שני סוגי אנשים בארץ הקודש: אלה שפוחדים מהשלום, ואלה ששונאים אותו

הקונצנזוס היחיד כיום אצלנו ואצל הפלסטינים הוא ששלום הוא דבר מסוכן, תבוסתני ופחדני. הנה שתי תובנות שיכולות להביא לשינוי, אם רק נתגבר על הפחד

בראדלי ברסטון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בראדלי ברסטון

"עליכם ללמוד
לשנוא ולפחוד,
עליכם ללמוד, כל שנה עוד ועוד,
יש לחזור ולשנן באוזניכם הקטנות
כדאי שתלמדו זאת טוב-טוב".

"דרום פסיפיק", רוג'רס והמרסטיין, 1949

זה לא תמיד היה כך. זה לא תמיד היה נכון שארץ הקודש מחולקת לשני סוגי אנשים – אלה שפוחדים מהשלום ואלה ששונאים אותו. לא נולדתם ככה. צריך ללמד אתכם, כי יש משהו לא טבעי ברעיון שהשלום הוא דבר מסוכן, בוגדני, תבוסתני, פחדני.

אבל למדנו זאת היטב, כולנו, ישראלים ופלסטינים כאחד. קונסנזוס נדיר לו שותפים כל יושבי ארץ הקודש. איש-איש עם כאבו ואבלו ומרירותו, איש-איש עם שאיפותיו, תקוותיו ותביעותיו לצדק - אשר הן לגיטימיות ומנוגדות זו לזו - באותה ביצה.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

זה לא תמיד היה נכון שישראלים ופלסטינים כאחד רוצים לראות שלום המבוסס על שתי מדינות, אך בה בעת מבועתים ממה ששונאי השלום מסוגלים לעשות בתגובה. אבל זה נכון עכשיו.

היתה הבעת שמחה גדולה בשני הצדדים עם ההכרזה על הסכמי אוסלו בספטמבר 1993, אבל הרבה דברים השתנו מאז. האנשים שהביאו לשינויים אלה, הקיצוניים שבינינו, טבעו שיח אורווליאני לחלוטין כדי להסביר מדוע יש לשנוא את השלום - וזה גרוע יותר ממלחמה.

אנחנו יודעים איך הם עובדים. הם מפחידים אותנו עד שנשתוק ונשתתק מאימה, הם מחדירים בנו רגשות אשמה עד שנסכין עם חוסר סובלנותם, הם סוחטים אותנו ומחזיקים בנו כבני ערובה בתחבולות פוליטיות ובפסקי הלכה נתעבים, ומפני שכל כך קשה סתם לחיות פה – ולנסות לנהל חיים הגונים – איבדנו את הכוח והאמונה הדרושים כדי להתנגד להם.

צילום: אי–פי

אנחנו יודעים שרבים מהקיצונים מוכנים למות, פשוטו כמשמעו, ובלבד שלא יהיה לנו שלום. ואנחנו יודעים שהם מוכנים לקחת רבים, רבים מאתנו – כולל ילדים, זקנים, חולים ונשים הרות – יחד אתם כשיילכו.

הם חינכו את כולנו היטב: הם שרפו אוטובוסים בשעות עומס ורצחו ראש ממשלה וירו טילים על שכונות מגורים וטבחו במתפללים בעת תפילה; הם ירו מרכב נוסע ותקפו ילדים ועקרו מטעים שלמים על פריים, הכל כדי להטמיע בנו את הפחד מהשלום שהם כה מתעבים;

הם לימדו אותנו שיש רק דבר אחד ודאי לגבי שלום בארץ הקודש - שזה יכאב.

במובנים רבים, הקיצונים הפכו את ילדינו, את הדורות שגדלו אחרי חתימת הסכם אוסלו, למה שהם כיום – חשדניים כלפי הרעיון שהשלום אפשרי, כלפי התפישה שהדמוקרטיה היא דבר רצוי, כלפי התקווה שהעתיד עשוי להיות טוב יותר.

אחרי הכל, הפחד הוא הדלק הטוב ביותר של עצמו: הפחד גורם לנו להסס מלנקוט את אותן הפעולות שעשויות לשכך את פחדינו; הפחד מרדים אותנו ומשטה בנו, גורם לנו להאמין שהדברים הם כה שבריריים ומסוכנים ואפלים, עד שכל צעד קדימה שנעשה כדי להתמודד אתם הוא צעד אל תוך חורבן ותהום; הפחד מלמד אותנו ש"לא" היא מילה של עוצמה ובהירות והערכה עצמית וזקיפות קומה, ואילו "כן" היא מילה של פגיעות ואי ודאות וכניעות והתרפסות.

איך נלחמים בפחד? איך מתמודדים עם המפלצת שאורבת בסתר מתחת למיטה, מהצל שמאחורי דלת הארון?

אולי הצעד הראשון עבורנו הוא לפקוח עיניים, לתת לעיניים לראות. כי אנו, הישראלים, המשתופפים תחת מחסה החומות שבנינו, רק עכשיו התחלנו – ולא לגמרי מרצוננו החופשי – להסתכל על הפלסטינים ועל עצמנו.

לאחרונה, גם בזכות פעילי שלום ועולם חדש של טכנולוגיה זמינה, התחלנו לראות במהדורות החדשות מה קורה כשאנו שולחים את חיילינו, את הדור שאחרי אוסלו, אל מעבר למחסום ההפרדה ובשירות הכיבוש. צפינו בחיילינו – אחוזי פחד בעצמם – פותחים באש ללא סיבה נראית לעין, עוצרים ילדים קטנים ללא סיבה לגיטימית, הורגים אנשים ללא סיבה מוצדקת.

אנחנו צריכים לראות את זה, למצוא דרכים לראות את מה שמפחיד אותנו. אנחנו צריכים לדעת, לדעת איך זה נראה כשאין שלום, ומה דרוש כדי להזין את המצב הזה. אנחנו צריכים לראות יותר מזה. לתת ל-100 מצלמות לפרוח, ל-1,000. לתת לעיניים לראות.

כן, יש הרבה סיבות לפחוד, כי כולנו מכירים את הקיצונים שבינינו. אחרי הכל, אנחנו משפחה. אנחנו יודעים באיזה להט המטורפים והמטורפות שלנו שונאים את השלום.

ולמרות כל זאת, יש עוד שני דברים נכונים:

1. אם אתם עדיין מאמינים באפשרות של שלום, אתם חדורי אמונה לא פחות מהקיצוני הקנאי ביותר.

2. בפחד נלחמים על ידי כך שלא נשארים לבד. ואנחנו לא לבד. למרבה ההפתעה, בקרב ישראלים ופלסטינים גם יחד, יש הרבה יותר מאתנו משיש מהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ