השגיאות האסטרטגיות של ארה"ב

לא זו בלבד שהודעות ישראל על תוכניות בנייה ביהודה, שומרון וירושלים לא היו הגורם לקריסת המו"מ האחרון בין ישראל לפלסטינים, אלא שתגובות ארה"ב ואירופה לאותן ההודעות הן ששיחקו תפקיד מכריע בהרבה בכישלון התהליך

דני דיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דני דיין

מאז נפסקו שיחות השלום, גורמים אמריקאים רשמיים מזינים את התקשורת בהצהרות ובהדלפות על אחריותה של ישראל לכישלון עקב הכרזותיה המרובות, כביכול, על תכניות בנייה. זה החל בעדות ה-"פוף" הבלתי נשכחת של מזכיר המדינה ג'ון קרי בפני ועדת ההקצבות של הסנאט והגיע עד לשיחה הבלתי דיסקרטית של השליח מרטין אינדיק בבאר וושינגטוני אופנתי. בין לבין, אמרו קרי ואינדיק את הדברים בפורומים רשמיים נוספים, ואף נרמז שבת קול שכזו יצאה גם מן החדר הסגלגל עצמו. "14 אלף יחידות התנחלות חדשות הוכרזו מאז תחילת השיחות", הזדעק מזכיר המדינה והוסיף: "כל מנהיג יתקשה לשאת ולתת תחת מעטה ענן שכזה".

פרשנים מתודרכים על ידי בכירי הממשל הסבירו שלא ניתן לצפות ממחמוד עבאס או מכל מנהיג פלסטיני אחר לשאת ולתת בעוד ישראל בונה באותם המקומות המיועדים לשמש שטחה של המדינה הפלסטינית העתידית.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

גם אם נתעלם מכך שארה"ב ידעה מראש מה יהיו היקפי הכרזות הבנייה במהלך חודשי המו"מ – כך העיד ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני מראיינו ג'פרי גולדברג – ושמספר יחידות הדיור בו נקבו קרי ואינדיק מוגזם ומופרך לחלוטין. גם אם נתעלם מעובדות מכריעות אלה לגמרי, גם אז אין להאשמה האמריקאית נגד ישראל על מה לסמוך.

זאת ועוד: רובן הגדול של ההכרזות – 80% מהן לפחות – נגעו לירושלים ולמה שנהוג לכנות "גושי ההתיישבות" שייוותרו בידי ישראל גם אם המשא ומתן יישא פרי.

אבל כל זה שולי אל מול העובדה המכרעת שאפילו יחידת דיור אחת ויחידה ש"הוכרזה", לא היתה מיועדת להתחיל להיבנות במהלך תקופת המשא ומתן. מכרזי שיווק הקרקע שפורסמו היו אמורים להפוך להתחלות בנייה בתוך שנתיים לפחות, אם בכלל. בעבר, מכרזים רבים שכאלה נותרו על הנייר ולא הפכו כלל לבתים בנויים, מסיבות כלכליות ואחרות.

הסוג השני של ההכרזות – קידום הליכי תכנון – היה רלוונטי עוד פחות לתהליך המשא ומתן. במקרים מסוימים היה מדובר באישור רטרואקטיבי לבתים קיימים, ובמרבית המקרים היה מדובר בקידום השלבים המקדמיים ביותר מתוך שבעת שלבי התכנון (יש האומרים "שבעת מדורי הגיהינום") הנדרשים כדי לבנות ביהודה ושומרון. כל אחד משבעת השלבים האלה דורש – חלמאות שכזו – אישור של הדרג המדיני. לכן, כשניתנת "הרשאה לתכנון" או מכונס "דיון להפקדה", אנו נמצאים שנים ארוכות לפני הבנייה בפועל, והתהליך ניתן לעצירה בכל שלב ושלב על ידי ממשלת ישראל.

לכן, כל ההכרזות עליהן מלינים קרי ואינדיק היו חסרות כל השפעה על תוצאת המשא ומתן או על היכולת ליישם את אותן תוצאות אם יושגו. האפקט השלילי הפוטנציאלי היחיד הוא פסיכולוגי, או אם להשתמש במילותיו של מזכיר המדינה – אותו "מעטה ענן" שהן יוצרות. אלא שאותו מעטה ענן הוא יציר כפיו של הממשל האמריקאי עצמו ושגיאותיו הזועקות לשמיים.

עד לכניסתו של ברק אובמה לבית הלבן בינואר 2009, בנייה בשכונות היהודיות במזרח ירושלים לא היתה עילה למשבר. למעשה, בנייה ברמות, גילה, הגבעה הצרפתית או פסגת זאב מעולם לא הגיעה אפילו לעמודי החדשות. אמת, היה מקרה חריג אחד והוא שכונת הר חומה בתקופת נשיאותו של ביל קלינטון, אלא שזהו היוצא מן הכלל המאשר את הכלל. שם היה מדובר בשכונה חדשה לגמרי שהוקמה בפאתי ירושלים ממש לאחר הסכמי אוסלו.

הנשיא אובמה שינה את מדיניות ארה"ב ביחס לבנייה בירושלים. גילה הפכה בפי הממשל להתנחלות; תכנון ברמת שלמה הפכה לפגיעה אישית בכבודו של סגן הנשיא ביידן. במחי החלטה אמריקאית מטופשת אחת, הפכה הבנייה בשכונות היהודיות של ירושלים – הנטולה כל השלכה פוליטית – לעילה למשבר. כך זרע הממשל האמריקאי את זרעיו הראשונים של אותו מעטה ענן עליו הוא עכשיו מלין. "אין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה", אומר כלל יהודי נבון. ממשל אובמה התעלם מהיעדר הייתכנות של הפסקת הבנייה היהודית בבירת ישראל ושגה בכך שגיאה אסטרטגית גסה.

אך בכך לא תמו שגיאות הממשל האמריקאי בנושא. ג'ון קרי היה יכול להפוך את הכרזות הבנייה העתידית של ישראל לזרז או למכשול במשא ומתן. למרבה הצער, הוא בחר באופציה השנייה. במשך חודשי השיחות הללו, שר החוץ של ארה"ב פיתח מומחיות באיומים על מדינת ישראל ביחס למר גורלה אם לא תגלה גמישות במשא ומתן. בערוץ 2 הוא איים באינתיפאדה שלישית, במינכן הוא ניפנף באיום החרם ובוושינגטון הוא שלף את נשק יום הדין, את האפרטהייד. איש אינו חושד בג'ון קרי שהוא רוצה באחת החלופות האלה. אך הוא ידע להשתמש בהן היטב כדי "לנער" את ישראל.

מדוע הטקטיקה הזו – שבעיני הממשל בוושינגטון טובה כדי להשפיע על ישראל – לא נעשה בה שימוש גם כלפי מחמוד עבאס? הרי בניגוד לבנימין נתניהו האיש לא זז מילימטר באף אחת מן העמדות בהן החל בשיחות. אם היה צד שנדרש לזירוז ולניעור, אלו הפלסטינים. קרי ואינדיק יכלו לבוא לאבו מאזן, בסתר או בגלוי, ולומר לו ברורות: אם לא תגלה גמישות, אם תמשיך לגרור רגליים – כי אז תמצא בעוד כמה שנים עוד רבבות ישראלים ביהודה ושומרון. יאסר עראפאת עצמו הודה בעבר שאחד הגורמים שהניעו אותו לחתום על הסכם אוסלו היה חששו בפני ריבוי ההתנחלויות. במקום זאת, בחרה ארה"ב לגנות, לנזוף, ובכך יצרה בעצמה וביחד עם הפלסטינים את אותו מעטה ענן שהקשה על השיחות.

ההתנגדות לבנייה היהודית ביהודה ושומרון חרגה זה מכבר מהתחום הרציונלי אל מחוזות האמונה שאינה דורשת הוכחה. הגיעה העת להחזיר את הסוגיה למימדיה האמיתיים.

להרשמה לכנס - לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ