כרוניקה של ימניות ידועה מראש

משפחתה של רוית הכט הצביעה לרבין ב-92, רק שאז הגיעו הפיגועים, ההזדהות עם הימין אחרי רצח רבין, קריסת הסכמי אוסלו וביבי - שפתאום לא נראה כל כך גרוע. הגיע הזמן להחזיר את המילה "שלום" לשולחן ארוחת הערב

רוית הכט
רוית הכט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רוית הכט
רוית הכט

השלום מת אצלי במשפחה לאחר פיגועי אוסלו ונקבר סופית עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, כפי שקרה בעוד אינספור בתים בישראל. אין זה מחזה מלבב כלל, לראות פנים עליזות מלאות תקווה מתכרכמות ומתקשחות בפחד ואיבה, אבל אני בת מזל לעומת הילדים שגדלים היום. אלו, המסכנים, לא זוכים אפילו לבדל תקווה בארוחת הערב אלא רק לחלב צער וחרדה.   

גדלתי במשפחה פשוטה מהמעמד הבינוני. לא שמאלנים גדולים, לא אינטלקטואלים לוחמי זכויות אדם, אלא עובדים בתעשיות החיפאיות, שהצביעו באופן מסורתי למפלגת העבודה. ב-92', כשהייתי בכיתה ו', אבא שלי הסיע קשישים לקלפיות בחיפה כדי שיצביעו ליצחק רבין, ואני לבשתי חולצה עם דיוקנו. הרעיון של הסטת ההשקעה בהתנחלויות לטובת רווחת תושבי ישראל היה הגיוני וטבעי כמו שמש ביוני, וכך גם השמחה הפשוטה לנוכח הסכם השלום עם ירדן והחתימה על הסכמי אוסלו. הטעויות ההיסטוריות של המתים משה דיין וגולדה מאיר עמדו לבוא על פתרונן - החיים שהבטיח רבין החי, על השגשוג הכלכלי והביטחון הגדול מכולם, השלום – היו בהישג יד ממש.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

ואז התחילו הפיגועים. תמונות הזוועה בטלוויזיה, דקות החרדה הארוכות של לפני עידן הסלולאריים,   האיסור לנסוע באוטובוסים, ללכת ביחד לקניונים, לחגוג ימי הולדת במסעדות. "אני מפחד", אמר אבא שלי, "משפחות שלמות מתפוצצות. אולי טעינו. אולי אנחנו טועים". מבלי להיכנס לשאלות הסכסוך ההיסטוריות, ובראשן מי אשם במה, הדברים שאמר אבא שלי שיקפו תחושה של ישראלים רבים באותה תקופה. הם הרגישו שהונו אותם:  הבטיחו להם שלום, והנה הם מקבלים תמונות של גופות מרוטשות בדיזנגוף.

ב-96' עוד הצביעו אצלנו פרס וקמו בבוקר בתוגה עם נתניהו. בצעד תמוה, החליט אבא שלי להעניק לראשונה את הפתק המפלגתי למפד"ל, לאות הזדהות עם הציבור הדתי לאומי שהוכתם, לטענתו, ברצח רבין. במודע או שלא היתה זו הושטת יד חלוצית לימין, קבלת הכיבוש וההתנחלויות כמס שיש לשלם בעבור מה שנחווה כקריסת קונספציית אוסלו, והחיפוש אחר בית אידיאולוגי חדש.

נתניהוצילום: אוהד צויגנברג

ופתאום, בחלוף כמה חודשים, הביבי הזה כבר לא נראה היה כל כך גרוע. דווקא צעיר נחמד, שמבין שבשכונה שלנו צריך להיות חזק כי הנה ניסינו אחרת ולא הלך. ופתאום, שלטון הימין הוא לא סוף העולם, דווקא יש בו היגיון רב, כלכלי ומדיני. ופתאום המלה "שלום", שהפכה בהתחלה ל"שלום אמת" בניגוד לשלום השקר ההוא, נכחדה לחלוטין מהשיח, והפכה למלת גנאי שמעידה על נאיביות אינפנטילית, התחסדות אטומה ומתיפייפת, בה הואשמנו סבתא שלי ואני עת היינו היחידות ב-99' שהצביעו לאהוד ברק ולמפלגות שמאל. 

האינתיפאדה השנייה, וגל הפיגועים בעקבותיה, כבר התירו את רסן הבושה. פתקי מפלגות המרכז הקוריוזיות שהיו פשרה נוחה כדי לא להצביע שמאל אבל בכל זאת לא להצביע "מחל", הומרו בפתקים של תנועות ימין קיצוניות, לאומניות, שעקרונות דמוקרטיים בסיסיים לא נראו להן כדבר החשוב ביותר בעולם. הכמיהה לאב גדול וחזק שיעשה סדר ויגן עלינו ביד קשה ובזרוע נטויה הכשירה הכל: גזענות, שימוש באלימות, חקיקה אנטי דמוקרטית ועיוורון כלפיי מה שקורה מעבר לגדר שנבנתה לאורך הגדה. סבתא שלי חטפה אלצהיימר ויצאה מקהל המצביעים. נותרתי לבד במחנה השלום.

"הזויה", "מנותקת" או סתם "יפת נפש" אלו הכינויים הרגילים שמוטחים בי כבר יותר מעשור, משום שהמשפחה שלי כמו רבים אחרים, איבדה את האמון לא רק בשלום או ביכולת לנהל דיאלוג עם "האויב", אלא גם ביכולת לחיות חיים שאינם סבים סביב ציר ההישרדות. חיים שיש בהם מספיק אוויר כדי לשים את עצמך בנעליו של אחר, נגיד כזה שמעוכב בשדה התעופה רק משום שהוא ערבי. לך תבקש סולידריות וחמלה ממי שבטוחים שבכל תור אורב להם מחבל עם חגורת נפץ. 

לא הייתי מספרת את כל זה לולא זהו הנארטיב שהוביל במהלך שנות התשעים והעשור הראשון של המאה ה-21 כח אלקטורלי עצום מהשמאל-מרכז לימין הקיצוני, ושבסופו של דבר ציווה לנו את שלטונו. הוא זה שהעשיר מנהיג מתנחלים כמו נפתלי בנט ב-12 מנדטים, הוא זה שחיבר את ההתנחלויות ללב הקונצנזוס הישראלי והפך אותם ל"ציונות", הוא זה שמאפשר היום חקיקה אנטי דמוקרטית שלא נתקלת בשום מכשול.

ללא הבנת השבר העממי-אמוני-פסיכלוגי הזה, לא יצליח מחנה השלום לרתום אליו חזרה את המוני בית ישראל, וכך בסופו של דבר יישאר צודק וחכם, אך קטן ושולי.

עוד לפני מפת הדרכים, לפני פינוי ההתנחלויות, לפני המאבק על זכויות האדם, המטרה היעילה ביותר של השמאל צריכה להיות החזרת המלה "שלום" לשולחן ארוחת הערב. ללא ההישג הזה, יהיה קשה לחולל את כל האחרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ