פתרונות לסכסוך מאת הרצל, בן גוריון וז'בוטינסקי

בן גוריון תכנן לייהד את הפלסטינים, ז'בוטינסקי חלם על סגן ראש ממשלה ערבי והרצל האמין שאם רק נציע קדמה טכנולוגית, הפלסטינים יקבלו את הציונות במחיאות כפיים. לא מעט הצעות שלום יצירתיות עלו כאן לאורך השנים. ספוילר: אף אחת מהן לא שרדה

אבי שילון
אבי שילון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי שילון
אבי שילון

אחת התשובות שההיסטוריה יכולה להציע כהסבר לכך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני טרם נפתר, נעוצה בכשל הבסיסי של הוגי הציונות: ההתעלמות מקיומם של הפלסטינים. הקמת התנועה הלאומית היהודית המודרנית לוותה בפולמוסים והצעות בשלל סוגיות חברתיות, כלכליות ותיאולוגיות, אבל דווקא שאלה מרכזית אחת – מה עם האוכלוסייה שכבר ישבה כאן – נדחקה לשולי הדיון.  

לכן רבים ייחסו משמעות עמוקה כל כך לנאום שנשא יצחק רבין בכנסת באוקטובר 1995. הכרזתו של ראש הממשלה דאז, לפיה "לא באנו לכאן לארץ ריקה", נתפסה כהבעת חרטה היסטורית, מעין התנצלות מאוחרת על העיוורון הציוני. על רקע הסכמי אוסלו, נדמה היה שדבריו מסמנים תמורה מהותית וכנה ביחסי היהודים והערבים בארץ המריבה.

רבין, כידוע, נרצח כחודש לאחר נאומו.     

אך הטענה כאילו הציונות התעלמה מלכתחילה מסוגיית הפלסטינים אינה מדויקת. לפחות מאז עידן הרצל, שאלת היחס לערבים והאופציה לדו-קיום בשלום עלתה, גם אם במידה מעטה, בכתבי הוגי הציונות. מגוון תרחישים לשלום עלו לדיון לאורך השנים: חלקם עשויים לעורר השראה רלבנטית גם לימינו, וחלקם חושפים דווקא את הזלזול היסודי בשאיפות הלאומיות של הפלסטינים, מה שיכול להתברר כאחת הסיבות להיעדר פתרון כבר למעלה ממאה שנים.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

חיל חלוץ נגד הברבריות

באופן פרדוקסלי, תוכנית השלום של בנימין זאב הרצל, אם אפשר לקרוא לה כך, היתה מבוססת על יחסו העוין למזרח בכללותו. חוזה המדינה האמין שאחד מסודות כוחו של הרעיון הציוני טמון בכך שהוא משרת את האינטרס העולמי של הבאת הקידמה המערבית למזרח התיכון. במילים שלו, הציונות הייתה אמורה לשמש "חיל חלוץ נגד הברבריות". בניגוד לאופן שבו ניתן לפרש את דבריו מפרספקטיבה בת ימינו, לא מדובר היה בגזענות, אלא בתפיסה אוריינטליסטית שגורה בזמנה, שלפיה על המערב לתקן את התכונות שנתפסו כ"מזרחיות". התפיסה הזו, פרי עידן הנאורות וההשכלה, לא נגעה רק ליחס כלפי הערבים או כלפי יהודי ארצות האסלאם, אלא בראש ובראשונה כלפי יהודי מזרח אירופה. הגיבור של ספרו "אלטוילנד", אמנם פנה לפלסטינה כדי לחדש את ימיה כמדינת היהודים, אבל מסעו מהווה גם פרק בתהליך ממושך של הפיכת יהודי מזרח אירופה, דווקא שם, בלבנט, למערביים.

העמדה הזו של הרצל מעוגנת ברעיון ההיסטורי לפיו התקדמותה של האנושות לעבר עתיד טוב יותר תתבסס על התבונה והשכל. מבחינתו, הערבים שתיאר בספרו בכלל מודים לציונים על הברכה שהביאו לארץ. רשיד ביי, הגיבור הערבי ב"אלטוילנד", הוא בעצמו משכיל שהתחנך בגרמניה, ובתבונתו הרבה הוא נעתר בשמחה לבוא היהודים. גם במובן הפרקטי, הרצל האמין שיחס אנושי והשקעה בפיתוח טכנולוגי של הארץ ישכנעו את הערבים לקבל את הציונות במחיאות כפיים, שכן אף שהערבים נמצאים בפיגור גם הם שואפים ליטול חלק בקידמה האנושית. הרצל, חשוב לציין, לקה בהבנת השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, אבל לא היה עיוור להתפתחויות אנטי-ערביות אצל היהודים. דמותו של הפוליטיקאי היהודי שמבקש לשלול מהם את זכות ההצבעה זוכה בספרו לאפיון שלילי. בסיכומו של דבר, המדינה שחזה הרצל היא יהודית, אבל הדת מופרדת בה מהמדינה והערבים נהנים בה מאוטונומיה תרבותית ומשוויון זכויות, על רקע אידילי של חיים טובים וקידמה טכנולוגית.

התפיסה הנאיבית-מתנשאת של הרצל נשמעת היום תלושה מהמציאות, ויש להבין אותה כתוצר של רוח התקופה בה הוא פעל, לפני עידן הרלטיביזם והפוסט-מודרניזם, כששאלת קיומה של תנועה לאומית פלסטינית מובהקת הייתה עדיין שנויה במחלוקת. עם זאת, ההשפעה של אותה גישה הרצליאנית ניכרת גם בראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, אשר עד נאום בר אילן בשנת 2009, שבו הסכים, לפחות הצהרתית, לחלוקת הארץ, ביסס את המתכונת שלו להסדר מדיני על "שלום כלכלי". במילים אחרות, עד לפני חמש שנים הוסיף נתניהו – שידוע כמעריץ נלהב של הרצל – להאמין ששיתוף פעולה כלכלי בין ישראל לפלסטינים (שמבוסס, מן הסתם, על העליונות הישראלית), ישכך את הקונפליקט הלאומי.  

מדינת היהודים והערבים המיוהדים

גם דוד בן גוריון ביסס את המתכונת המקורית שלו לדו-קיום על הקידמה והפיתוח שיביאו היהודים לארץ. הטיעון שהציונים יעלו את רמת החיים של כל תושבי הארץ, ולכן אין טעם בהתנגדות הפלסטינית, בלט בשיחותיו עם הבריטים ועם הנציגים הערבים.

לצד זאת, היה לו גם רעיון עצמאי אחר לשלום: לייהד את ערביי פלסטין. כמו לא מעט הצעות של בן-גוריון, גם את ההצעה הזאת הוא ביסס על פרשנותו העצמאית להיסטוריה. ביחד עם יצחק בן צבי, הוא טען כי הפלאחים מבין ערביי פלסטין – בניגוד לערבים העירוניים – הם למעשה צאצאי דלת העם היהודי שלא גלתה לאחר חורבן בית שני ומרד בר כוכבא. לשיטתו, יהודים אלה התאסלמו עם הכיבוש הערבי משום שלא רצו לנטוש את אדמתם, ומכיוון שחשו קירבה בין היהדות לאסלאם. את רעיון הייהוד, מושג שונה מהגיור ההלכתי, הוא חשב להפעיל גם בשנות החמישים – הפעם על הבדואים בנגב. עד מהרה נסוג מכך.

ההכרה בעוצמת השאיפות הלאומיות של הצד השני היכתה בבן גוריון רק לאחר מאורעות תרפ"ט, וביתר שאת מאז המרד הערבי בשנות השלושים. עד יומו האחרון סיפר כיצד השפיעו עליו דברי מוסא עלמי, ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית בימי היישוב. עלמי דחה את הצעתו לדו קיום בתמורה לתועלת הכלכלית שתצמח מכך לערבים, ואמר כי הוא מעדיף שהארץ תהיה שוממה לעוד מאה שנים, עד שהפלסטינים יפתחו אותה בעצמם, ולא להשלים עם הציונות. מאז פנה בן גוריון בעיקר לביסוס הכוח היהודי – מהלך ששיאו בהקמת הכור בדימונה. לצד הכוח, הכליל בתפיסתו גם את מרכיב הזמן הנדרש לריכוך המאבק הלאומי. אך על האמונה העתידית בשלום הוא לא ויתר: בחזונו ראה אידיליה של פדרציה יהודית-ערבית במזרח התיכון. "ברית יהודית-ערבית שתחדש את ימי קדם", לדבריו, שבה תתקיים מדינה יהודית המחוברת בזיקה מדינית לארצות ערב. במסגרת הברית הזו ירדן היתה אמורה לשלוט בערביי השטחים, שיזכו באוטונומיה בלבד, אך בשנותיו האחרונות התקרב בן גוריון להכרה בכך שהברית תכלול גם מדינה פלסטינית.

ההד האחרון לאוטופיה הפדרטיבית הבן-גוריוניסטית ניכר ב-1987, כששמעון פרס חתם עם המלך חוסיין על "הסכם לונדון", שפירושו כינון קונפדרציה עם ירדן, שתקבל אחריות על מרבית שטחי הגדה. ההצעה סוכלה על ידי יצחק שמיר.

סגן ראש הממשלה הערבי הראשון

בניגוד לציונים אחרים, זאב ז'בוטינסקי הכיר בשלב מוקדם יחסית בעוצמת הרגשות הלאומיים של הפלסטינים. מאמרו הנודע משנת 1923, "על קיר הברזל", אמנם נתפס בהיסטוריוגרפיה הרוויזיוניסטית כביטוי לצורך לבצר כוח מול הערבים, אבל למעשה מאמר זה משקף את המתכונת הז'בוטינסקאית לשלום. הוא הצביע בו על ההתנשאות הטמונה במחשבה כי תועלת כלכלית תשכנע את הערבים – כמעט אף ציוני עדיין לא כינה אותם פלסטינים – למתן את רצונם הלאומי. אדרבא, הוא הודה שניתן להבין מדוע מבחינת הערבים, הציונים גוזלים את אדמתם. לכן הציע לבסס את הציונות על עוצמה צבאית עד שהערבים ישתכנעו כי הסכסוך לא ייפתר בכוח.

אולם זה היה רק חלקה הראשון של המשוואה. בחלקה השני הכיר בכך שביום שבו הצדדים ינטשו את האמונה בהכרעה בכוח, גם הצד היהודי ייאלץ להתפשר. ז'בוטינסקי לא פירט לאיזו פשרה הוא מכוון. רוויזיוניסטים כמו ציפי לבני רואים במאמרו לגיטימציה לפשרה טריטוריאלית בארץ ישראל. מנחם בגין, לעומת זאת, אמנם נימק חלק מהסכמתו להחזיר את סיני בתזת "קיר הברזל" – כלומר, מצרים הגיעה לשלב שבו ויתרה על שאיפותיה לניצחון צבאי ולכן ניתן לסגת בתמורה – אבל זה רק משום שסיני לא נחשבה אצלו לארץ ישראל, ובארץ הוא ניאות להתפשר רק על אוטונומיה בשטחים.

מבלי להיכנס להתדיינות על כוונת ז'בוטינסקי, המדינה היהודית שחזה חייבה רוב יהודי, אם כי לא רוב מוחץ בהכרח, ושוויון הזכויות בה מתגלם בחזונו על סגן ראש ממשלה ערבי שישמש לצד ראש ממשלה יהודי. 

חנה ארנדטצילום: ASSOCIATED PRESS

בלוז כנעני

הרעיונות לשלום לא הסתכמו רק בהצעות להסדרים מדיניים. היו שביקשו לשנות את הפילוסופיה הבסיסית של הציונות כדי לחתור להסדר. אנשי "ברית שלום" טענו בשנות העשרים כי ציונות אמיתית פירושה מדינה דו-לאומית. לשיטתם, הצדקת קיומה של המדינה הדו-לאומית היא בהחייאה ופיתוח של התרבות היהודית והערבית. חנה ארנדט, שבשלב המוקדם שלה ראתה בעצמה ציונית טובה, סברה כי בעיית הציונות היא התבססותה על תפיסה היסטורית שהפכה הבנה שגויה של האנטישמיות לצידוקה המרכזי. לטענתה, חלק מרכזי במלחמה באנטישמיות טמון דווקא בהכרה בזכויות הערבים, ולכן צידדה גם היא במדינה דו-לאומית כפתרון.

השקפה מעניינת אחרת על הסכסוך באה מפי הנס קוהן, מי שהיה חבר בתנועת "ברית שלום" שדגלה בשוויון זכויות ליהודים ולערבים, אך פרש ממנה. קוהן טען שהניסיון הציוני להסתייע בבריטים לטובת הקמת בית לאומי נגועה במאפיינים קולוניאליסטיים. הוא האמין שהיהודים והפלסטינים צריכים לתבוע יחדיו שחרור לאומי, משום שהם ה"ילידים" הניצבים  מול האימפריה. מבחינתו, עצם אימוץ הרעיון הלאומי במתכונתו האירופית, שכל כך הלהיב את הציונים, הוא שמהווה מכשול לשלום. במובנים רבים קוהן האמין שהיהודים והפלסטינים יוכלו להסתדר טוב יותר אם יישארו נאמנים למורשתם התרבותית כקהילות דתיות. לאחר שהתייאש מההתפתחויות בארץ עזב לארצות הברית, והפך לאחד מחוקרי הלאומיות החשובים במאה העשרים.

התנועה הכנענית, שהחלה להתגבש בשנות הארבעים, השפיעה בסופו של דבר יותר על התרבות הישראלית מאשר על הפוליטיקה שלה – אבל המתכונת שלה לדו-קיום עדיין מעניינת, כי היא מבוססת על מחיקת שתי הזהויות הדתיות במרחב: היהודית והמוסלמית. כוונת הכנענים הייתה לשוב לעידן המקראי, שבו הגורם הגאוגרפי ותרבות ימי קדם יאחדו את תושבי הארץ. הם תכננו לדלג על היהדות כפי שהתפתחה בגולה, כלומר היהדות הרבנית, וליצור כאן מחדש עם עברי, שאליו יוכלו להצטרף גם תושבי הארץ הערבים שיבחרו לוותר על זהותם המוסלמית. דווקא היום, כשבקרב הפלסטינים מתחזקת הטענה לפיה הם אינם צאצאי הכיבוש הערבי אלא ילידי העידן הפרה-יהודי, המתכונת הלכאורה אבסורדית הזו עוד יכולה לשמש מצע עתידי לשלום אוטופי.

גרסה אחרת של הכנעניות, העבריות, הועלתה על ידי הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי (בנו של זאב) ורוויזיוניסטים נוספים. העבריים דגלו בניתוק הדת מהמדינה, ובהפרדה בין יהודי הגולה, השייכים מבחינתם ללאומים בקרבם הם חיים, לבין יהודי ארץ ישראל, שאמורים לשוב לעבריותם כמו בעידן המקראי. המדינה העברית, מבחינתם, אמורה להשתרע מעבר לארץ ישראל השלמה, וליצור פדרציה עם לבנון. במסגרת החזון האוטופי הזה נשמר מקום מיוחד למיעוטים האתניים במזרח התיכון, והערבים המוסלמים יזכו לשוויון מלא תמורת הגדרתם כעבריים ממוצא מוסלמי. הד מסוים לתפיסה זו ניכר במלחמת לבנון הראשונה, כשממשלת בגין חתרה לקראת הסכם שלום שני עם המיעוט הנוצרי בלבנון.

שתיים שהן אחת

1967 הייתה קו פרשת המים. לא רק בגלל מלחמת ששת הימים, אלא גם משום שהיא מסמלת במובנים רבים את תום עידן החזונות הגרנדיוזיים בנוגע לשלום. אחרי המלחמה, הנוסחה העיקרית לפתרון הסכסוך נעה סביב היבטים שונים של חלוקה. כשנציגי השמאל שנחשב אז לרדיקלי הציעו חלוקה לשתי מדינות של ממש, וחסידי ארץ ישראל השלמה דרשו להסתפק באוטונומיה פלסטינית – המיינסטרים הציוני התגבש סביב התוכנית שהגיש אז יגאל אלון. "תוכנית אלון" חתרה לפשרה במרבית השטחים, תמורת שלום עם מדינות ערב. תושבי השטחים נועדו לחיות בהסדר כזה או אחר תחת ריבונות ירדנית.

בתוך פרק זמן לא ארוך במונחים היסטוריים, ב-1988, הודיע אש"ף על הכרה בישראל והסכמה לפתרון שתי המדינות. חמש שנים לאחר מכן נחתם הסכם אוסלו. אם כי הכיוון של הסכם אוסלו היה שתי מדינות – הדבר לא נאמר רשמית בהסכם, ומי שהניח רשמית את נוסחת שתי המדינות היה אהוד ברק בוועידת קמפ דיוויד 2000. שלוש שנים לאחר קריסת המשא ומתן הכריז גם אריאל שרון, מהמתנגדים הבולטים למדינה פלסטינית, שהוא מסכים להקמתה. ב-2009 הצטרף, כאמור, גם נתניהו למצדדים בפתרון שתי המדינות.

לכאורה, בכך הושלם מהלך היסטורי בקונצנזוס על שתי מדינות לשני עמים. אך למרות שהנוסחה העקרונית מקובלת כיום על רוב הישראלים והפלסטינים, ונתמכת על ידי חלק ניכר ממדינות ערב והעולם, שני הצדדים רחוקים משלום. מבלי לזלזל בסוגיות שעומדות במחלוקת – מעמדה של ירושלים, אחוזי הנסיגה, שיבת פליטים, הכרה בישראל כיהודית ועוד – ברור שמשהו עמוק יותר מונע פתרון זה, ומותיר כרגע שתי אופציות, שמוגשות יותר כאיום מאשר כהצעה: מדינה אחת לשני עמים או נסיגה חד צדדית.

צילום: הנס פין / לע"מ

לקראת שלום מזרחי?

איך ניתן להסביר את דחיית ההסדר, על אף התקבלותו העקרונית? ייתכן שכפי שהבינו ז'בוטינסקי, עלמי ובן גוריון, מרכיב הזמן אכן דומיננטי בהפשרת העויינות, והוא ייבחן בטווח של דורות. ייתכן ששורשי הקיפאון נעוצים בחוסר אמון בכוונות הצדדים, ולא בהצעות עצמן. בהקשר זה העובדה שמנהיגי שני העמים עדיין שייכים לדור שחווה, או לפחות נולד, סביב 1948, לא מסייעת. ייתכן שהשלום יושג כשכוחו של הרעיון הלאומי בהיסטוריה ילך וידעך, כפי שחזו רבים לנוכח התחזקות הגלובליזציה. וייתכן שהשלום ינבע ממגמה שנמצאת עדיין בשוליים – ובהקשר הזה ניתן למתוח קו מחבר בין הפנתרים השחורים בשנות ה-70 לקשת המזרחית החדשה בשנות ה-90. הכוונה היא לאופציה של "שלום מזרחי", כלומר כזה שיושתת, בניגוד לתנועה שביקש הרצל לחולל, מהמזרח למערב, דווקא על זיקה תרבותית מזרחית בין הישראלים לבין הפלסטינים.

אפשר גם לטעון בפשטות כי לפלסטינים ולישראלים טרם קם המנהיג הגדול הבא, שיידע לרקום חזון ומעשה כאחד. ולעיתים עולה גם מחשבת כפירה: ייתכן שיש דבר מה בהסדר שלום שמאיים על הציונות. שהרי במשך שנות הסכסוך איבדנו כמעט כל ערך ותוכן ייחודי שמחבר בינינו, למעט ההשתתפות בוויכוח הבלתי נלאה על עתיד השטחים.

להרשמה לכנס - לחצו כאן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ