אבו מאזן, בוא לכיכר

זמנים קשים מזמנים פתרונות יצירתיים. ממש כמו ביקור סאדאת בישראל, כך גם התייצבות של אבו מאזן באופן בלתי אמצעי אל מול הקהל הישראלי יכולה להפוך את הקערה על פיה ולעורר את מחנה השלום הישראלי הכבוי

אורי משגב
אורי משגב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אורי משגב
אורי משגב

צריך לשאול בכנות אם הקרב על השלום הוכרע. לא מן הנמנע שהתשובה חיובית. שאויבי השלום ניצחו. צריך להקשיב להם כשהם חוגגים את ניצחון הפירוס הזה, שמהווה כמובן את סופו של הפרויקט הציוני. אורי אריאל מכריז כי "בין הירדן לים תהיה רק מדינה אחת, נמשיך לבנות בכל ארץ ישראל". איילת שקד קובעת כי "ישראל לא תקיים משא ומתן עם ארגון טרור... הפערים בין הפלסטינים לישראלים גדולים מדי ולא יהיה הסדר בשנים הקרובות". נפתלי בנט מציע שוב לספח את גושי ההתנחלויות ושטחי סי ומכריז חגיגית כי "עידן אוסלו נגמר". אליהם מצטרפים בחדווה גם תתי-זרמים במה שניתן לכנות השמאל הקניבלי - אותן קבוצות טהרניות ומרירות שלעולם יעדיפו דה-קונסטרוקציה ומלחמות מקלדת פנימיות על התייצבות אמיצה אל מול המחנה האידיאולוגי השני.

חשוב להדגיש: כישלון הניסיונות לפתור בדרכי שלום והידברות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אין פירושו ניצחון סופי של הכיבוש. מפעל הכיבוש וההתנחלות אינו בר קיימא, גם אם אחיזתו היומיומית בשטח הולכת בינתיים ומתרחבת. הוא שריד לעידן קולוניאליסטי, ואין לו מקבילה נוכחית במערב. סין אולי כובשת ומתנחלת בטיבט, אבל ישראל אינה סין. לכן מפעל הכיבוש וההתנחלות יוכרע ויתפרק בעתיד הנראה לעין. אם לא בדרכי פשרה, אז בכפייה או בכוח. בין אם כתוצאה של חרם ובידוד בינלאומי, בין אם כפועל יוצא של התחדשות ההתנגדות האלימה, ובין אם כשילוב של השניים. הכרעה כזו תגבה משני הצדדים מחירים גבוהים. ודאי שמישראל, שבמצב הקיים יש לה הרבה יותר מה להפסיד.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

לכן יש טעם לעוד מאמץ יצירתי אחד. לניסיון שטרם נראה להניע מחדש תמיכה ציבורית בפיתרון שאינו מבוסס על משחק סכום אפס אלא על שותפות אינטרסים וערכים משותפים. במצב העניינים הנוכחי, מחנה השלום המצומק והמובס בצד הישראלי יכול רק לנסות לסייע למעטפת של המהלך. לאור הנסיבות ובניגוד להיגיון הבסיסי, האחריות לביצועו מוטלת דווקא על כתפיו של אבו מאזן. ההצעה מבוססת על שינוי תודעה. שינוי מזורז ודרמטי. כפי שישראלים יזמו בשנים האחרונות קמפיינים להבאת להקות כמו הרולינג סטונס או פרל ג'אם לפארק הירקון, או ניסו לקרוא לנשיא אובמה לבוא לדבר עם הציבור, יש לצאת כעת בקריאה מפורשת: אבו מאזן, בוא לכיכר.

בקרב המיינסטרים הישראלי, מחמוד עבאס נהנה מיתרון ומחיסרון. היתרון הוא שעבאס אינו נתפס כקיצוני. למרות ניסיונות נמרצים של הימין המתנחלי להדביק לו תגיות של טרוריסט ומכחיש שואה שלא ינוח ולא ישקוט עד שיקבל בחזרה את מפתחות בית ילדותו בצפת, הציבור הרחב רואה בו דמות מתונה ואפרורית. במילים פשוטות, הוא לא ערפאת ואינו ממשיך דרכו. החיסרון, שבמידה מסוימת גם נגזר מהיתרון, הוא חוסר אמון ביכולות המנהיגות של עבאס. בהיותו מייצג נכונה של העם הפלסטיני. באומץ לבו. במידת הרצון והלהט שלו להגיע להסדר היסטורי. לצורך הדיון, בנקודת הזמן הנוכחית זה לא משנה כרגע אם מדובר בדימוי מציאותי. הימין המתנחלי לא הצליח להשחיר את פניו של אבו מאזן, אבל נהנה מפרס ניחומים - מאחר שבמקביל, מחנה השלום לא הצליח להלבין אותו. הישראלי הממוצע, אם לחטוא בקלישאה והכללה, לא משוכנע שאבו מאזן הוא פרטנר לשלום.

האופן היחיד לפרוץ את הקיפאון התודעתי הזה בקרב הרוב הדומם, ועל הדרך גם לעורר מחדש את מחנה השלום הכבוי, היא להביא את אבו מאזן לדבר אל הציבור הישראלי בכיכר רבין. לא מעל גבי מסכים בשיחת וידיאו גם, לא בראיונות טלוויזיוניים. גם לא במסגרת המפגשים, התכופים למדי, שאבו מאזן מקיים עם משלחות ישראליות ברמאללה. נדמה לי שהישראלי הממוצע לא מתלהב מהנסיעות הללו. במציאות שבה עמדות נגזרות מדימויים ומאמוציות, הן מעוררות בו אפילו תחושה לא נוחה. פוליטיקאים ופעילי שלום שמתעקשים להמשיך ולחלות את פניו של אבו מאזן גם כשממשלת ישראל שוברת מולו את הכלים, נתפסים כמשת"פים נואשים וחלשים.

אבו מאזןצילום: אמיל סלמן

הגעה של אבו מאזן לפגוש את הישראלים בכיכר עשויה להפוך את הקערה על פיה. מבחינת אפקט ציבורי, יש לה פוטנציאל דרמטי. היזכרו בטלטלה התודעתית שעוררה נחיתתו של סאדאת בישראל. השינוי היה קיצוני, כמעט עד כדי גיחוך. ערב נחיתתו עוד העריך רא"ל מרדכי גור שמדובר בפעולת טרור, שתכלול מטוס ממולכד ולוחמי קומנדו שיתפרצו מבטנו. וזה הגיע מרמטכ"ל מכהן, לא משולי הימין הסהרורי. נכון הדבר שסאדאת הסכים להגיע לירושלים רק אחרי הבטחות מרחיקות לכת שהוגשו לו במו"מ החשאי, בתיווך אמריקאי. אבל ההיסטוריה אף פעם אינה חוזרת על עצמה במדויק. מה גם שאבו מאזן כבר קיבל בעבר הלא רחוק הבטחות ישראליות מרחיקות לכת בתיווך אמריקאי. וממילא אין ברירה אחרת.

בשנים האחרונות סיפק אבו מאזן כמעט את כל התשובות המתבקשות וההסברים הדרושים, ודיבר במתינות ובהיגיון. הוא פשוט לא עשה את זה מול הנמענים הנכונים. המדיום הוא המסר. שיגיע לכיכר. אין ספק שהיא תתמלא מחדש, ולו מסקרנות. שיסביר שם לישראלים איך הוא רואה את הדרך לשלום. על מה ביכולתו לוותר ועל מה לא. מה הכשיל עד כה את המשא ומתן, ומה יכול להתניע אותו מחדש. זה לא נכון שהישראלים מבינים רק כוח. ברובם, הם גם צמאים מאוד להכרה ולחיבוק. יש בישראליות משהו ילדותי מאוד. תשומת לב עושה להם פלאים. ובהעדר מנהיגות פנימית כריזמטית למחנה השלום, אולי דווקא אורח מבחוץ יוכל ללכד מחדש את השורות.

אין ספק שמדובר באתגר פוליטי, דיפלומטי ואבטחתי שיוטל לפתחה של ממשלת ישראל. אבל יהיה לראשיה קשה מאוד להסביר בשם מה היא מונעת אותו. מדובר במהלך שבהחלט ימלכד אותה, אבל היא הרוויחה אותו ביושר. המסר הכללי יהיה ברור למדי: בחירה של מנהיג הצד הפלסטיני לדבר אל העם בישראל מעל לראש של ממשלת סרבני השלום (הבית היהודי, הליכוד-ביתנו) ופחדני השלום (יש עתיד, התנועה). לא ניסיון נואש, אלא ניסיון אמיץ. סיבוב אחרון, לפני הירידה המובטחת לתהום. אבו מאזן, בוא לכיכר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ