המנגנונים הפסיכולוגיים שמכשילים את השלום

אם במקום להשקיע בטיסות לוושינגטון היו מושיבים את מדינת ישראל על ספת הפסיכולוג, ככה זה היה נראה: על החסמים הפסיכולוגיים בדרך לשלום בישראל

קרלו שטרנגר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קרלו שטרנגר

האירופאים והאמריקאים חוזרים בכל סבב שיחות על שאלה פשוטה: "הרי כולם יודעים איך ייראה הסכם השלום הסופי בין ישראל לפלסטינים, קלינטון ניסח את עיקריו לפני שנים. אז למה ישראל חותרת באופן שיטתי תחת הסיכוי להגיע להסדר כזה, כאשר ברור לכל שהיא חותרת תחת עתידה שלה ואולי גם תחת קיומה העתידי כמולדת העם היהודי? מדוע הישראלים כל כך לא רציונליים?".

על השאלה הזאת נוספת אחת התעלומות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית: ב-2002 הציעה ערב הסעודית לראשונה את יוזמת השלום, זו שאומצה לבסוף על ידי הליגה הערבית. על פי היוזמה, בתמורה לנסיגת ישראל מכל השטחים שנכבשו ב-1967, יכירו בישראל כל מדינות ערב, וכמעט כל יתר המדינות המוסלמיות יכוננו עמה יחסים דיפלומטיים מלאים. מדוע, בשם אלוהים, לא זיכתה אף ממשלה ישראלית את יוזמת השלום הזו בהתייחסות רשמית, כאשר היא מציעה את תקוותה הגדולה ביותר של ישראל – הכרה מלאה בקיומה על ידי העולם המוסלמי?

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

לעתים קרובות אני מוצא את עצמי בעמדה שבה עלי לנסות ולענות על השאלות האלה. אני מרצה וכותב לרוב עבור קהל שחי באירופה ובאמריקה, ובשל התנגדותי העזה למדיניות הכיבוש הישראלית, בני שיחי מקשיבים לי. אני מנסה להסביר, אך לא להצדיק, את פעולות ישראל. עם זאת, לא פעם יוצא לי להיתקל בנציגים מתוסכלים וזועמים של מה שקרוי בהכללה "מחנה השלום הישראלי", אליו משתייך גם אני. מפני שתהום נפערה בין מחנה השלום הזה ובין מרבית אזרחי הארץ, ליברלים ישראלים חשים מנוכרים יותר מאי פעם למולדתם שלהם.

חומת ההפרדהצילום: מוטי מילרוד

התשובה לאי-הרציונליות של המדיניות הישראלית נעוצה במנגנונים פסיכולוגיים עמוקים, העומדים בדרכה של ישראל לשלום. מנגנונים עוצמתיים אלה גורמים לסיום הסכסוך להתרחק ככל שהזמן עובר, ולא להפך.

שנאת ההפסד

הפסיכולוגים הישראלים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן שינו בשנות ה-80 את הפסיכולוגיה של קבלת ההחלטות כפי שהוכרה עד אז, כשהבחינו בכמה גורמים מרכזיים המשפיעים באופן שיטתי על הליך קבלת ההחלטות שלנו. על פי אחד הכללים המפורסמים שניסחו, בני האדם פועלים מתוך שנאת הפסד. פעמים רבות אנחנו נקלעים למצב שבו עלינו לשקול הפסד פוטנציאלי של דבר מה שנמצא בידינו כרגע, אל מול רווח פוטנציאלי שנשיג אם נסכן את אותו דבר. טברסקי וכהנמן הראו כי הפחד להפסיד את מה שיש משפיע עלינו יותר, ובפער ניכר, מהסיכוי להרוויח את מה שאין.

שנאת ההפסד ממלאת תפקיד מכריע בסרבנותה של ישראל ביחס להסכם שלום עתידי. ישראל מחזיקה כיום בכמה וכמה נכסים שהיא עלולה לאבד בכל הסדר שיושג עם הפלסטינים. יש לה שליטה ביטחונית מלאה באזור C ובבקעת הירדן, שליטה חלקית באזור B, ואפשרות ממשית להכניס כוחות ביטחון לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית באזור A לצורך מניעת התקפות על ישראל. לפחות באופן רשמי, ישראל שולטת גם באזור ירושלים רבתי, כולל המקומות הקדושים לשלוש הדתות ומגוון אתרים ביהודה ושומרון שלהם מיוחסת משמעות מיוחדת ביהדות. ישראל עלולה להפסיד את כל אלה או לפחות את חלקם בכל הסכם שלום עתידי עם הפלסטינים.

מובן שבשלום טמון גם רווח גדול. מאז הקמת המדינה שרים הישראלים שירים לשלום. לכאורה, כל הסכם שלום יגרור עמו הכרזה של הפלסטינים על סיום הסכסוך, והסרת כל תביעה נוספת מצדם. אם מצרפים אליו גם את יוזמת הליגה הערבית, הרי שמדובר בשלום כולל עם העולם המוסלמי והכרה מלאה שלו בישראל.

על הנייר, רווחי השלום מאפילים על ההפסדים הצפויים באופן ניכר. הכיבוש דוחק את ישראל לבידוד בינלאומי שהולך ומחריף, והאיום בהחרמת ישראל צובר תאוצה. לעומת זאת, אם הנכסים הכלכליים ומשאבי הטבע של העולם הערבי ישולבו עם הידע הטכנולוגי והניהולי של ישראל – ברור שכלכלת ישראל תשגשג ותפרוץ.

אבל הישראלים, כמו כל בני האדם, מושפעים בראש ובראשונה משנאת ההפסד. רוב הישראלים פוחדים שתרחיש עזה יחזור על עצמו: ישראל נסוגה מעזה, ויישובי הדרום נחשפו להתקפות טילים חוזרות ונשנות. ויתור על השליטה הביטחונית של ישראל בגדה עלולה לחשוף את יישובי המרכז לאותן סכנות ממש. התרחיש הזה, חשוב לומר, איננו פנטזיה פרנואידית. עיראק וסוריה הפכו לחממות של ארגוני ג'יהאד, ואם ישראל לא תשלוט בבקעת הירדן ובחלקים נרחבים מהגדה, לוחמי אל-קאעדה אכן עלולים להגיע לטווח ירי על תל אביב, כפר סבא, הרצליה ושאר יישובי מרכז הארץ.

מחקרים מראים שרוב הישראלים התחילו לתעב את המונח "שלום". הרעיון של שלום אמיתי, לא רק עם הפלסטינים אלא גם עם העולם הערבי, נשמע להם כמו תרחיש מדע בדיוני, נחלתם של קומץ שמאלנים הזויים בלבד. מנגד, כמעט כל הישראלים זוכרים את אימת האינתיפאדה השנייה ואת ההפגזות על ישראל מעזה ומלבנון. לכן הם חשים שאובדן הביטחון מוחשי הרבה יותר מרווחי השלום הדמיוני הזה.

האינתיפאדה הראשונה ב-87

שנאת ההפסד מתחדדת אף יותר אצל הפוליטיקאים: הם מתוגמלים אך ורק על תוצאות חיוביות המושגות לפני הבחירות הבאות, ונענשים בחומרה על תוצאות שליליות מיידיות. גורלו של השמאל הישראלי, שלמעשה נמחק מהמפה אחרי כישלון קמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, הוא אזהרה מהדהדת לכל פוליטיקאי החושש לקבור את הקריירה הפוליטית שלו במקרה שהמשא ומתן יוביל לסבב חדש של אלימות. מנגד, הרווחים הטמונים בשלום כזה נראים אבסטרקטיים, רחוקים וחסרי ודאות.

הצורך להצדיק את הכיבוש

אחד הסופרים המוערכים בישראל, דויד גרוסמן, כתב פעם כי מאחורי הרעש המחריש של רטוריקה פוליטית צווחנית, שמור בנפשו של כל ישראלי וכל פלסטיני מקום חשוך ושקט שבו הם יודעים שכל הסבל המחריד של הסכסוך הזה היה עקר וחסר תכלית לחלוטין. אלא שמבחינה פסיכולוגית, כמעט ולא ניתן להשלים עם העובדה שבמשך עשרות שנים טעית, וכי אפשר היה להימנע מזוועות העבר.

ראשי השב"כ לשעבר המתועדים בסרטו הנוקב של דרור מורה, "שומרי הסף", מתארים כולם את מחירו המוסרי של הכיבוש. המרואיינים האלה הם היוצאים מן הכלל, ולא הנורמה. הם ניחנו בכוח האנושי לומר שתפקידם גרם להם לעשות דברים איומים. רוב בני האדם אינם מסוגלים להתמודד עם ההבנה שפעולות שביצעו היו בלתי מוסריות.

כמעט כל ישראלי ב-47 השנים האחרונות שירת בשטחים. כמעט כולם נאלצו לעשות דברים המנוגדים להגינות האנושית ולמוסר – לרוב לא למען ביטחון ישראל באופן כללי, אלא כדי להגן על כמה מאחזי התנחלות מבודדים. אם ישראל אכן הייתה מגיעה להסכם שלום עם הפלסטינים והעולם הערבי, רוב הישראלים היו צריכים לחיות עם ההכרה המכאיבה שחלק גדול מהעוול שגרמה ישראל לפלסטינים היה מיותר; שאפשר היה לסיים את הכיבוש כבר מזמן; ושאת האנרגיה והמשאבים שהושקעו ביישוב הגדה ניתן היה להשקיע כל הזמן הזה בשגשוגה של מדינת ישראל.

הרעיון הזה קשה מנשוא, והחרטה שנגזרת ממנו בלתי נסבלת. לכן, מבחינה פסיכולוגית, חובה ליצור נרטיב שמסביר מדוע הכיבוש היה בלתי נמנע; מדוע לישראל לא הייתה ברירה אלא להחזיק בגדה; מדוע כל הקרבת חיי האדם, השפל המוסרי והבידוד הפוליטי היו הכרחיים להישרדותה של ישראל.

הפוליטיקאים מימין יודעים שעליהם לחזור ולשנן שהכיבוש הוא צורך צבאי ומוסרי, שמדינה פלסטינית היא איום קיומי על ישראל ושהשמאל מוכר לציבור אשליות שווא. טענתם זכתה לחיזוק עצום עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעקבות ירי הרקטות לעבר יישובי הדרום. אך הליבוי המתמיד של הפחד משרת מבחינה פוליטית לא רק את הימין של היום: הוא מספק לישראלים הצדקה לנישול, לדיכוי ולהשפלה של הפלסטינים שישראלים נאלצו לקחת בהם חלק ב-47 השנים האחרונות, כדי לשמר את הכיבוש.

מתוך שומרי הסף

כל זה אנושי למדי. מעטים ניחנו בכוחות שמפגינים מרואייניו של מורה, להביט אל המצלמה ולומר: עשינו דברים איומים, ומרובם ניתן היה להימנע – אילו רק הייתה ההנהגה הפוליטית מבינה כי הכיבוש הוא האסון הגדול ביותר של ישראל. רוב הישראלים, כמו רוב בני האדם, זקוקים לנרטיב שיסביר שעוולות הכיבוש היו "מלחמת אין ברירה".

ההתעקשות על תפיסת הציונות כתנועה מהפכנית

מה שמוביל אותנו לרובד הפסיכולוגי השלישי. לא ניתן להבין את היסטוריית הכיבוש הישראלי ויישובה ההדרגתי של הגדה ללא התנועה הדתית-לאומית שצמחה במלחמת ששת הימים. תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק פירשו את ניצחונה של ישראל במלחמה כתחילת העידן המשיחי. לכל גבעה, אבן וכפר במה שהם מכנים "יהודה ושומרון" יוחסה משמעות תיאולוגית, וכל התנחלות חדשה זכתה להילה מטאפיזית. ישראל לא כבשה עם אחר: היא בסך הכל הגשימה את התוכנית האלוהית לעם היהודי (ולאנושות כולה) על ידי זירוז גאולת המשיח.

רוב הישראלים אינם שותפים לפרשנות משיחית זו של הכיבוש. אבל עמוק בלב, רבים מהם חשים כי המתנחלים הם הציונים האמיתיים. שכל השאר הפכו שאננים, ואיבדו את הלהט המהפכני שעמד בלב הציונות. המתנחלים מצטיירים בעיניהם כיורשי האתוס הציוני, אלה שממשיכים ליישב את הארץ ולבנות אותה, דונם אחר דונם.

מכאן, לתחושתי, נובע הקושי העצום של ישראלים רבים בבואם לעצור את שעטת המתנחלים המאיימת לחרב את הסיכוי להשגת פתרון של שתי מדינות. כאילו אם אין משמעות עמוקה, תיאולוגית או משיחית לשבתנו כאן, הרי שהסבל, הסכנה וחוסר הביטחון שנמשכו שנים לא היו שווים את ההשקעה וההקרבה. כך יוצא שישראלים רבים אולי אינם שותפים מלאים לאידיאולוגיית המתנחלים, אבל בהחלט מעריכים את פועלם, ואף רואים בהם הצדקה אפשרית למפעל הציוני כולו.

אי היציבות הפוליטית במזרח התיכון והתפוגגותו של האביב הערבי לכדי כאוס כללי הקשו עוד יותר על מצבה הפסיכולוגי של אזרחי ישראל. הסיכויים שישראל תתקיים בביטחון ותאפשר לתושבי אורח חיים "נורמלי" בעשורים הקרובים – קלושים. כדי להתמודד עם המצב המעורער חשים ישראלים רבים צורך עז בהצדקה המטאפיזית למיזם הציוני. אחרת, בינם לבינם, הם תוהים: האם זה היה שווה את כל הכאב, הצרות והסכנה המתמשכת?

טיפול קבוצתי

המנגנונים הפסיכולוגיים שמכשילים את השלום בישראל הם מנגנונים אוניברסליים. שנאת ההפסד, הצורך בנרטיב חיובי של זהות וגם ההזדקקות לאידיאולוגיה שתעזור לשאת את הסכנה וחוסר הוודאות אינם ייחודיים לישראלים, אלא משותפים לכלל בני האדם. יתר על כן, אני מאמין שהחשש הישראלי מפני הסלמה ביטחונית רחוק מלהיות הגזמה פראית: מדובר בפחדים מציאותיים, שהוחרפו בשל הידרדרות המצב בשנים האחרונות.

השמאל הישראלי הלך ואיבד את כוחו כיוון שלא התייחס לפחדים האלה באומץ ובבהירות מספיקים. פעמים רבות מדי אמרנו לישראלים שעלינו לשים קץ לכיבוש למען צביונה הדמוקרטי של ישראל. ציינו שוב ושוב כמה גזענית הופכת ישראל להיות כתוצאה מהכיבוש, ואנו ממשיכים להזהיר שישראל תנודה בעולם אם לא יופסק הכיבוש.

יש סיבה פסיכולוגית פשוטה לכך שהטיעונים האלה כשלו מלשכנע את רוב הישראלים. הפסיכולוג הנודע אברהם מסלו הראה לפני יותר מ-50 שנה כי הצרכים האנושיים בנויים באופן היררכי: תחילה אנחנו דואגים לביטחון, מזון וקורת גג; אחר כך אנו מוודאים שמקומנו בקבוצה מובטח; ואז אנו דואגים למעמדנו בתוך הקבוצה. רק אחרי שטיפלנו בכל אלה, אנחנו חופשיים לחשוב על הגשמה עצמית וערכים נשגבים יותר.

רוב הישראלים נאחזים בכיבוש מפני שהם חוששים לביטחונם. אבל מחנה השלום דיבר על צביון דמוקרטי ועל בידוד בינלאומי, אידיאלים הממוקמים גבוה במעלה הפירמידה של מסלו. התוצאה היא שישראלים מהשורה רואים בשמאל חבורת אליטיסטים יהירים ומנותקים מהמציאות הדואגים לפלסטינים יותר מאשר לאחיהם. הם מאמינים במקביל שהגויים, בעיקר באירופה, פשוט נהנים לשנוא יהודים, ויהיו מוכנים להקריב אותם בעת צרה. כתוצאה מכך, יותר ישראלים מתמיד מסכינים עם אידיאולוגיות ימניות של דעות קדומות וגזענות לצורך הצדקת הכיבוש והבידוד הבינלאומי של ישראל.

כיצד ניתן לעצור את המגמה המסוכנת הזאת? הן מחנה השלום הישראלי והן ידידיה הרבים של ישראל בחו"ל, שרוצים לעזור לה להבטיח את עתידה כמולדתם הדמוקרטית של היהודים, צריכים להתייחס ברצינות לפחדים של הציבור הישראלי. פירוש הדבר, בראש ובראשונה, להכיר בכך שההתקדמות לקראת שלום טומנת בחובה סיכונים ביטחוניים אמיתיים, ולהתייחס לסיכונים אלה ללא רתיעה. כל עוד רוב הישראלים חשים שהקריאה לשלום אינה מגובה בדאגה אמיתית לביטחונם, הם ימשיכו לזוז ימינה.

מחנה השלום הישראלי נמנע בשנים האחרונות מלהתמודד עם הסוגיה הביטחונית בגלוי: כמעט כל מפלגות השמאל-מרכז מתמקדות בנושא החברתי-כלכלי, מנסות להימנע מחזון אסטרטגי ארוך טווח, ומסתירות את מחויבותן לפתרון שתי המדינות אי שם במעמקי מצעיהן הפוליטיים. רק מנהיג שיתייחס לפחדים הקיומיים של הישראלים ללא רתיעה יוכל להחליף את בנימין נתניהו, שתכלית שלטונו היא לא לעשות דבר פרט לביטוי הפחדים האלה – גם אם הוא לא מציע לצדה כל תקווה.

להרשמה לכנס - לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ