הזמן האבוד שמתחבא מתחת ל"תהליך השלום"

ב-24 השנים האחרונות המרחב של הפלסטינים הלך והצטמצם לתוך מובלעות מוקפות התנחלויות, ואילו הזמן שעליהם לבזבז במעבר ממובלעת אחת לשנייה – הלך והתארך

עמירה הס
עמירה הס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמירה הס
עמירה הס

מרחב קצוץ, מבותר וחסום וזמן מתארך, מתמסמס ואבוד. זהו הסיכום של 24 השנים האחרונות. סיכום לא סופי כי המציאות בגדה המערבית (כולל ירושלים המזרחית) ורצועת עזה מלמדת שהמרחב של הפלסטינים ממשיך להתכווץ ולהיחתך, והזמן שנדרש להם כדי לעבור מקטע מרחב למשנהו ממשיך להתארך, להתבזבז, להתאדות בבירוקרטיה כמו-סובייטית של איסורים והיתרים.

עד סוף שנות השמונים נדמו ההתנחלויות הישראליות למובלעות מפוזרות בתוך שטח פלסטיני רציף המתכוונן להיות מדינה בצד ישראל. ברבע המאה האחרונה התהפך האריג לצדו השני: המובלעות הן פלסטיניות, נבלעות ומוסתרות בשטח כל-ישראלי שמשתרע מהים לנהר. נקודת ההתחלה לשיחות מדריד ב-1991 היתה של מובלעות ישראליות הפיכות. עכשיו נקודת ההתחלה ונקודת האל-חזור בכל מו"מ היא השמורות הפלסטיניות. ככל שיתמהמהו הפלסטינים באמירת ההן לישראל, כן יתרבו השמורות ויתכווצו.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

הודות לכיבוש רצועת עזה והגדה המערבית ב-1967, הפלסטינים משני עברי הקו הירוק שבו לחיות כעם אחד במרחב שבין הים לנהר. קשרי משפחה וחברות שנקטעו 19 שנה קודם לכן הוחיו, ונוצרו היכרויות וקשרי משפחה חדשים. כפרים שפוצלו ונקרעו - אוחו. שברון הלב על הבתים והאדמות שאבדו ב-1948 לא נעלם, אף התחזק. אבל החיים זרמו - במרחב פתוח ומשותף, הגם שנשלט בידי ממשלה עוינת. ובמרחב זה למדו הפלסטינים להכיר את החברה הישראלית, לראות שאינה מלאכותית ובת-חלוף כפי שהאמינו קודם. צווים צבאיים אסרו על פיתוח הכלכלה בגדה וברצועה, אבל התירו עבודה בישראל. השכר היה נמוך, המעסיקים הישראלים ששו לנצל – אבל בכל זאת מצבן הכלכלי של עשרות אלפי משפחות השתפר. חופש התנועה יצר הזדמנויות של חופש בחירה יחסי למרות הכיבוש.

כל זה נקטע באבחת צו אחד. טעות אופטית נפוצה מקשרת את אובדן המרחב וחופש התנועה להקמת הרשות הפלסטינית, להסכמי אוסלו. ולא היא. המהפך המכריע אירע בינואר 1991. ערב מלחמת המפרץ. צווי אלוף (של פיקוד מרכז ופיקוד דרום) ביטלו צווים צבאיים קודמים, משנות השבעים, שנתנו "היתר כללי" לפלסטינים לצאת מהגדה ומהרצועה ולהיכנס לישראל. לכל הפלסטינים היה אז חופש תנועה, חוץ מליחידים. ב-1991 הכל התהפך: ישראל שללה ושוללת מאז את חופש התנועה מכל הפלסטינים, להוציא קטגוריות מסוימות של אנשים ומספר משתנה של אנשים שמקבלים ממנה היתרי תנועה. מקבלי ההיתר הם יוצאי הדופן. הרצועה כמובלעת מגודרת ומפוקחת היטב היתה התבנית, ששועתקה לגדה המערבית בכמה העתקים, בממדים קטנים יותר.  ההתנחלויות דלילות האוכלוסין ברצועה פורקו, בתמורה לתנאי-כליאה דרקוניים במיוחד. הקשרים הטבעיים בין עזה לגדה נפרמו והלכו, עד שנותקו כמעט סופית.

ערבים מאזור חברון במעבר תרקומיא בדרכם לעבודה בישראלצילום: אמיל סלמן

עד כמה המרחב והחופש לנוע בו עשו להם טוב התחילו הפלסטינים להבין רק משהמרחב נחסם, נאטם וקוצץ למקבצי אוכלוסין כמעט מנותקים אלו מאלו, לשמורות סגורות במחסומים מאוישים בחמושים ישראלים, גדרות, חומות, בסיסים צבאיים, אזורי ביטחון, שטחי אש והתנחלויות. נכון ליוני 2014, הפלסטינים חיים בעשרות פנאופטיקונים ("רואה כל", מודל למבנה בית סוהר המאפשר מעקב קבוע והטלת משמעת ביעילות, ע"ה) בגדלים שונים, מוקפים ברשתות מתוחכמות של אמצעי ירי, בקרה, צילום ופיקוח אמיתיים ומדומיינים. אבטלה, עוני, צמצום חופש הבחירה ופחד תמידי להיירות הם תוצרים נלווים טבעיים.

איסורי התנועה וההיתרים מכווצים את המרחב ומאיינים את רובו (שטח ישראל ו-C). את המרחב הנותר בגדה המערבית מבתרים כבישי רוחב ואורך לתועלת יהודים בלבד ויהודים בעיקר, ומעגלים מתרחבים והולכים של התנחלויות שסוגרים ולוחצים עוד ועוד על הפנאופטיקונים הפלסטיניים. מזרח ירושלים נקרעה מהגדה עם יישום איסורי התנועה החל ממארס 1993. נמשך בה תהליך ההתרסקות לכיסים של עוני, מוקפים בטבעות של התנחלויות ("שכונות") יהודיות. האיום הממשי והממומש בביטול מעמד התושבות (שתוקן כהוראה מחייבת תחת שר הפנים של ממשלת העבודה-מרצ חיים רמון, ב-1995) ארג חומות וסורגים בלתי נראים ובלתי עבירים מסביב לתושביה הפלסטיניים.

המעבר בין מובלעות הגדה המערבית אינו דורש עכשיו היתר ישראלי, אבל מתפתל בין כבישים משניים עוקפיC  והתנחלויות ובין עמדות צבאיות, ולכן אורך זמן וצורך סולר יותר ממה שהיתה דורשת הדרך הישירה. הכניסה לישראל כוללת את זמן ההמתנה לאישור (שלעתים קרובות לא ניתן) ואת שעות ההמתנה והבדיקה הארוכות והמבזות במחסומים. שער היציאה היחיד לחו"ל, גשר אלנבי שבשליטה ישראלית, הוא מחנה עונשין מסויט למאות אלפי בני אדם מדי שנה, הכולל שעות המתנה ובידוק ארוכות, סגירה בלתי צפויה, יחס משפיל ומתנשא של פקידים וחיילים ופחד להיירות בידי חייל.  אפשרויות הכניסה והיציאה ממתקן הכליאה ההמוני עזה נדירות ביותר, ולמי שמצופפים בתוכו הזמן הוא עיסה נמתחת של ימים חולפים, בלי אופק, יעד ומשמעות. הזמן - משאב כה חיוני ומוגבל - נשלט גם הוא בידי ישראל, והוא מתאדה ומתבזבז בשטחים הפלסטיניים הסגורים וביניהם. ריקנותו הכפויה עולבת בכבוד האדם של הפלסטינים.

לפלסטינים אזרחי ישראל חופש תנועה יחסי שאין לאחיהם. אבל הם חיים במארג דומה של מובלעות דחוסות, שהעתודה הקרקעית הופקעה מהן לטובת יהודים. זהו מרקם תכנוני של חנק וחסימה, משני עברי הקו הירוק, שמחולל טראומה מתמשכת. שתי תרופות סותרות ומשלימות לה, לטראומה: האחת היא הסתגלות לחיים במובלעות, התרפקות על האשליה של ריבונות וחופש מהכובש שנגמרת ברדיוס של ק"מ או שניים. התרופה השנייה היא החלום/חזון על השבת המרחב כולו לידיים פלסטיניות.

כשמדברים על חידוש המו"מ ועשרים שנה ל"אוסלו" אסור להתעלם ממפה מחוללת טראומה זו, בכל צבעיה, כתמיה האמביים, נקודותיה ודרכיה העוקפות והעוקפות-עוקפות. האריג עם הנקודות הפלסטיניות המפוזרות לא נארג מאליו. לא שודדים אלמונים רעולי פנים גוזלים מהפלסטינים את הזמן והמרחב שלהם אלא המדינה ומוסדותיה, ומאחוריהם אנשים בשר ודם. זהו אינו רצף אירועים מקרי אלא תהליך מכוון ומחושב, שמחולליו היטיבו לכסותו במה שקרוי "תהליך השלום". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ