מי אמר שלום ולא קיבל?

בזמן שרעיון השלום צובר חלודה בטיפולה של התקשורת הישראלית, בכינוסה של ועידת ישראל לשלום ממלא "הארץ" את חובתו ללמד את יתרונות השלום, להאיר עיניים כבויות ולעורר השראה

עקיבא אלדר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עקיבא אלדר

בשנים האחרונות נוהגים עיתונים בישראל, בהם "הארץ" ו"TheMarker", לקיים ועידות בנושאים רבים ומגוונים הנוגעים לאיכות חיינו ורמתם: כלכלה, חינוך, איכות סביבה, בריאות, צדק חברתי ומה לא. מה לא? שלום. המוצר החיוני-עד-קיומי הזה נדחק אל המדף התחתון בכותרת "שוליים סהרוריים".

במהלך עבודתי כמנכ"ל ועידת ישראל לשלום, שמעתי אין-ספור פעמים הערות ציניות ושאלות לגלגניות, כמו "אין לך על מה לבזבז את זמנך?", ו"האם 'הארץ' יצא מדעתו? מי מאמין היום בשלום?".

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

אמרו שעיתון אינו צריך לשמש אכסניה לדיון על השלום. מותר לקיים קמפיין עיתונאי בעד "צדק חברתי"; מסע תקשורתי בזכות "שוויון בנטל" הוא כשר למהדרין; קידום מכירות של עסקה לשחרורו של חייל ישראלי אחד תמורת 1,000 מחבלים נחשב לעניין שבקונסנזוס. אבל ועידת שלום?! הרי זה נושא "שנוי במחלוקת" שרק "סמולנים הזויים" מעזים להתקרב אליו.

השלום ידע ימים טובים הרבה יותר. המשפט "אני מעדיף קורבנות למען השלום על קורבנותיה של מלחמה", שכתב ראש הממשלה מנחם בגין לעמוס עוז ב-1978, היה נחשב כיום בימין לבגידה. גם במלחמת לבנון הראשונה, שנקראה "מלחמת שלום הגליל", נעשה שימוש, גם אם מניפולטיבי וטאוטולוגי, במילה שלום.

בנימין נתניהו, למשל, רץ לבחירות של 1996 בסיסמה "הליכוד - עושים שלום בטוח", בעוד שתשדיר הבחירות של המפלגה ב-2001 היה "רק שרון יביא שלום". זאת כי הסקרים וקבוצות המיקוד באותם ימים, לימדו את יועצי הבחירות כי "שלום" מוכר.

ואולם אז הגיע השילוב הקטלני בין תעמולת "האין פרטנר" בניצוחו של אהוד ברק, לבין פיגועי הטרור באינתיפאדה השנייה שפרצה בעקבות כשלון ועידת קמפ דיויד ומבצע "חומת מגן" במאי 2002, שמחק את המילה "שלום" מסיסמאות הבחירות של כל המפלגות הגדולות, כולל מפלגת העבודה.

ההחלטה שקיבלה הממשלה ב-2004 בדבר ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון, סימנה את סיום העשור של תקופת שיח השלום. מאז ועד עצם הימים האלה, תופסים את מקומו של השיח הזה תוכניות כמו התכנסות חד-צדדית, מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, הסדר ביניים וסיפוח גושי התנחלויות. "מחנה השלום" צמצם את חזונו ויעדיו מסיום הסכסוך ופיוס, להצבת חומות הפרדה דמוגרפיות, שימנעו את הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית או למשטר אפרטהייד הלכה למעשה.

את הנוסחה "שטחים תמורת שלום" החליפה התפישה שלפיה השלום הוא פתח למלחמה. ירי הרקטות מרצועת עזה, שנמשך לאחר שישראל פינתה את השטח, משמש בידי הימין "הוכחה" שהנוסחה הזאת אינה פועלת. זאת למרות ששטחי הרצועה נמסרו לפלסטינים במהלך חד-צדדי, שנועד, כדברי יועצו של שרון, דב וייסגלס, להכניס את המו"מ לשלום לפורמלין.

רק שרוןצילום: אלכס ליבק

המנהיגות הפוליטית משכנעת את הציבור (ואת עצמה?) כי ההפך משלום אינו בהכרח מלחמה, אלא כיבוש דה-לוקס, ומספקת לו את סם ההזיה של הסטטוס-קוו. הממסד הישראלי מתרחק והולך מערך השלום, בעוד המנהיגות זורעת פחד בלב הבריות מפני מחירו של השלום והפכה את השטחים לערך הנעלה ביותר.

אם בהכרזת העצמאות ישראל הושיטה יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, והשכנים דחו את ידה, כיום הליגה הערבית היא זו שמושיטה לישראל יד לשלום ושכנות טובה וישראל משיבה את פניה ריקם.

"יוזמת השלום הערבית", שאומצה ב-2002 על ידי הליגה הערבית ואחר כך על ידי ארגון מדינות האסלאם, מציעה לישראל לא רק שלום וביטחון, אלא גם יחסי שכנות נורמליים. עד היום ממשלות ישראל לא קיימו שום דיון על היוזמה. ב-2003 התנגדה ממשלת שרון, כלאחר יד, לציון יוזמת השלום הערבית ב"מפת הדרכים", כאחת מאבני היסוד של המשא ומתן לשלום.

אחת הקלישאות הרווחות בתקשורת הישראלית היא שהפלסטינים אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות לשלום. לפני שלוש שנים, הזדמן לי לעקוב מקרוב אחרי החמצת השלום הזאת - ההחמצה החמורה ביותר מאז קום המדינה. הוזמנתי לקהיר עם משלחת של קבוצת "ישראל יוזמת", שמנסה לגייס תמיכה בתפישת השלום האזורי. חברי המשלחת, בהם ראש השב"כ לשעבר והיום השר יעקב פרי, השר לשעבר משה שחל, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק וראש המוסד לשעבר, דני יתום, נועדו לפגישה ממושכת עם שר החוץ נביל אל-ערבי, שמונה ימים אחדים לפני כן למזכ"ל הליגה הערבית.

על אף שהמפגש התקיים בעיצומו של האביב הערבי ומהפכת תחריר, הדגיש המארח באוזני הכתבים הישראלים והערבים את מחויבותן של מדינות ערב ליוזמת השלום שלהן. הוא הביע את אכזבתו מההתעלמות הבוטה של ממשלות ישראל מהיוזמה.

התקשורת הישראלית, שסיפקה מגבר לקריאה "העם דורש צדק חברתי", בחרה אף היא לדווח על המפגש בקול ענות חלושה, אם בכלל. חצי מיליון בני האדם שיצאו לרחובות במחאה על מחירי הדיור והקוטג', מפגינים אדישות למחיר המופקע שהם משלמים בעבור הפקרת השלום. וזה אינו רק מחיר כלכלי.

העיתונאי האמריקאי הדגול, אד מורו (1965-1908), שנאבק בסנטור ג'וזף מקארתי, אשר אסר מלחמה על חופש הביטוי, אמר כי הטלוויזיה יכולה להיות נשק יעיל בקרב גדול ואולי נשק מכריע כנגד בורות, אי סבלנות ואדישות. "הבעיה עם הטלוויזיה", טען מורו, "שהיא מחלידה בנדנה בעת מלחמת קיום" והוסיף כי "המכשיר הזה יכול ללמד, להאיר עיניים; כן, אפילו לעורר השראה. אבל הוא יכול לעשות זאת רק אם בני אדם נחושים להשתמש בו למטרות אלה. אחרת זה רק חוטים ואורות בקופסה".

דברים אלה יפים לכל כלי התקשורת בישראל. חרבותיהם של רובם מחלידות בנדנם בעת מלחמת קיום - המלחמה על השלום. בכינוסה של ועידת ישראל לשלום ובפרסום מוסף השלום הייחודי, "הארץ" ממלא את חובתו להשתמש במכשיר המצוי בידיו כדי ללמד את יתרונות השלום, להאיר עיניים כבויות וכן, אפילו לעורר השראה רדומה בקרב שוחריו.

להרשמה לכנס - לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ