במקום לקרב, במערכת החינוך מקדשים את ההפרדה

מערכת החינוך מעצבת את זהות תלמידיה לשלילת האחר באמצעות הרחקתו מהעין ומהלב. זה לא חייב להיות ככה, אך במצב הקיים כל שינוי הוא בגדר נס

אור קשתי
אור קשתי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אור קשתי
אור קשתי

כבר מראשיתו, לפני יותר מ-100 שנים, היה החינוך העברי קשור בטבורו לתנועה הלאומית הציונית. תוכניות הלימודים  ובתי הספר גוייסו והתגייסו לטובת מירוק העבר הגלותי ולמען יצירת אומה חדשה בארץ ישראל - במקצועות כמו תנ"ך והיסטוריה, ובטיולים לקברי המכבים במודיעין ולמצדה. המחויבות של מערכת החינוך, על ביטוייה הפורמליים והבלתי-פורמליים, לסדר הקיים לא דהתה עם השנים. גם כיום היא מטפחת את המפריד על פני המגשר והמקרב. אין תחום שמדיניות זו בולטת יותר מאשר בכל הקשור לרקמת היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי. לא מדובר בטעות אלא יותר בהזנחה מודעת, רבת שנים. לפיכך מדובר בהזנחה פושעת.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת נדהמה ישראל, או לפחות חלקים ממנה, מהופעתו של הרב מאיר כהנא ומהפופולריות של התנועה שהקים, כ"ך, במיוחד בקרב צעירים. אחת התגובות הממסדיות לכך היתה הקמת היחידה לדמוקרטיה ולדו-קיום במשרד החינוך. נילחם בגזענות באמצעות תוכניות מיוחדות ומפגשים בין יהודים לערבים, הבטיחו אז ומאז במשרד. כ-30 שנים עברו, ומחקרים וסקרים רבים מספור מצביעים עד כמה משגשגת בחברה היהודית התפיסה השבטית, הרבה מעל לכל ערך אחר. 

הסקר האחרון בשרשרת מדכאת זו של נתונים נערך בחודש מאי האחרון, בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת, ולקראת כנס שערך מרכז גבעת חביבה. על פי הנתונים, פחות ממחצית מהיהודים מגנים מאוד את פשעי השנאה נגד אזרחים ערבים ("תג מחיר") ו-22% ציינו כי הם נייטרליים לגביהם או מצדיקים אותם. כאשר נשאלו לדעתם בעניין העברת יישובים ערבים באזור ואדי ערה והמשולש לריבונות רשות פלסטינית, כפי שמציעים מפעם לפעם שר החוץ אביגדור ליברמן ופוליטיקאים אחרים מהימין, מתברר כי כ-40% מהיהודים תומכים בכך, 35% אדישים ורק 25% מתנגדים לרעיון.

מורים לאזרחות מפגינים נגד פיטורי המפקח על המקצוע, ב-2012צילום: מוטי מילרוד

את התמיכה היחסית ברעיון להיפטר כך מחלק מאזרחי המדינה אפשר להבין גם על רקע שאלה אחרת, שבדקה באיזו תדירות מבקרים היהודים ביישובים ערבים, ולו לצרכי קניות בלבד. כמעט 60% מנשאלים השיבו כי הם לא נוהגים לבקר כלל בישובים ערביים, ו-27%  ציינו שהם עושים זאת פעם בחצי שנה או לעתים רחוקות יותר. רוב היהודים הסבירו את עמדתם בכך ש"אין להם כל צורך להגיע ליישובים הערבים". ההפרדה השיטתית בין יהודים לערבים בכל תחומי החיים מוכיחה את עצמה. אפשר היה לצפות כי ראשי מערכת החינוך לדורותיהם ינסו להנמיך את החומות. בפועל, הם בעיקר מנציחים אותם מדור לדור.  

מערכת החינוך במדינת ישראל היא סגרגטיבית. זהו מונח מקצועי לכאורה, שנועד להסתיר מציאות של הפרדה. רצוי לוותר עליו. ההפרדה החינוכית מופיעה, באופנים ובמידות משתנות, בכל הקונפליקטים החברתיים בישראל - בין עשירים לעניים, מרכז לפריפריה, ותיקים לחדשים, בין חינוך "רגיל" ל"מיוחד", וכאמור - גם ואולי בעיקר בין יהודים לערבים. זהו ההיגיון הפנימי, המוכחש באופן רשמי אך פועם בחוזקה גם כיום, ברגעים אלה ממש. מערכת החינוך מעצבת את זהות תלמידיה בזכות שלילת האחר, באמצעות הרחקתו מהעין ומהלב.

מעבר למשמעות הסמלית שבדחיקת התלמידים הערבים לשוליים (למשל במגבלות ואיסורים שונים על לימוד ההיסטוריה והספרות שלהם), הרי שיש לדברים גם משמעות מוחשית למדי. כך יכול משרד החינוך להעביר לתלמיד הערבי כ-30% פחות משעות הלימוד (בהשוואה להקצאה לתלמיד בחינוך המלכתי-דתי), כמו גם בתקציבים אחרים ליועצות או גורמי רווחה; להתחמק מבניית כיתות חדשות, על אף צפיפות גוברת והולכת; להטיל עד לפני כמה שנים פיקוח של השב"כ על מינוי מנהלי בתי ספר; ובכלל - להמשיך בשגרת החיים הרגילים, האטומים, בעוד שכרבע מכלל תלמידי ישראל לומדים למעשה בתנאים של עולם שלישי. שום שריר לא זז, שום קמט לא הופיע, בפניהם של האחראים על יישום ההיבט החינוכי באותה הבטחה ישנה-נושנה מהכרזת העצמאות לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין".

מה יכולים ראשי משרד החינוך לעשות נגד את ההסתגרות, הפיזית והתודעתית, של תלמידי ישראל? למעשה, די הרבה. הם יכולים למשל להפוך את לימוד הערבית לחובה, בכל הגילאים ובכל המגזרים; להפנות מורים ערבים לבתי ספר יהודים (כן, גם בחינוך הממלכתי-דתי); להכשיר את המורים בהיסטוריה ובאזרחות לדיונים בנושאים שבמחלוקת (ובעיקר להעניק להם את הגיבוי הנדרש); לחייב בתי ספר משני הלאומים להיפגש אחד עם השני (ולא לאירוע חד-פעמי, שבו מדברים הצדדים על נפלאות החומוס); וגם לטפח את עצם האפשרות ללימוד ולפעילות משותפים.

עד לפני כמה שנים, המסלול האחרון נתפס בצפון אירלנד כדבר דמיוני, חסר סיכוי. ואולם, כפי שהראה לאחרונה בהרצאה בישראל פרופ' טוני גלגר מאוניברסיטת קווינ'ס בבלפסט, הלימוד המשותף לתלמידים פרוטסטנטים וקתולים הפך לעובדה קיימת, הסוחפת אחריה אלפי תלמידים, כמו גם תומכים בממשלה. מהלך כזה לא מבטל את הזכות של כל צד לזהות מובחנת משלו - אלא מעודד את שיתוף הפעולה בין בתי ספר ובין תלמידים, תוך איגום משאבים. כך, לכמה רגעים, אפשר לדמיין שיעור כימיה במעבדה משוכללת, בו ישתתפו תלמידים ערבים ויהודים, ולאחריו התעמלות באולם ספורט מתקדם. במציאות הקודרת שמסביב, גם התחלה צנועה כזאת תיחשב לכמעט נס.

אכן, בשטח, מתחת לרדאר הרשמי, אפשר למצוא גם כמה ניסיונות של חינוך אחר, המקדמים שותפות יהודית-ערבית. לחלקם יש פוטנציאל, אם רק יקבלו את התמיכה והעידוד הרשמיים. בהיעדר הכרזת מלחמה מצד משרד החינוך על ההסתגרות השבטית, היוזמות האלה לא יתגבשו לעולם לכדי יבשה חדשה.

להרשמה לכנס - לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ