חמש הפנים של היישות הפלסטינית

בין מדינות ערב אין מועמדות פוטנציאליות, כמו ירדן ומצרים, שיסכימו לעשות שלום עם ישראל. הצעדים הקונסטרוקטיביים היחידים שישראל יכולה לעשות כעת קשורים לשיפור מעמדם של אזרחיה הפלסטינים ושל האוכלוסיה הפלסטינית ביהודה ובשומרון

משה ארנס
משה ארנס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
משה ארנס
משה ארנס

ישראל מעורבת בסכסוך רב-ממדי. מולה ניצבים הפלסטינים, המסתייעים בעולם הערבי שנתמך על ידי העולם המוסלמי. ממבט ראשון, זה לא נראה אפשרי למצוא פתרון של שלום לסכסוך בעל ממדים כאלה בין ישראל לבין כוחות שלמראית עין גדולים ממנה בהרבה, שמתפשט על פני חלק גדול מכדור הארץ ואשר מעורבת בו אחת הדתות הגדולות בעולם. לכן, טבעי לנסות לטפל בחלקי הסכסוך ואולי ליישב אותם אחד אחרי השני.

לעולם המוסלמי יש השפעה רבה על תהליך השלום. עולם זה, המחולק לסונים ושיעים, הוליד כמה מתנועות הטרור הקיצוניות ביותר – אל קאעדה, חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי. כל התנועות האלה מתנגדות לשלום עם ישראל ושואפות להשמידה. המדינות המוסלמיות החברות באו"ם מעניקות רוב אוטומטי לכל החלטה נגד ישראל שמועלית בעצרת האו"ם. אחת ממדינות אלה, איראן, על אף שאיננה ערבית, היא האיום הגדול ביותר לביטחון ישראל. רבים בעולם המוסלמי מזדהים עם הסעיף באמנת החמאס הקובע כי: "אדמת פלסטין היא ואקף מוסלמי לדורות של מוסלמים עד ליום הדין. לא יעלה על הדעת לנטוש אותה או את חלקה, או לוותר עליה או על חלק כלשהו ממנה".

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

אין סיבה להניח שדעות אלה, שמתנגדות לעשיית שלום עם ישראל, אינן ניתנות לשינוי, אך בהחלט מתקבל על הדעת שזה לא יקרה בעתיד הקרוב. מה אפשר להסיק מהעובדה כי על אף ההשפעה השלילית הזאת בעולם האיסלאמי, חתמו מצרים וירדן על הסכמי שלום עם ישראל? האם זה יכול לעורר תקווה להמשך הניסיונות להרחבת מעגל השלום?

הסכם השלום עם מצרים: בגין, קרטר וסאדאת בלחיצת ידיים משולשת

הסכם השלום עם מצרים נעשה לאחר ששיא המאמצים הערביים המרוכזים להשמדת ישראל באמצעים צבאיים הסתיים בתבוסה מצרית וסורית  ניצחת במלחמת יום כיפור. השלום עם מצרים הוא "שלום קר". כל הניסיונות, שנעשו בשנים הראשונות לאחר חתימת ההסכם, להביא לנורמליזציה של היחסים בין מצרים לבין ישראל נכשלו, וכעת, כל התקוות להתקדמות בתחום הזה נעלמו. ככל הנראה, העם המצרי אינו מעוניין בנורמליזציה כזו. השלום עם ישראל נשמר משום שעל מצרים שלט משטר רודני, שבתחילה עמד בראשו אנוואר סאדאת, ולאחר מכן אכף אותו חוסני מובארק. השליט החדש, עבד אל-פתאח א-סיסי, יתנהג מן הסתם בצורה דומה. ואולם, כינון יחסים בין העמים הוא כנראה יותר ממה שהפוליטיקה המצרית הפנימית יכולה לשאת.

הסכם השלום של ישראל עם ירדן הוא מסוג דומה. המלך חוסיין, שהצטרף למצרים ולסוריה במלחמת ששת הימים, שהיה שותף לשלושת ה"לאו"וים בוועידת חרטום שנערכה לאחר אותה מלחמה, ואשר תמך בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, שינה כיוון לאחר אותה מלחמה. הוא העריך את מאזן הכוחות במזרח התיכון, ומתוך שהכיר בחשיבות שיתוף הפעולה עם ארה"ב וישראל בביצור שלטון משפחתו בירדן, הוא החליט לחתום על הסכם שלום עם ישראל. מאז, שיתוף פעולה ביטחוני הדוק בין ירדן לבין ישראל הביא תועלת לשתי המדינות. אך יציבותו של שלום זה תלויה בעיקר ביציבות השלטון ההאשמי בירדן.

כרגע, לא נראות מועמדות פוטנציאליות אחרות באזור, שיסכימו לעשות שלום עם ישראל מסיבות דומות לאלה שהביאו את מצרים וירדן לשולחן המשא ומתן.

נשארו הפלסטינים, אותם ערבים שחיו באזור המנדט הבריטי על ארץ ישראל וצאצאיהם. הם מפוזרים בין מדינת ישראל, אזור יהודה ושומרון, רצועת עזה, ירדן, ומחנות הפליטים במזרח התיכון. בניגוד לשכנותיה הערביות של ישראל – מצרים, ירדן, לבנון וסוריה עד למלחמת האזרחים הנוכחית – שהיוו ישויות פוליטיות מוגדרות ויחסית יציבות ואיתן היה אפשר, בעקרון, לשאת ולתת על הסכם פוליטי או צבאי, הפלסטינים הם ישות פוליטית שתפקודה לקוי ואין הם מיוצגים על ידי מוסד אחד או אדם אחד. מחמוד עבאס, העומד בראש הרשות הפלסטינית, איננו מייצג את כל הפלסטינים ואיננו במצב שבו הוא יכול לעשות ויתורים או לחתום על הסכמים בשמם. כלומר, גם אם ישראל היתה חותמת אתו על הסכם, הסכם זה לא היה מביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומביא לקץ כל התביעות הפלסטיניות נגדה. עבאס מודע לכך היטב, וזה מסביר את חוסר התלהבותו מהמשא ומתן עם ישראל וניסיונותיו להושיט יד לחמאס השואף להשמיד אותה.

מאחר שהמשא ומתן עם הרשות הפלסטינית קרס, האפשרויות המציאותיות היחידות לשיפור היחסים בין ישראל לבין הפלסטינים חייבות לכלול מודעות לקיומן של ישויות פלסטיניות שונות. הפלסטינים החיים בישראל הם מיעוט גדול במדינה והם נהנים מזכויות שוות לאלה של האזרחים היהודים, אם כי אין הם שותפים לכל חובות האזרחות. הפלסטינים בירדן, המהווים 70% מתושביה, הם אזרחים ירדנים. רבים מהפלסטינים החיים ביהודה ובשומרון, אזור הנשלט על ידי צה"ל ב-47 השנים האחרונות, הם בעלי אזרחות ירדנית שאותה קיבלו ב-19 שנות השלטון הירדני, כשיהודה ושומרון סופחו לממלכה ההאשמית. מאז, אחדים מהם איבדו את האזרחות הזאת. הפלסטינים ברצועת עזה חיים בשטח פלסטיני אוטונומי למחצה הנשלט על ידי החמאס, שהוא ארגון טרור. רוב הפלסטינים החיים במחנות הפליטים במזרח התיכון לא קיבלו אזרחות מהמדינות המארחות, ויש להם מעמד של פליטים בחסות האו"ם שנים רבות.

בהתאם לנסיבות האלה, הצעדים הקונסטרוקטיביים היחידים שישראל יכולה לעשות כעת קשורים לאזרחיה הפלסטינים ולאוכלוסיה הפלסטינית ביהודה ובשומרון – אזורים שנשלטים על ידה. קידום שילובם של האזרחים הפלסטינים בחברה הישראלית ובכלכלה הישראלית, תהליך שכבר הושגה בו התקדמות ניכרת בשנים האחרונות, הוא בעל חשיבות גדולה וחייב להיות בראש סדר העדיפויות של ממשלת ישראל. תחושת רווחתם של האזרחים הפלסטינים-הישראלים תשפר את האווירה ותקל באופן כללי את המתח הקיים ביחסים הישראליים-פלסטיניים. אם יתלוו לכך צעדים לשיפור המצב הכלכלי ביהודה ובשומרון, ואם יתאפשר חופש תנועה רב יותר לאוכלוסיה הפלסטינית באזורים אלה, הצעדים המוגבלים האלה עשויים לשמש קדימון חשוב להרגעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהוא חלק חשוב מהסכסוך הכללי בין יהודים לבין העולם הערבי ותומכיו בעולם המוסלמי.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ