חמישה מיתוסים על התיווך האמריקאי במשא ומתן

הרעיון שוושינגטון צריכה להשתלט על תהליך השלום נאיבי ושגוי. בעימות המונע על ידי זיכרון, טראומה וזהות, רק אלה שמשלמים מחיר יכולים לקחת את הסיכון

אהרן דוד מילר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אהרן דוד מילר

אגדות אורבניות רבות סובבות את המשא ומתן הערבי־ישראלי ותהליך השלום, ואין בהן דמיוניות יותר מאלה המתמקדות בתפקיד האמריקאים, המנסות בדרך כלל להסביר מדוע אמריקה לא מוכנה או לא יכולה לעשות עוד. עצתי לישראלים ולפלסטינים היא: אתם רוצים שארצות הברית תמלא תפקיד אפקטיבי יותר? תנו לנשיא סיבה לעשות זאת, בכך שתקבלו עליכם את האחריות למשא ומתן רציני. אחרת, אל תטרידו אותו.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

להלן חמשת המיתוסים הגדולים ביותר על תפקידה של אמריקה בתהליך השלום, ומדוע הם מוטעים לחלוטין.

מיתוס מס' 1: ארה"ב מעוניינת בשלום יותר משני הצדדים

ודאי שלארצות הברית יש אינטרסים וסיבות משלה לשאוף לפתרון שתי המדינות. אך הרעיון שאנו יכולים או צריכים להשתלט על התהליך הזה ולהשקיע בו יותר מהישראלים והפלסטינים, הוא גם נאיבי וגם שגוי. יתרה מכך, הוא מוביל כמעט תמיד לכישלון. כמו שאומר הפתגם העממי הישן: בהיסטוריה של העולם, אף אחד לא שטף אי־פעם מכונית שכורה. והסיבה לכך היא שלאנשים אכפת רק ממה ששייך להם.

בעימות המונע על ידי זיכרון, טראומה, זהות פוליטית ושאלות קיומיות, רק אלה שמשלמים מחיר יכולים להסתכן, ואף אדם מבחוץ אינו יכול לקבל על עצמו על הבעלות הנדרשת לצורך נטילת סיכונים אלה. אותה בעלות מונעת על ידי כאב ורווח, שאותם יוצרים בדרך כלל המקומיים בעצמם (למשל: מלחמת יום הכיפורים, בואו של סאדאת לירושלים, האינתיפאדה הראשונה). אף זר אינו יכול ליצור או להטיל נסיבות על הבעלות האזורית הזאת. וכעת, אין מספיק כאב או רווח שיידחפו את הצדדים לקחת את הסיכון, ואין דבר שוושינגטון יכולה לעשות או תעשה להשגת המטרה הזאת.

בגין, קרטר וסאדאת בקמפ דיוויד, ספטמבר 1978צילום: אי-פי

מיתוס מס' 2: הבית הלבן הוא שטח ישראלי כבוש

הרעיון שאמריקאים־יהודים, המשתפים פעולה עם ישראל (ומזה זמן מה, גם עם הנוצרים האוונגליסטים), מחזיקים במדיניות החוץ האמריקאית כבת ערובה, הוא לא רק שגוי ומטעה אלא גם דימוי אפל ומסוכן. הוא קיים לצד הבדותות המתועבות – כן, גם האנטישמיות – האחרות המתארות כיצד היהודים שולטים על התקשורת והבנקים ולמעשה על כל העולם. זהו עיוות קיצוני של המציאות ללא בסיס עובדתי, והתיעוד ההיסטורי פשוט איננו תומך בכך. נשיאים חזקים ונחושים, שיש להם הזדמנויות אמיתיות לקידום האינטרסים האמריקאים (ואסטרטגיות חכמות לניצולן), מנצחים כמעט תמיד את השדולות מבית.

ואכן, כשהנושא חשוב וכשהאינטרסים הלאומיים דורשים זאת, נשיאים שיודעים מה הם עושים ויש להם הזדמנויות אמיתיות, צועדים קדימה על אף הלחצים הפנימיים והם בדרך כלל מנצחים. בין אם מדובר במכירת נשק לערבים (מטוסי קרב מתקדמים למצרים או מטוסי איווקס לסעודים), או בנקיטת עמדה נוקשה במשא ומתן להשגת הסכמים (למשל: הנרי קיסינג'ר והסכמי ההפרדה מ-1975-1973 בין ישראל לבין מצרים וסוריה; הנשיא ג'ימי קרטר, קמפ דיוויד והסכם השלום בין ישראל לבין מצרים ב-1979-1978, ושר החוץ ג'יימס בייקר וועידת השלום של 1991 במדריד), הממשלים השיגו את מטרתם. המאבקים עלולים להיות קשים ומחירם הפוליטי גבוה, אך אין זה מונע ממקבלי ההחלטות לצאת אליהם.

מיתוס מס' 3: ארה"ב היא מתווכת הוגנת

לא, אנחנו לא כאלה. אנחנו יכולים לפעמים להיות יעילים מאוד (ראה: קיסינג'ר, קרטר ובייקר), אך קשרינו עם ישראל, בעיקר בתחום הביטחוני, יגרמו לכך שתמיד ניתן לישראלים עדיפות בתחום הזה, המשפיעה גם על נושאים אחרים. אין זה אומר שאיננו יכולים לתווך ברצינות (למשל: קרטר והשגת השלום בין ישראל למצרים). ואכן, כשאנחנו הוגנים, קשוחים, ומרגיעים אנחנו יכולים לנצל את יחסינו המיוחדים עם ישראל לתועלתנו, כל עוד אין הם הופכים ליחסים בלעדיים, החותרים תחת יכולתנו לראות את הצרכים והדרישות של הצד השני ולתת להם משקל במאמצי התיווך.

מיתוס מס' 4: שלום ערבי־ישראלי הוא המפתח להגנה על האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון

אין ספק שהשלום יסייע. הנושא הפלסטיני ממשיך להדהד עמוקות בכל האזור, והוא מקור ראשון במעלה לכעס על ארצות הברית. אך שלום במזרח התיכון אינו מתקרב אפילו להתגברות כוללת על האתגרים העומדים בפנינו באזור כה בעייתי וסוער.

שלום ערבי־ישראלי לא יסייע להתייצבות אפגניסטאן. הוא לא יביא ליצירת חוזה פוליטי בר־קיימא בין הסונים, השיעים והכורדים בעיראק. הוא לא ימנע מאיראן השגת חומר בקיע נוסף ליצירת נשק גרעיני. הוא לא יכונן ממשלות דמוקרטית באזור והוא לא ישים קץ לרגשות האנטי־אמריקאיים, שאותם מלבים תמיכתנו במשטרים ערביים רודניים, פריסת כוחותינו באפגניסטאן ובעיראק, מלחמתנו נגד הטרור ויחסינו הקרובים עם ישראל.

מיתוס מס' 5: כולם יודעים כיצד הסכסוך יסתיים

ודאי שכולם יודעים. אז מה? הם יכולים לפעול בהתאם למה שהם יודעים? ומעבר לכך, ידיעה איננה אומרת הסכמה. יש כאן בעיית מינימום־מקסימום: המקסימום שנתניהו יכול לתת אינו מתקרב למינימום שעבאס יכול לקבל. ומכל מקום, המכשול בדרך להשגת הסכם שלום לא היה מעולם היעדר מאמצים דיפלומטיים חכמים, אלא היעדר רצון, כישורים ומזל. המנטרה הבלתי פוסקת, לפיה כולם יודעים מה הוא הפתרון, רק מובילה לזלזול בגודלם של הפערים שעדיין קיימים וממעיטה בערך הקושי שבמציאת פתרון לסיום הסכסוך. אין זה אומר שיש להרים ידיים, אך זה כן דורש לקרוא את המציאות בצורה נכונה. בסופו של דבר, אם אינך מבין את העולם, איך תוכל אפילו להתחיל לדעת כיצד לתקן אותו?

אהרון דוד מילר הוא סגן נשיא וחוקר במכון וודרו וילסון ושימש כיועץ לענייני המזרח התיכון לשרי חוץ רפובליקאים ודמוקרטים בממשל האמריקאי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ