שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה שלום-עכשיו אם אפשר שלום-אחר-כך?

יוסי שריד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי שריד

מי מפחד משלום; מי שמפחד פחות ממלחמה. הרי במלחמה נופלים אנשים, וזה סוף החיים, אבל לא סוף העולם. ואילו בשלום נופלות ממשלות, וזה עלול להיות סוף הקריירה. לכן, למה לקחת סיכונים מיותרים? אם תפרוץ חלילה מלחמה – כולנו נהיה מאוחדים. אך אם יפרוץ שלום – נתפצל, נריב וניקלע למשברים.

בנימין נתניהו השכיל מלכתחילה לנהוג באחריות ובתבונה, מלכתחילה הקדים רפואה למכה. אמנם יכול היה לבחור לו קואליציה חלופית, שהיתה משחררת אותו במעט מפחדנותו הבריאה, אבל הוא העדיף ממשלה סרבנית, שמבטיחה לו מראש חיים שקטים וארוכים. מה טובה חברתם המחוספסת של נפתלי בנט ואורי אריאל, שיודעים לסכל בעוד מועד איומי הסכם באופק, ומה נעימה למגע ציפי לבני הרכה כעלה תאנה. וגם יאיר לפיד הוא "אח" באותו שבת-אחים-גם- יחד. חבל, חבל ששמעון פרס פורש דווקא כעת, וקול השלום מירושלים ייאלם. זה היה סידור נוח למדי: כל עוד הנשיא שמעון בסביבה, מי יעז להציג את ישראל שלנו כמחרחרת מלחמה.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

נתניהו למד מניסיונו ובעיקר מניסיונם של אחרים: המעשה יותר מסוכן מהמחדל, בדרך כלל. אל תתייראו מפני הבטלנים, גם לא מפני המלהגים, אלא רק מפני העושים. אם ממני תראו וכן תנהגו, מובטחות לכם ארבע שנות שלטון לפחות. והשלום – סבלני מטבעו – יכול לחכות, הוא לא בורח לשום מקום, וגם אם יתמהמה – בוא יבוא באחרית הימים. מי כמונו רוצים שלום, אך מעולם לא האמנו בשלום-עכשיו, ותמיד האמנו בשלום-אחר-כך. "מוטב מאוחר" עלול להתברר בדיעבד כמאוחר מדי ואפילו כ"לעולם לא". הזדמנויות מדיניות, מטבען, אם אינן נאחזות בקרני הזמן, גם זנבן חומק.

מה לנו כי נלין בכלל, ועל ביבי ואביגדור ונפתלי וציפי ויאיר בפרט. אף פעם לא היה מצבנו יותר טוב, ואפילו הסינים באים ומשחרים לפתחנו. וסוף סוף, לאחר שנים רבות של ויכוחים עקרים ומיותרים בינינו לבין עצמנו, הממשלה הזאת מבטאת נאמנה את רחשי הלב של הציבור. מי מפחד משלום, מה פתאום, אבל יש סדר עדיפויות בחיים, ולמה לקלקל את המתוקן. למה לעשות גלים, כשהים שקט ומזג האוויר נאה והאופקים פתוחים ומבטיחים. מוטב לנו להתרכז עכשיו בתיקון הפנימי, בסידור הבית מחדש: יוקר המחיה חשוב ודחוף יותר מיוקר החיים. מה איכפת לנו לשמש מעת לעת כבשר תותחים, ובלבד שנוכל בקרוב לשלם פחות על בשר אדום.

יש שכר לעמלו הממושך של נתניהו: לא לרוח זרה את צרצוריו כצרצר הגלות; לא לשווא זרע את זרע סיוטיו, שאותו הוא מושך מבית אבא עד לבית שרה. והזרע נקלט והוא נובט: ברור, אנחנו משתוקקים לשלום, ועוד איך, אבל לא עם השותפים הבוגדניים הללו; אם לא עכשיו, גם לא כאן: הזמן והמקום אינם מתאימים לנו.

אבל, במחילה, דעת הקהל ברובה היא כמו שבשבת, שמבחינה בכיוון הרוח המתחלף. ונתניהו הוא משיב הרוח הרעה ומוריד הגשם החומצי; זה מה שהוא. דעת קהל היא כחומר ביד האומר, מה שאומרים לה לומר, זה מה שהיא אומרת. דעת קהל היא כחולות הנודדים, כל משב קל מעיף אותה למקום אחר.

כבר היו תהפוכות בן רגע מעולם: מנחם בגין נוסע לקמפ-דייוויד ונשבע אמונים לכל התנחלויות חבל ימית בלי יוצאת מהכלל. מנוי וגמור אתו, שלא להפקיר ולו התנחלות אחת ויחידה. הוא עצמו ישוב ויגור עם מחונני עפרות ארצנו החדשים באשר הם שם. ודעת הקהל – למעלה מ-90 אחוז – מצטרפת אליו בשליחותו הנחושה ותומכת בו ללא סייג. בגין חוזר, קומתו שחה, לאחר שהסכים לפנות את ההתנחלויות כולן, להחריבן מהיסוד ולסגת לגבול הבינלאומי עד לסנטימטר האחרון. זה מה שקורה למקסימליסטים, שמתעקשים לוותר על המינימום תחת לחץ שאי אפשר לסרב לו; ותחת איומים בכוח או בפועל הכוח. את כל צעדיה המדיניים עשתה ישראל בנתיב הקוראלס, כשלא נותר לה עוד מרחב תמרון. ודעת הקהל – היא תמיד עם מעצביה, כי "העם חכם" ולא סכל.

שלא לדבר על מלחמות, שמיד בראשיתן הן מתקבלות בהתלהבות עצומה, עד שהן מתארכות כהרגלן, מתגלגלות ומסתאבות. התומכים ראשונה הם הראשונים למאוס בה; מי שלא שאל שום שאלה בטרם, פתאום נזכר לשאול בדיעבד. מי מפחד משלום? מי שמשליך את יהבו על המלחמה הבאה, שלעולם תהיה אחרונה וגם הכי מוצלחת, עד שייחשפו מערומיה ושקריה.

נתניהו ובנטצילום: טלי מאייר

ועכשיו הבון-טון הוא ללעוג ל"שלום", המלה עצמה מגונה. בינתיים נעשה "צעדים חד צדדיים" – יש לנו רעיונות, "ננהל את הסכסוך" – יש לנו כלים, ובלי הרף נתפלל תפילות יהודיות מסורתיות לשלום, כמשאת נפש לעולם הבא.

רק פעם אחת קמה ישראל מרִבצה, התנערה, יצאה לאוסלו, נידברה וחתמה על הסכמים. ועד היום נמשך הוויכוח – נכשלו או הצליחו. כך או כך, הסכמי אוסלו היו הכרח המציאות. שני הצדדים היו חייבים להכיר סוף סוף זה בזה ובזכויות הלאומיות השמורות לכל צד. אבל נניח – ולצורך הדיון בלבד. נניח שאכזבו, ואף גבו מחיר דמים. אז מה, כאילו מלחמות לא גבו את מחירן הכבד לאין שיעור. אבל אצלנו אומרים נואש לאחר ניסיון רציני אחד לעשות שלום, ולעולם לא מתייאשים מעשיית מלחמה. כמה מלחמות היו לנו עד עכשיו? ועוד היד נטויה. ורק אוסלו ילבין או ישחיר כמפרש בודד במשט הגדול לעבר השלום המיוחל, וממנו והלאה – מוציאים את הרוח מכל המפרשים.

"הם מפחדים", אבל את הפחד והזיעה סופגים מלמעלה, כשאין לנתניהו מושג מה עושים בחופש ובאחריות שמוטלים עליו. זאת האמת, שרה, אני מפחד, וגם את מפחדת. מה יהיה, נישאר שנינו לבדנו, נשב בחושך, השלום ישלח ידו מהחור שתקעתי אותו, יעבור על כף המנעול. אני אקום בלית ברירה לפתוח לו, והנה – רובי בפתח. ואני כבר לא יודע מי מפחיד אותי יותר – השלום או ג'ודי שלום.

להרשמה לכנס - לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ