הגיע הזמן להחליף את התקליט: בלי צדק לא יהיה שלום

כל יום שמדברים בו על מו"מ וכישלונו, על שלום ועל סידורי ביטחון, הוא עוד יום שהעוול מעמיק עד אינסוף

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

השלום הוא המנטרה המרכזית של השמאל הישראלי ב-30 השנה האחרונות. לתקופה אף מיתג את עצמו בכותרת "מחנה השלום". אך מחנה זה התפרק במהרה, וזאת כי המושג "שלום" הנו ריק מתוכן ואינו מהווה פתרון לסכסוך בו אנחנו שרויים.

שלום הוא מושג מעולם היחסים הבינלאומיים: מלחמה ושלום. הנה אתמול היינו עמים אויבים זה לזה, ועכשיו במחי כמה אנשים שהתכנסו יחדיו באיזו ועידה בבירה אירופית, אנחנו שרויים במצב של שלום. זו אוטופיה בורגנית, המבקשת להסדיר כל אי נעימות באמצעות עורכי דין מהוגנים. שלום הופך הכול לביזנס: תן לי את הנכבה ואתן לך את הכותל, תוותר לי על מעלה אדומים וקח כסף בתמורה.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

אני מבקש לדבר על צדק. צדק הוא מושג מעולם זכויות האדם. אחרי 100 שנה ויותר, הגיע הזמן לחשוב על פתרון במונחים של צדק. הרי אבירי השלום אף פעם לא התעניינו יותר מדי בקורבנות הסכסוך, מכאן ומכאן.

צדק, למשל, הוא הכרה של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל בכיבוש. נתניהו דורש כל הזמן שיכירו בישראל כמדינה יהודית. האם הוא מוכן להכיר במה שהיה כאן ב-47 השנים האחרונות? האם הוא מוכן להכיר בשעבוד של 4-3 מיליון פלסטינים (יסלחו לי הדמוגרפים) לגחמות הצבא הישראלי? האם הוא מוכן לשלם פיצויים לאלפי ההרוגים והפצועים, שמותם של חלקם, בניגוד לאלה שמצאו את מותם על סיפון המרמרה, נגרם כתוצאה מעוול?

אחד מנזקי שיח השלום הוא המשחק של הכול או כלום. או שלום או שום דבר, או משא ומתן שאמור להוביל למשהו - או קריסה. אהוד ברק היה חסיד של הגישה הזאת. כששאלו אותו למה הוא לא מפנה מאחזים, הוא נהג להשיב שתכף הוא סוגר הסכם ותכף ממילא כולם מפונים - אז למה לבזבז אנרגיה על איזה מאחז? בינתיים צוחק מי שצוחק אחרון.

כי עד שיגיע השלום, אנחנו ממשיכים להתעלם ממפעל ניצול חזירי שפתחה כאן ישראל ב-47 השנים האחרונות. לא צריך לחכות לאיזה טקס חתימה בוושינגטון כדי להפסיק את העיוותים. 47 שנה של התעמרות יכולים להגיע לסיומם.

כיצד? החלת חוקי העבודה הישראליים בשטחים על כל הפועלים הפלסטינים, כולל כולם עד הסוף, למשל; החזרת כל הקרקעות הגזולות לבעליהן; ביטול המושגים המופרכים של "בנייה פלסטינית לא חוקית", כאילו שפלסטינים הם חלק מהמנגנון שקובע מה חוקי ומה לא, כמו שכניהם המתנחלים.

כל יום שעובר, שבו באותו תא שטח חיים אנשים מזהות אתנית אחת אשר זוכים לזכויות יתר על שכניהם מזהות אתנית אחרת, הוא עוול. לא צריך הסכם שלום כדי לתקן את העוול הזה. ההמתנה לשלום רק מעמיקה אותו והופכת אותו ללא פתיר.

כשלקבוצה עם זכויות יתר יש מערכת חינוך סמי-עצמאית, שבה מחנכים לשנאת האחר ולתחושת קורבנות, אין סיכוי לא לשלום ולא לצדק. כל יום שמדברים בו על מו"מ וכישלונו, על שלום ועל סידורי ביטחון, הוא עוד יום שהעוול מעמיק עד אינסוף.

לאחר סיום האפרטהייד בדרום אפריקה החלו לפעול ועדות פיוס. לאנשים היה מקום לספר את סיפורם, את עוולותיהם, את מעשיהם השליליים. לבנים ושחורים, שוטרים ומפגינים, העידו על מעשיהם שלהם, ביקשו להושיט יד לצד השני. הם לא הסתתרו מאחורי הבחירות החופשיות והנשיא השחור החדש.

הפיוס בדרום אפריקה מחזיק מעמד, כי הוא לווה בתהליך פיוס אמיתי. בלי הכרה בסבל, בלי ועדות פיוס, בלי מפגשים, בלי ההבחנה הברורה בין העוולה לצדק, בין החטא לתיקון - לא יהיה פה שלום. שלום שמבוסס על הסכם בין פוליטקאים, סופו שיהיה כהסכם השלום עם לבנון ב-1983.

אם נספר תחילה את סיפורם של האנשים משני צדי הסכסוך, ונעסוק בזכויות האדם ובעוול, אז, אולי, נוכל לדבר בהמשך גם על שלום.

להרשמה לכנס - לחצו כאן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ