מה שישראל צריכה ללמוד מהטיטאניק

אונית הפאר יצאה להפלגה עם מעט סירות הצלה, מתוך אמונה שהכל יהיה בסדר. מי שמנווטים את המדינה עושים כעת את אותה הטעות

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מירב ארלוזורוב

הטיטאניק, אונית הפאר המפורסמת ביותר בהיסטוריה, יצאה להפלגת הבכורה שלה בתור "האוניה שלא יכולה לטבוע". תחת ההנחה הזו, נשאה הטיטאניק על סיפונה סירות הצלה בכמות שיכולה היתה לשאת רק את מחצית נוסעיה – כי הרי אוניה שאינה יכולה לטבוע, מיותר לצייד אותה ביותר סירות הצלה (למעשה, לפי אותו הגיון מיותר היה לצייד אותה בסירות הצלה בכלל). 

את סופה הטראגי של הטיטאניק כולם זוכרים, אבל פחות זכור הלקח המזהיר שהיא הורישה לעולם: עם טביעת הטיטאניק נולד במידה רבה תחום ניהול הסיכונים. אם הטיטאניק יצאה להפלגתה תחת ההנחה ש"הכל יהיה בסדר", הרי שאחרי הטיטאניק כל האוניות בעולם יוצאות להפלגה תחת ההנחה ההפוכה בדיוק – "בהנחה שהכל יהיה רע, האם אני שורד, ואיך". בדיוק מהסיבה הזו כל אוניה המפליגה כיום נושאת על סיפונה סירות הצלה שיספיקו ליותר ממספר הנוסעים – כדי שהיה והאוניה תטבע, בכל מצב לא יחסר מקום בסירות ההצלה לאף אדם.

להרשמה לכנס - לחצו כאן

47 שנים אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים, ולאחר שמליוני מלים נכתבו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמעט מכל היבט אפשרי, יש היבט אחד שנעלם לחלוטין מהשיח על הסכסוך: היבט ניהול הסיכונים. או במילים אחרות: בהנחה שהרע מכל קורה, האם מדינת ישראל שורדת, ואיך?

השיח השגור היום בדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטני הוא השיח של ניהול הסיכויים – כל צד משווק את מרכולתו, או מדוע ההצעה שלו יותר טובה. 47 שנים של שיח כזה כבר היו צריכות ללמד אותנו שמדובר בשיח עקר שמשכנע רק את המשוכנעים ולא מסייע כלל לתהליך קבלת ההחלטות של מדינת ישראל. לכן, הגיע הזמן לעבור לשיח של ניהול סיכונים. בניגוד גמור לשיח של ניהול הסיכויים, ניהול הסיכונים הוא שיח חד, קר וברור הרבה יותר. הוא מחייב אותנו להביט נכוחה אל החלופות המונחות לפנינו, לבחון עד כמה הן גרועות, ולאילו סיכונים הן חושפות אותנו. הבחירה בין החלופות, בהכרח, תהיה בחלופה הגרועה פחות – החלופה שאותה יש למדינת ישראל סיכוי טוב יותר לשרוד. אפשר לעשות תרגיל ראשוני כזה:

חלופה ראשונה – המשך המצב הקיים לעד. מרבת הציבור בישראל כנראה תומך בחלופה הזו, מהסיבה הפשוטה שהכי קל לא לעשות שינויים. מה עוד שהחלופה הזו עובדת נהדר עבור מדינת ישראל כבר 47 שנים. אבל האם לעולם חוסן?

ניתוח קר ילמד כי המשך המצב הקיים עלול לקרב את מדינת ישראל במהירות למעמד של מדינת אפרטהייד. בסופו של יום, אי אפשר להמשיך ולשלוט בכוח על מליוני אנשים, וגם להתיימר להשאר מדינה דמוקרטית. בשלב כלשהו העולם הנאור כבר לא יהיה מוכן יותר לקנות את אחיזת העיניים הזו. כאשר יגיע השלב הזה מדינת ישראל עלולה למצוא את עצמה מוקאת מתוך חברת המדינות הדמוקרטיות, ונחשפת לסנקציות כלכליות, מדיניות וחברתיות קשות. ההשלכות הכלכליות והחברתיות עלולות להיות מרחיקות לכת. ההשלכות על דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל עלולות גם הן להיות מרחיקות לכת. גם ההשלכות ביטחוניות עלולות להיות כאן – האם ישראל, שנסמכת על עזרת העולם להגנתה, לא תאבד את תמיכת העולם בה? 

קשה לאמוד את הסיכון הביטחוני – העולם הוא מקום ציני, והרבה פעמים גם משטרים אפלים זוכים לתמיכת המדינות הדמוקרטיות רק בגלל אינטרסים. אבל בוודאי שהסיכון החברתי, הכלכלי והדמוקרטי הם עצומים. בהקשר הזה כדאי להזכר בלקח הדרום אפריקני – מדינה עשירה ועצמאית, שלא נזקקה לתמיכת העולם בה, ובכל זאת לא הצליחה לעמוד בלחצים העולמיים נגד משטר האפרטהייד בה. קשה להאמין, לכן, שישראל הקטנה והחלשה בהרבה תוכל לעמוד בלחצים כאלו, אם היא בכלל תרצה לחשוף עצמה להם.

פועלים עומדים מתחנת לטיטאניק בבלפסט שבאירלנד, 1912צילום: בלומברג

חלופה שניה – שתי מדינות לשני עמים. השמאל הישראלי כמובן תומך בחלופה הזו, ומבטיח גן עדן עלי אדמות. "וגר זאב עם כבש" אם רק נסכים לסגת מהשטחים הכבושים. מפתה להאמין בכך, אבל מה נעשה אם הגן עדן יהפך לגיהנום, ובמקום שלום נצחי נקבל מלחמה נצחית? 

זהו אינו סיכון מופרך, לאור הלקח של מה שארע בעזה לאחר ההתנתקות. ולהבדיל מעזה, שטחי יהודה ושומרון נהנים מיתרון טופוגרפי של גובה ושל קרבה לכל השטחים המאוכלסים בצפיפות במרכז ישראל. האפשרות של "מדינת חמאסטן" בשטחים, שמנצלת את היתרונות הטופוגרפיים שלה כדי להמטיר אש וטילים על תל-אביב, אינה יכולה להידחות על הסף. זאת אפשרות שמדינת ישראל חייבת לקחת בחשבון, כאשר היא שוקלת לסגת מהשטחים – מלחמה תמידית עם המדינה הפלסטינית השכנה, תוך ספיגת טילים והרוגים אזרחיים במרכז ישראל.

סיכון דמוקרטי אין בחלופה הזו, אבל הסיכון הביטחוני הוא עצום. גם הסיכון החברתי-כלכלי הוא משמעותי, בגלל הפגיעה של מלחמה מתמדת ביציבות הכלכלית והחברתית של ישראל. יש אפילו מי שמזהירים כי ישראל לא תעמוד חברתית בתרחיש של מלחמה מתמדת – וכי האליטה התל אביבית תברח מכן, במידה שתאלץ להסתגל לחיים תחת טילים. לא בטוח שהסיכון הזה הוא משמעותי, אפשר לטעון גם את ההפך המוחלט מכך (הביטחון בצדקת הדרך יחזיר לישראל את הלכידות החברתית שאבדה לה), אבל גם הסיכון הזה צריך להילקח בחשבון.

חלופה שלישית – מדינה אחת לשני עמים, מדינה דו לאומית. הרוב היהודי נוטה להתנגד לחלופה הזו באופן אוטומטי, בגלל שמשמעותה אובדן הרוב היהודי ושינוי פניה של מדינת ישראל. הסיכון, במקרה הזה, נוכח מאד בדיון.

בכל זאת, ראוי להזכיר כי החלופה הזו ראויה מבחינה דמוקרטית - למעשה מרבית המדינות בעולם הן "מדינות כל אזרחיהן", ולכן אין סיבה עקרונית שמדינת ישראל תהיה אחרת. מנגד, ראוי להזכיר גם שכדי שמדינת כל אזרחיה תצליח, חייב להיות רצון טוב מצד כל האזרחים, וגם לא ניתן לקיים פערים גדולים מדי בין הקבוצות האזרחיות השונות. לצד מודלים כמו שוויץ או קנדה, שמנהלות בהצלחה מדינות רב לשוניות ורב תרבותיות, עומד הלקח הנורא של יוגוסלביה לשעבר, שגלשה למלחמת אזרחים איומה וסופה שהתפצלה למדינות לאום שונות, בגלל פערים פנימיים גדולים מאד בתוכה. הנסיון הישראלי, עם ההדגשה התרבותית הגדולה על אופיה היהודי של המדינה והקושי הרב להכיל אפילו 20% של ערביי ישראל בתוכנו, אינו מבשר טובות מבחינת יכולתנו להתלכד עם הפלסטינים למדינה אחת.

למיטב הבנתנו, אלו הן שלוש החלופות העיקריות העומדות כיום בפני מדינת ישראל. כולן, כפי שניתן להבחין, מקפלות בתוכן סיכונים עצומים, המתפרשים על מרחב רב של תחומים. הדיון, כלומר, אינו יכול להשאר רק מדיני-ביטחוני, והוא חייב להתייחס גם לסיכונים חברתיים וכלכליים. תהליך קבלת ההחלטות, שנשלט היום בידי הגוורדיה הביטחונית, חייב להיות מופקע מידי אנשי הביטחון ולהתרחב כך שיכלול גם מומחים מתחומי הכלכלה והחברה. 

כל אלה יחד צריכים לקיים את השיח האמיתי, שכל כך חסר היום בדיון על עתידה של מדינת ישראל: ההבנה שמצבה של מדינת ישראל הוא עדין במיוחד, ושכל החלופות המונחות לפניה הן גרועות במיוחד. כן, העתיד הצפון לנו הוא קשה, מסובך ומורכב, ואין פתרון קסם באופק. זוהי אשליה עצמית לחשוב אחרת. אבל מדינה אחראית צריכה להסתכל נכוחה קדימה, אל הסיכונים המאיימים עליה, ולבחור איזה סיכון הוא נורא פחות – את איזו משלוש החלופות היא תצליח לשרוד יותר טוב. נכון, זהו שיח מדכא, אבל זהו השיח האפשרי היחיד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ