מתי המשיחיות ניצחה את הציונות?

כדי להקים את מדינת ישראל, התנועה הציונית נלחמה בכל מי שרצה להשאיר לאלוהים את גאולת הארץ. היום, היא אפילו לא מתווכחת. מתי המשיחיות ניצחה את הציונות ואיך זה קשור לשלום?

מוטי גולני
מוטי גולני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מוטי גולני
מוטי גולני

לפני שמדברים על שלום, נכון להיפרד מחדוות המלחמה, משיכרון הכוח, מההנחה שהזמן עובד לטובתנו. לא פשוט. כי מה שנלחש בצער אמיתי בעבר, נאמר עכשיו בחדווה גלויה: על חרבנו נחיה. עד מתי? לא בידנו הדבר; גורלה של הארץ "בידי שמים" ו"נסתרות דרכי האל". הפצצה המאיימת על ישראל טמונה לא במרתף איראני. היא טמונה בנו, כקולקטיב. ועיקרה – אובדן התשוקה המתמשך לריבונות ולדמוקרטיה. בלעדיהן, אין סיכוי להסדר.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

בן גוריון יחלק את ירושלים?

המהפכה הציונית העלתה על סדר היום היהודי נושאים מגוונים. בבסיס כולם עמדה ריבונותו המתחדשת של קולקטיב יהודי שייקח את גורלו בידיו, ויקבל החלטות בעצמו לעצמו בארצו בכל סוגיה העולה על דעתו. הגישה הזו התבקשה נוכח ההיסטוריה הכללית של המאה ה-19, שנעה באותה עת לקראת לגיטימציה של המסגרת הלאומית-טריטוריאלית-תרבותית, ולעיתים גם אתנית או דתית. אך הייתה זו התרסה אל מול ההיסטוריה היהודית, שמאז מרד בר כוכבא, במאה השנייה לספירה, ניערה מעליה כל סימן של ריבונות קולקטיבית, והשאירה את הסוגיות המדיניות בידי שמים.

ההתנגדות היהודית הקשה לעצם רעיון ריבונות האדם, קרעה בשעתה את התנועה הציונית מרוב העם היהודי. חיים וייצמן, המאפשר הגדול של הפרויקט הציוני, הגיב בהתנגדות קשה במיוחד לא רק לעשייה נוסח "אגודת ישראל" החרדית – גם תנועת "המזרחי", הדתית-ציונית, הדאיגה אותו. הוא חשש מפני אלה העלולים לשוב ולהפקיע את הריבונות מידי האדם, ולהחזירה לאל.

ברעיון שלילת הגלות, שעמד בלב הציונות, היה מוטיב מרכזי שעורר ויכוח מול משכילים ובעלי אמצעים יהודים, וגם ובעיקר מול היהדות המתחרדת. מדובר בשאיפת הקולקטיב היהודי להפוך לריבון, להגדיר את עצמו כלאום על בסיס אתנו-דתי (עניין ייחודי כשלעצמו), ואף להחליט כי אותה ריבונות תיושם, אוי לחוצפה/יהירות/אסון (תלוי את מי שואלים), סביב ירושלים, היא ציון. עם הראשונים יכלו הציונים להתווכח; עם האחרונים לא.

שאלת ירושלים היא דוגמא מצוינת לתפיסת הריבונות של ראשוני הציונית. "ירושלים של מעלה" לא הייתה מוטלת אצלם בספק. אלא שבעניין ה"מטה" הם נטלו לעצמם חרות ריבונית שאף "גדול בתורה" לא היה מעז להציע. הרצל הסתייג מהר הבית וממה שהוא מייצג. וייצמן ובן-גוריון ביקשו לחלק את ירושלים כך שזו המערבית, נטולת המקומות הקדושים – יתרון הן מול העולם הנוצרי-מוסלמי והן מול הציבור היהודי דתי – תהיה בירת המדינה היהודית. הם סברו בשעתם כי החלטה כזו היא בידי אדם, ולא אל.

ב-1948 כבר לא עמדה בפני המפעל הציוני סכנה מצד היהודים המתנגדים לריבונות מטעם האל, שהבינו, זמנית, את מקומם. הסכנה באה הפעם מצד המערערים על האתוס הדמוקרטי הציוני. בן-גוריון "הסביר" למי שלא הבין, משמאל (מפ"ם) ומימין (מה שנותר מאצ"ל ולח"י), כי מדינת ישראל תנוהל על ידי ממשלה נבחרת ועל ידה בלבד. פרשת אלטלנה, שהתרחשה באותה שנה, הייתה ציון דרך חשוב בקיבוע הדמוקרטיה כמסגרת שלטונית מחייבת. זה עבד כי מאחורי הויכוח, מר ככל שהיה, עמדה הנחה שהכול הסכימו לה: שגם עניין זה נתון להחלטת אדם.

צילום: רמי שלוש

בלי בג"צ ובלי "בצלם"

גם הויכוח בשאלת הדמוקרטיה לא נולד ב-1948. קדמה לו מסורת דמוקרטית, מפתיעה יש לומר. המעשה הדמוקרטי הציוני לא היה מובן מאליו משום בחינה. רוב האלקטורט של הקונגרס הציוני בא ממזרח אירופה וממרכזה. הללו לא צמחו בחברה בעלת זיקה חיובית לדמוקרטיה. הרצל, כמו וייצמן אחריו, היו שמחים לפעול לא רק "בלי בג"צ ובלי בצלם", אלא גם ללא מציאות בה לכל זב חוטם, לתפיסתם, הייתה אצבע. עם זאת, הם לא רצו לערער על הבסיס הדמוקרטי הציוני המתגבש. בן גוריון, שהיטיב להבין משניהם את הצורך בארגון דמוקרטי, ישב בעיצומה של המלחמה ב-1948 והאזין לדיונים טרחניים שעסקו בשאלות ביטחון, כאשר הדוברים – לדעתו – אינם מבינים כלל את המתרחש.

התשוקה הלא מובנת מאליה לדמוקרטיה הייתה חלק מהמאבק הפנים יהודי בין מי שעמד על זכותו לריבונות של מטה, מול אלה שדרשו את עליונות הריבונות של מעלה. האלטרנטיבה למרות שמיים, הייתה מרותה של הדמוקרטיה. אחרי שמרדנו בשלטון האל, כלום נציב על מקומו את הרצל? עניין זה לא עבד כבר בימי חייו של האחרון. מקור הריבונות יהיה, אפוא, אצל הרבים: בעם היהודי כולו, כפי שביקש וייצמן בבואו להקים את הסוכנות היהודית.

המורשת הדמוקרטית הזו הונחלה לישראל. לצד כשלים מהותיים, עמדה הדמוקרטיה הישראלית בדרך כלל במבחן של מלחמה נמשכת, הגירה המונית, בידוד ותלות מדיניים וקיומו של מיעוט ערבי גדול. היא עמדה, עד כאן, בפיתוי להמליך עליה "איש חזק". הסכנה באה מכיוון אחר.

אפקט 1967

הריבונות הישראלית, אשר מבוססת על עקרונות דמוקרטיים, לא הצליחה למנוע את זרעי חורבנה האפשרי. המלחמה המתמשכת התיישבה עם ריבונות ודמוקרטיה רק כל עוד צלחה דרכה. ההנחה שלישראל "אין קרב אחרון", שאין היא יכולה להכריע את הערבים באופן סופי בשדה הקרב, הייתה נחלתה של ההנהגה הישראלית עד 1967. עם ההצלחה במלחמת ששת הימים, עלתה ההנחה שלפיה עוד תבוסה ועוד תבוסה תבאנה את מדינות ערב להגיע לשלום בסוף, מבלי שישראל תעניק להן תמורה משמעותית. גם אז נשאר הויכוח בגבולות ארציים.

שיכרון הכוח שאחז בחברה הישראלית אחרי 1967 הביא אותה עד כדי שיתוק פוליטי, שגרר מצידו פגיעה קשה הן בריבונות והן בדמוקרטיה. אות לבאות הייתה ההסכמה הלא מנוסחת, לפיה טובות זוועות המלחמה מסכנות הפשרה הכרוכה בהסכם שלום. ההתפכחות מאשליית הכוח ב-1973 לא החזיקה מעמד זמן רב. "אפקט 1967" התגבר עליה. התוצאה הייתה, ועודנה, הרת אסון. חוסר הרצון וחוסר היכולת לקבל החלטות ריבוניות ודמוקרטיות בשאלת השטחים החדשים יצרו ריק, שבתוכו צמח מה שנראה היום כאפיזודה: תנועות "המזרחי" ומפד"ל, שחרטו על דגלן את ההפרדה בין ענייני המדינה לבין ענייני הדת. אווירת פוסט 1967 הביאה לעולם חיבור לאומני-דתי קטלני הכופר, בערכים יהודיים בעצם העדפת האדמה על פני כל ערך אחר, ופוגע בערך הציוני הבסיסי, שביקש קיום נורמאלי של לאום יהודי במדינה משלו. מעגל נסגר: עובדי העצים והאבנים חברו למתנגדים בגולה לרעיון הציוני הריבוני, אלה ואלה בשם האל, בהפקיעם החלטות כגון מה יהיה גורלה המדיני של הארץ, מידי אדם.

צילום: ניר קידר

אלוהים ישמור

התשוקה האבודה לריבונות ולדמוקרטיה בישראל מפנה היום את מקומה למוטציה יהודית אנטי ציונית ופונדמנטליסטית, המקדשת באנכרוניזם את חדוות המלחמה ואת שיכרון הכוח, ואף את נצחיותם של שני אלה. הפעם לא מדובר בגישה ברת ויכוח בין בני אדם ריבוניים. אל האנכרוניזם הזה מתלווה כפירה בריבונותה של ישראל ובהווייתה הדמוקרטית, כפירה שאיננה מובנת מאליה. 

במציאות של היום, ירא הרוב לעמוד מול מכחישי הריבונות והדמוקרטיה בשם האל. מבחינתם, אחת היא מה יהיה תוקפה של הריבונות הישראלית מבפנים ומבחוץ, ומה יהיה מעמדם של הלא יהודיים בין הירדן לים. ממילא נחייה על חרבנו ולאלוהים הפתרונים. במציאות כזו, הסכם עם הפלסטינים מתרחק והולך, ומשבר דמים מתקרב במהירות.

לא נוכל להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים בלי שנכבד ראשית את עצמנו, את מורשתנו היהודית והציונית, את הריבונות שלנו ואת יכולתנו הדמוקרטית לשלוט בגורלנו מול מיעוט העושה בנו כבשלו. כמובן, על הפלסטינים לעשות מצידם את שלהם. אך כיצד נוכל לבוא אליהם בתביעה להכיר בנו, אם לא נבוא אל המשא והמתן עם כבוד בסיסי לעצמנו, כבני חורין המסוגלים להגדיר את זהותם ואת גבולות מדינתם מבלי להיתלות בהשגחה עליונה? יהיה ההסכם אשר יהיה, האחריות היא שלנו ובידנו, כאן על פני האדמה. לפני שמדברים על שלום, נכון לחזור אל הרעיונות הבסיסיים של ריבונות ודמוקרטיה. ישראל תעמוד על מקומה, ויהדותה רבת הפנים לא תינזק. נהפוך הוא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ