אין כיבוש סימטרי

"ייתנו-יקבלו", "מחוות", "סכסוך" - הדרישה לאיזון לשוני ביחס לפלסטינים הוא לא יותר מניסיון לטשטש מציאות לא-מאוזנת בכלל, שבה עם אחד שולט בעם אחר

אלון עידן
אלון עידן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלון עידן
אלון עידן

את בעיית השפה הסימטרית של הסכסוך אפשר לתמצת גם ב"ייתנו – יקבלו; לא יתנו – לא יקבלו". את הסלוגן הסימטרי הזה הניח בנימין נתניהו ב-1998 על מציאות א-סימטרית, וזכה בעקבותיו למחיאות כפיים סוערות. נתניהו, איש שיווק שהיה לראש ממשלה, הבין כבר אז שהדרך הבטוחה ביותר לשמר עיוות היא על ידי דרישה לאיזון – בשפה, ובהמשך בפעולה - ביחס לעיוות. הוא ידע היטב שסימטריות סמנטית עשויה לטשטש חוסר סימטריות של הוויה; הוא הניח מלים שוויוניות על מציאות עקומה והגניב חיוך קטן. הוא ידע שניצח.

הלבשת שפה סימטרית על מציאות א-סימטרית היא פעולה לא מוסרית, גם אם יעילה. נתניהו, שתופש עצמו כאסטרטג של "ניהול הסכסוך", עושה כל מה שבאפשרותו לתאר את האי-שוויון במונחים של שוויון (לא רק בתחום המדיני, גם בתחום הכלכלי, ובניכוי הערבים והחרדים). נתניהו למעשה נבחר שוב ושוב לראשות הממשלה כדי להמשיך את מפעל הרטורי הזה, שאינו אלא מפעל להמשך שליטה של עם אחד בעם אחר, תוך גרימת סבל וכאב.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

פלסטינים במעבר תרקומיא, בשנה שעברה. האיזון הקדוש נשמר תמידצילום: אמיל סלמן

השאריות של "ייתנו – יקבלו" מונחות בכל מקום על האדמה שעליה אנחנו דורכים. בכל פעם ש"תהליך השלום" מותנע, השפה המאזנת נכנסת לפעולה. אחד הגילומים המוכרים ביותר שלה הוא המלה "מחווה". האיזון הקדוש תמיד יישמר דרך "מחוות": נתניהו יהיה מוכן לעשות מחווה (שחרור אסירים), אם אבו מאזן יעשה מחווה (הארכת המשא ומתן); ישראל תעשה מחווה (תאפשר לפועלים פלסטינים לעבוד בתחומי ישראל), בתנאי שהפלסטינים יעשו מחווה (לא יפנו לאו"ם). המלה "מחווה", שמעצם טבעה דורשת הדדיות ("מחוות הדדיות"), היא צורה אחרת של האיזון הסמנטי, שמבקש לכסות על חוסר האיזון במציאות.

גם הדרישות של נתניהו במשא ומתן עם הפלסטינים תמיד מעלות על נס את האיזון הקדוש. ישראל לא תניח מפה עם שרטוט גבולות, כל עוד הפלסטינים לא יכירו בה כבמדינת הלאום היהודי; ישראל לא תסכים לדון על ירושלים, כל עוד הפלסטינים לא יתחייבו לוותר אפריורית על זכות השיבה. התבנית ברורה: ישראל לא תסכים, כל עוד הם לא יסכימו; ישראל לא תעשה, כל עוד הם לא יעשו; ישראל לא תתחייב, כל עוד הם לא יתחייבו. הנה הוא אותו איזון קדוש, שתפקידו האמיתי הוא לא לפתור את הבעיה, אלא לתאר את המציאות במונחים סימטריים. כלומר, לטשטש את הבעיה, את המציאות.

אבל הניצחון הגדול ביותר של השפה הסימטרית טמון ב"סכסוך" עצמו. המלה שלכאורה מתארת את המצב בין ישראל לפלסטינים היא בלב ליבו של העיוות הסמנטי. סכסוך הוא מצב של חוסר הסכמה בין שני צדדים; כשמדברים על סכסוך, מדברים על סימטריה של חוסר התאמה: שכן אחד רוצה לבנות מפרסת, השני חושב שהיא תסתיר לו את הנוף, יש סכסוך. האם מצב שבו מדינה חזקה מועכת תחת מגפיה מיליוני אנשים לאורך זמן, יכול להיות מתואר כ"סכסוך"? האם מצב שבו צד אחד שולט באופן מוחלט בצד אחר, תוך שהוא שולל ממנו זכויות בסיסיות, יכול להיות מתואר כ"סכסוך"?

התשובה היא כמובן שלילית, אבל זה לא מקרי שדווקא המלה "סכסוך" נבחרה כדי לתאר את המצב. הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים הוא הרקע לחוסר הצדק שנוצר במציאות, הסיבה לחוסר האיזון שמתממש בהוויה. אבל כשהרקע או הסיבה (סכסוך) מחליפים באופן עקבי את הממשות (כיבוש, סבל, כאב), גם המציאות עצמה מיטשטשת ונעלמת תחת המשקל של ההיסטוריה והנסיבות.

הבחירה ב"סכסוך" היא דרמתית: במקום לתת משקל גדול לטרגדיה שקורית בכל רגע ורגע למיליוני אנשים שגרים כמה מטרים מאיתנו, נתניהו ומשתפי הפעולה הסמנטיים שלו מניחים על הסבל הממשי מפה גיאוגרפית משיעור היסטוריה ומבקשים מכל התלמידים להתרכז אך ורק בה. וכך, בכל פעם שנאמרת המלה "סכסוך" וספרי ההיסטוריה נפתחים ודיונים תיאורטיים יוצאים לדרכם, פלסטיני-בדואי עומד תחת שמש יוקדת בשער גוחיה בבקעת הירדן ומחכה לחיילים שיבואו לפתוח; כלומר, בכל פעם שישראלי מתרכז בנסיבות ההיסטוריות, בשאלת האשמה מול האחריות, בכוונה המקורית של בן גוריון או בשיתוף הפעולה של אמין אל חוסייני עם הנאצים - איש אמיתי, מבוגר, חרוש קמטים, עם טרקטור ירוק וערימות קש בעגלה, מקווה שחייל ישראלי יואיל בטובו לאפשר לו לעבור משטח (בי) לשטח (סי). כלומר, איש אחד מתחנן שאיש אחר יאפשר לו לזוז, לנוע, לחיות.

לכן צריך לפתור את הבעיה ולא את הסכסוך. הבעיה הממשית היא לא בסכסוך, אלא במציאות. לא בהיסטוריה, אלא בממשות. הישראלים בנו חומה לא בגלל הסכסוך, הם בנו חומה בגלל הפיגועים. כלומר, לא בגלל ההיסטוריה, אלא בגלל שכאב. כאב זה ממשות, סבל זה ממשות. והעובדה שמיליוני אנשים חיים מציאות של סבל, של כאב, של עיוות, של חוסר איזון, של כיבוש – היא הסיפור, ולא "הסכסוך". כשמישהו מגיע לבית חולים במצב קשה, הרופא לא שואל אותו מה הוא עשה ב-48'.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ