחים רחוקים משם אפילו יותר מהעניים. וכשהממשלה שולחת את העניים לערים החדשות בשטחים, לרבות הערים החרדיות, המאיון העליון מרוצה: הכל מתרחש הרחק ממנו, והוא יכול להתענג על כוח העבודה הזול והחיים הטובים בעיר הגדולה ללא הפסקה.

היום – לאחר שפרויקט ההפרטה הושלם וההתנחלויות צברו עוצמה אדירה עד כדי כך שרק מעטים, אפילו בשמאל, מאמינים שאפשר יהיה לפנותן – מאמרו של גוטווין תקף פי כמה. בעקבותיו הראו בשנים האחרונות חוקרי גיאוגרפיה, סוציולוגיה וממשל כיצד השתנתה תודעתן של קבוצות אוכלוסייה חלשות, למשל ש"סניקים צעירים שנדחפו להתגורר מעבר לקו הירוק, והפכה "מתנחלית" בגלל החיכוך עם השכנים הפלסטינים וכתגובת-נגד להתנכרות (הפוליטית והתרבותית) מצד מה שמוגדר "התקשורת" ו"האליטה" התל-אביבית החילונית.

שנים אחדות לאחר פריצת הדרך של גוטווין סיפק הסוציולוג פרופ' נסים מזרחי מבט נוסף לאותה סתירה-לכאורה. במאמרו "מעבר לגן ולג'ונגל, על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות האדם בישראל" (שערי משפט, 2013), הוא דן בשאלה מדוע מפנים העניים והחלשים עורף ל"מסר האוניברסאלי של שוויון, צדק ושחרור המוצע להם בלהט", ומסביר ש"הפוליטיקה האוניברסלית, הנתפסת מנקודת מבט ליברלית כמפתח לתיקון חברתי, נחווית על ידי קבוצות שונות בחברה היהודית כאיום זהותי חמור".

הפגנה בעפולה לאחר רצח שלי דדון במאי האחרוןצילום: רמי שלוש

קריאה מרחיבה של התיזה שמציע מזרחי מכילה הסבר נוסף לדיסוננס המדיני: אותו ציבור הדוחה את שיח הזכויות בקונפליקטים פנימיים, כמו למשל עם מבקשי המקלט בשכונות הדרום, מאוים לא פחות משיח השלום, כיוון שגם  הוא מצטייר כחלק מהסט הליברלי-מערבי. שוחר השלום נתפס כמי ש"אכפת לו יותר מהערבים/ ההומואים/ החתולים מאשר מהיהודים". דיבורו נשמע זר ומנוכר, משולל סולידריות ואמפתיה.

שני ההסברים מבהירים היטב מדוע תושבי השכונות וערי הפיתוח מסרבים לאמץ את ערכי הצדק והשוויון. הרבה יותר טבעי להם להזדהות עם קרוביהם שעברו להתגורר מעבר לקו הירוק מאשר עם ה"מסודרים" מתל-אביב, ודאי לא עם כל מי שמחוץ לאתוס הלאומי, המהווה עוגן חיוני במציאות הכלכלית-חברתית והביטחונית הקשה.

שכן השילוב בין המעמדי לבין התרבותי-זהותי מוליד ביטוי לאומי, ואף לאומני, חריף. האם מחנה השלום מסוגל להבין את המציאות המורכבת הזאת? וחשוב מזה, האם הוא מסוגל לצאת מכליו הנוחים, ולהיפתח אל שכבות רחבות מאלה שהורגל בהן? ספק גדול.

גם אם החרפות והגידופים המוטחים במחנה השלום אינם מגיעים לו, הוא הרוויח ביושר את החשדנות שמגלים כלפיו בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית מהסיבות שמתארים גוטווין (העדפת הניאו-ליברליזם והפקרת החלשים) ומזרחי (הגדרה עצמית אירופית-אליטיסטית בנוסח "וילה בג'ונגל" המבטאת סלידה מהמרחב המקומי והמזרח-תיכוני). השמאל אולי מתחיל להבין את המכשלה הזאת, אבל הוא לא מתאמץ לפצח אותה.

באולמות אירופיים מהודרים עוסקים ראשי המחנה הזה בדיון כבד-ראש בהגדרות מילוניות (אפרטהייד, גזענות, פשעי מלחמה) שרובן ריקות מתוכן, ובעיקר חסרות השפעה. ובעוד הם מתפלפלים, קיבעה יו"ר העבודה לשעבר, שלי יחימוביץ', הפרדה מלאכותית בין התביעה החברתית לשוויון ולצדק לבין אותה תביעה עצמה בתחום המדיני, והעניקה לגיטימציה הרסנית לימין ה"חברתי" (כחלון ושות').

הפער בין סוגי השיח – זה של המאיון העליון שצאצאיו מצטיידים בדרכונים אירופיים והוא עצמו חי רגל פה רגל שם, וזה של העשירונים התחתונים הלכודים בהוויה שוחקת ומאיימת – מתעצם, והימין ה"חברתי" מנצל זאת. הוא דואג להסיט את הזעם מהמדינה ועוולותיה אל ה"מסודרים" ממחנה השלום, שמצבם הכלכלי והשכלתם הופך אותם פחות פגיעים ולכן בעצם אפילו הסכסוך לא פוגע בהם עד כדי כך. למה אכפת לשמאלנים האלה מהשלום? כי הם מרחמים רק על הפלסטינים, בניגוד ל"חברתיים" מימין שדואגים ליהודים.

כדי לשבור את המלכוד הזה, מחנה השלום חייב לשכנע שאכפת לו באמת מהחברה שבה הוא חי. עליו להוביל את המאבקים הכלכליים-החברתיים שזנח, ובד בבד לנהל עם כל הקבוצות באוכלוסייה דיאלוג סולידרי ושוויוני. והוא חייב לדבר אחרת: לא לבקש סליחה נלעגת, לא להתנשא ולא להתחנף, אלא לגייס כבוד, ואהדת-אמת, והקשבה אנושית, אחראית וענווה.

להרשמה לכנס - לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ