תנו לנשים את המושכות

זה שנים רבות שגברים מהאליטות מנהלים את העניינים, ובצורה לא מזהירה. אולי הגיע הזמן לנסות את האלטרנטיבה?

צפי סער
צפי סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צפי סער
צפי סער

ישנה טענה, שאף זכתה לגיבוי של החלטה באו"ם, הגורסת כי השתתפות נשים במשאים ומתנים בענייני ביטחון ושלום תגדיל מאוד את הסיכוי להפחתת האלימות באזורי סכסוך. ברוח זו קובעת החלטה 1325 שקיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-2000, כי יש לשלב נשים ממגוון אוכלוסיות במוקדי קבלת החלטות בתחומים אלה. ב-2005 אימצה גם הכנסת החלטה זו, כפי שעשו פרלמנטים בעשרות מדינות ברחבי העולם.

האמנם שיתוף של נשים יחולל שינוי? על מה מבוססת תפישה זו? האם נשים הן רחומות יותר, תוקפניות פחות, הגיוניות ושקולות יותר? ואולי הן בכלל מתאימות פחות לעסוק בנושאים האלה? כל השאלות האלה נוגעות במרכז העצבים של החשיבה על נשים וגברים, ההיסטוריה שלהם והמתח בין ביולוגיה לבין סביבה בעיצובו של מגדר.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

הכי קל להתייחס לסוגיה הזאת מההיבט של פמיניזם ליברלי: מאחר שנשים הן כמחצית האוכלוסייה (ואף מעט יותר) – מן הראוי ששיעורן מתוך מקבלי ההחלטות יהיה גם כן מחצית, בכל תחום. הן יכולות למשל להיות מפקדות וטייסות ולהחליט על מלחמה ועל שלום. אך כמה שזה נשמע פשוט, זו עדיין לא המציאות בשטח, לפחות לא בהיקפים המתקרבים לייצוג שווה או הולם. ובלי קשר לטיעונים אחרים, ייצוג הולם הוא חשוב ואף חיוני כשלעצמו.

אבל מכאן העניינים עוד מסתבכים: האומנם המטרה היא שאת הפקודה להטיל פצצות על מרכזי אוכלוסייה, נגיד, ינחיתו גם נשים? או שמספר הטרוריסטיות יהיה שווה למספר הטרוריסטים? לא בכך מדובר. ביסוד החשיבה החדשה יחסית הזאת ניצבת התפישה שנשים ינהלו את העניינים אחרת, יביאו נקודות מבט חדשות אל שולחנות הדיונים, יאירו זוויות שהזרקור הגברי לא הופנה אליהן עד כה.

אם זה נשמע נאיבי או תלוש מהמציאות, דוגמאות מהעולם דווקא מראות שזה יכול לעבוד. כך למשל, התארגנות של נשים משני צדי הסכסוך הממושך והעקוב מדם בצפון אירלנד – קתוליות ופרוטסטנטיות - הייתה גורם מרכזי בהשגתו של "הסכם יום שישי הטוב" ב-1998 ובכינון השלום שם. גם בליבריה התאחדו נשים משני הצדדים הנצים במלחמת האזרחים שניטשה שם, תבעו להפסיק את שפיכות הדמים, ופעילותן המשותפת תרמה תרומה מכרעת לקץ המלחמה ב-2003. אחת ממנהיגות המאבק הזה, ליימה גבאווי, אף קיבלה פרס נובל לשלום ב-2011, יחד עם אלן ג'ונסון-סירליף, הנשיאה הראשונה של ליבריה.

אלן ג'ונסון-סירליףצילום: AP

האם זה יכול לעבוד בישראל? אמנם נשים יהודיות ופלסטיניות משתפות פעולה, אך פעילות זו מתקיימת בשוליים, ללא לגיטימציה ציבורית הלכה למעשה. התגובה השגורה "מזדיינות עם ערבים" שהוטחה במשך שנים בהפגנות תנועת נשים בשחור, היא הביטוי הקלאסי לשילוב הקסום בין סקסיזם לגזענות, המאפיין כל כך סכסוכים כאלה.

לנוכח האווירה הציבורית הזאת חשוב במיוחד הדגש המושם בהחלטה 1325 על כך ששילוב נשים בתהליכי קבלת ההחלטות והטמעת החשיבה המגדרית בהם ייעשו במסגרת של תוכנית פעולה לאומית, תוך הקצאת המשאבים המתאימים.

כך מסבירה ענת טהון מארגון המשפטניות איתך- מעכי, העומדת בראש תוכנית מקומית שגובשה בשנים האחרונות על ידי קבוצה של פעילות ארגונים פמיניסטיים ליישום החלטה 1325. התוכנית הושקה באוקטובר האחרון וכעת נעשים ניסיונות לגייס תמיכה פוליטית כדי שתאומץ על ידי הממשלה, כשכמה שרים ולא מעט חברי וחברות כנסת כבר הביעו את תמיכתם.

ואם הישראלי מן השורה רגיל לחשוב שבצד השני אין עם מי לדבר, כדאי לדעת שגם הרשות הפלסטינית הוציאה בזמנו צו נשיאותי המכיר בחשיבותה של ההחלטה וכי גם בצוותי המשא ומתן בצד הפלסטיני יש נשים. לדברי טהון, המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון לקראת תוכנית פעולה לאומית ליישום 1325 היא ירדן, וישנן התארגנויות כאלה גם בעיראק ובמדינות ערביות נוספות.

פן חשוב נוסף של יישום ההחלטה הוא הדגש על נוכחות של נשים ממגוון אוכלוסיות במוקדי קבלת ההחלטות. בהקשר הישראלי פירוש הדבר שבצוותי המשא ומתן ישתתפו לא רק נשים משכבות סוציו-אקונומיות מסוימות - בעברית פשוטה, יהודיות-אשכנזיות - אלא גם מזרחיות, יוצאות אתיופיה, רוסיה ועוד.

מותר להניח, שאם אל שולחן המשא ומתן יישבו לא רק גברים שבעים, אמידים ובעלי מעמד חברתי-כלכלי גבוה, אלא גם נשים המתמודדות יום-יום עם השלכות הסכסוך, נקודות המבט אכן יהיו מגוונות יותר.

יש שיאמרו כי אלפי שנים שבהן נשים הופנו לתפקידים טיפוליים – בילדים ובמשפחה בכלל – וגברים נשלחו אל שדה הקרב, הותירו את חותמן. אופן ההשפעה של ההיסטוריה ומידתה נתונים לוויכוח. בכל מקרה, זה לא שכל הנשים הן שוחרות שלום וכל הגברים מחרחרי מלחמה. ממש לא. נשים רבות אימצו את האתוס המיליטריסטי השולט, ויש גברים רבים המחשיבים חיי אדם יותר מכיבוש אדמה והתחרות למי יש טיל גדול יותר.

ועם כל זאת, שנים רבות כל כך גברים מהאליטות מנהלים את העניינים – ובצורה לא מזהירה, בלשון המעטה. נדמה שהגיע הזמן, כבר מזמן, לנסות את האלטרנטיבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ