האינטרסים הסמויים שמניעים מלחמה ושלום

ככל שחולף הזמן נוצרים עוד בעלי עניין שנהנים מהסטטוס קוו בין הישראלים לפלסטינים. חלקם מרוויחים מהסכסוך, אחרים מהחתירה המתמדת לשלום

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיא רולניק
גיא רולניק

״תהליך השלום נכנס עכשיו להקפאה של שנים״, אמרתי בדאגה לבן שיחי, דיפלומט ישראלי בכיר שהיה מעורב בוושינגטון בכמה מהמשאים ומתנים החשובים ביותר ב-20 השנים האחרונות. ״אובמה יהיה עסוק בשנים הקרובות אך ורק במשבר הכלכלי האמריקאי – ואף אחד לא יתעניין יותר בתהליך במזרח התיכון", הסברתי לו. אלו היו הימים הראשונים לאחר כניסתו של הנשיא החדש לבית הלבן, בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה ארצות הברית מאז השפל הגדול, ואני הייתי משוכנע, לרגע, שאני מבין את סדרי העדיפויות של הממשל.

בן שיחי צחק. "זה לא עובד ככה", השיב, "עם כל הכבוד למשבר הכלכלי, יש אלפי אנשים בוושינגטון שמתפרנסים מ׳תהליך׳ השלום. כן משבר כלכלי, לא משבר כלכלי - יש קבוצה גדולה שעובדת באיומי הטרור, שעובדת במשברים במזרח התיכון, שעובדת בתהליך השלום – ותמיד תעבוד בו".

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

מיותר לומר שהוא צדק ושהתחזית שלי היתה נאיבית. "התהליך" לא נפסק ולא ייפסק, כשם שהערכות המודיעין הישראלי והאמריקאי על ״איומים גוברים״ של טרור, מלחמה, התקפות סייבר וטילים כימיים אף פעם לא נפסקות, אלא רק מתעדכנות לפי רוח הזמן והטכנולוגיה. אלה מכונות שיש להן חיים משלהן. אולי הגיע הזמן להפסיק להיות נאיביים ולשאול את עצמנו מיהם בעלי העניין האמיתיים בתהליך השלום במזרח התיכון, מהם האינטרסים שלהם ואת מי משרת הסטטוס קוו הנוכחי.

פרופסור נועם חומסקי זכה בעשור האחרון לכותרות בישראל בעיקר סביב התבטאויותיו בנושא תהליך השלום והכיבוש הישראלי. רבים מתומכיו ומתנגדיו של חומסקי, שהניו יורק טיימס הגדיר כגדול האינטלקטואלים של דורנו, לא מכירים או לא מתעכבים על אחד מספריו החשובים ביותר, "Manufacturing Consent" (תעשיית ההסכמה), שכתב בשנת 1988 על תפקידה של התקשורת בשימור הסטטוס קוו המשרת את האליטות, חברות הענק והממסד. גם כלכלנים ימניים, קפיטליסטים גמורים, מצטטים במאמריהם את הניתוח של חומסקי לדרך בה פועלת העיתונות.

הבה נביט בסכסוך הישראלי־פלסטיני, בכיבוש וב״תהליך השלום״, דרך המשקפים של חומסקי. לא חומסקי שנוקט צד ברור בסכסוך ומגנה את ישראל על הכיבוש, אלא חומסקי שרואה את השיח הציבורי שהתקשורת מייצרת ככלי שמשרת את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של הממסד השולט. 

רוב השיח הציבורי והדיון על "הכיבוש״ ו״הסכסוך״ במזרח התיכון בכלל ובין הישראלים לפלסטינים בפרט, מתמקד בהיסטוריה, בתרבות, בדת וב״קיצוניים״: בין אם אלה המתנחלים הישראלים ותומכיהם "ההזויים", "המשיחיים" ו"הסהרוריים" בארצות הברית, במערכת הביטחון הישראלית ובפוליטיקה; ובין אם מדובר בפלגים המוסלמים הקיצוניים, "הטרוריסטים" שרוצים לזרוק את היהודים לים והגיבוי שהם מקבלים מציר הרשע התורן: פעם סוריה והיום איראן.

שני הנרטיבים הדומיננטיים הללו מתעלמים ממה שבמקומות אחרים מובן מאליו לכולם: מהסטטוס קוו, כמו מכל מערכת גדולה, ישנם תמיד מרוויחים שלא באמת רוצים שינוי. ככל שחולף הזמן נוצרות עוד ועוד שכבות של גורמים בעלי עניין - בממשלה, בצבא, בדיפלומטיה או בתעשיית עמותות השלום - שנהנים מהמצב הקיים, מתפרנסים באמצעותו ושואבים ממנו את יוקרתם.

47 שנה לאחר מלחמת ששת הימים ו-20 שנה לאחר הסכם אוסלו, ומספרן של קבוצות האינטרסים הנהנות מהכיבוש, הסכסוך ו״התהליך״ גדל מדי שנה. בישראל הנתונים הללו החלו בשנה האחרונה לתפוס מקום בשיח הציבורי: גודלו הענק של הצבא, הבזבוז העצום, נטל הפנסיות התקציביות המכביד על משלמי המסים.

מדי פעם קופצים כמה גנרלים בדימוס ותופסים לפתע עמדה "יונית", כפי שעשו בשנים האחרונות ראשי השב״כ והמוסד לשעבר; אולם האותנטיות שלהם מוטלת בספק. הם תמיד נזכרים בכך ש״הכיבוש משחית״ ושצריך לחתור לשלום רק אחרי שהם מסולקים מעמדות הכוח. תמיד מתגנב החשד שהעמדה האופוזיציונית או תומכת השלום החדשה היא דרך לתפוס כותרות או להיכנס לפוליטיקה.

לכאורה אין קשר בין המחאה החברתית שפרצה בישראל בקיץ 2011 וגל המחאות החברתיות בעולם הערבי שהחל בתוניסיה חצי שנה קודם לכן, התפשט אל מדינות האזור והגיע לשיאו במצרים; ישראל היא דמוקרטיה עם תוצר מערבי לנפש, ואילו במצרים, הנשלטת על ידי הצבא, התוצר לנפש הוא חמישית מזה של ישראל.

אך המחאה החברתית במדינות ערב שינתה לחלוטין את הפוליטיקה במזרח התיכון והזכירה לעולם המערבי את המובן מאליו: רוב המדינות הללו מונהגות על ידי אליטות קטנות וסוחטות השולטות בכלכלה; כמו במדינות רבות, גם בעולם הערבי מאחורי הכותרות על רפורמות ופתיחת השווקים מסתתרים בעיקר קפיטליזם של מקורבים לשלטון, למלוכה, למונרכיה או לצבא.

במצרים חלה דווקא ירידה באי שיוויון בעשור שקדם להפגנות בכיכר תחריר. דו״ח של הבנק העולמי שניסה להבין את הרקע עליו צמחה המחאה, הגיע למסקנה שבשנים שקדמו לה חל תהליך של שינוי בתפיסות של הציבור המצרי, והמודעות לנושאים כלכליים וליוקר המחייה הלכה וגברה. השיח הדתי והביטחוני פחת, ובמקומו עלה שיח על כלכלה והאי שיוויון.

הפגנות המחאה בכיכר תחריר במצרים, ב-2011. הציבור הערבי התפכח משלטון האליטות צילום: אי-אף-פי

את סיכויי תהליך השלום במזרח התיכון והדרך לקדם אותו יש לבחון לא רק בראי ההיסטוריה, הדת והתרבות, אלא בצורה טכנית הרבה יותר: מיהן הקבוצות שנהנות מהמלחמה, מיהן הקבוצות שמתפרנסות מ״התהליך״ ומי יהיה המרוויח העיקרי משינוי משמעותי במצב העימות.

כל שינוי ביחסי ישראל והפלסטינים יביא לתמורות מרחיקות לכת בעולם הערבי ובמדינה הפלסטינית, וביחסיהם הכלכליים עם המערב. בישראל זהו תקציב ביטחון ענק של 20 מיליארד דולר שעומד ויעמוד לדיון, ואצל הפלסטינים זוהי תעשיית תרומות ענקית של מיליארדי דולרים שרק גדלה בעשור האחרון.

האם כל המנהיגות הפלסטינית, כל אנשי העסקים הפלסטינים המקורבים לשלטון, האם עשרות ומאות העמותות שמקבלות כסף מהאיחוד האירופי ומארצות הברית – אכן משוועים לסיום הסכסוך, או שמא התקווה גם מהולה בחשש ששינוי כזה יאיים על הסדר הפוליטי והכלכלי הקיים אליו הם התרגלו?

בישראל, חלקים גדולים מאלה הרואים עצמם כמחנה השמאל או השלום נתנו לעצמם ״פטור״ במשך שנים ארוכות מדיון בשאלות הכלכליות והחברתיות הפנימיות. היה זה מקובל, פוליטיקלי קורקט ולגיטימי לפטור את בעיות העוני, האי שוויון והשחיתות כ"שוליות" ביחס ל"תהליך".

בקיץ 2011 החליט הציבור הישראלי שהוא לא קונה יותר את השיטה הזאת. הוא אותת לפוליטיקאים - עד שתביאו שלום, תתחילו לטפל ביוקר המחיה, במערכות החינוך והבריאות, באי שיוויון, בשחיתות ובתשתיות. גם ניסיונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למקד את השיח הציבורי בסכנת הגרעין האיראני נתקל באדישות גוברת של הציבור.

הפגנת המיליון בתל אביב, קיץ 2011. הציבור הישראלי הבהיר לפוליטיקאים: עד שתביאו שלום, תטפלו ביוקר המחייהצילום: ניר כפרי

אנשי עסקים ישראלים שניסו בשנים האחרונות להתניע את תהליך השלום נתקלו באדישות של הציבור. ייעצתי לכמה מהם להיזכר במה שאמר לפני שנתיים בהקשר אחר מוריס לוי, מנכ״ל פובליסיס ויו״ר הבורד הבינלאומי של מרכז פרס לשלום: ״הציבור איבד אמון באליטות״. אובדן האותנטיות הזה מתחבר גם לתהליך השלום ולדרך בה תופס הציבור את האנשים המעורבים בו.

לפני 53 שנה הזהיר נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, את האומה האמריקאית מ“הקומפלקס הצבאי־תעשייתי" (Military Industrial Complex) - השתלטות של אינטרסים כלכליים וצבאיים על מדיניות החוץ והביטחון, והפיכתה לקבוצת עניין אדירת ממדים ורבת עוצמה. הגרסה הישראלית־פלסטינית לא יכולה להישען רק על מלחמה. הקומפלקס הישראלי משלב בתוכו את איומי המלחמה והטרור יחד עם ה"תהליך" והחתירה הבלתי פוסקת לשלום.

מתי יגיע השלום? מתי תתרחש פריצת דרך? אולי כאשר המנהיגות הממשלתית והאליטות הצבאית והכלכלית יגיעו למסקנה שהתוואי הנוכחי מאיים על שלטונם, כוחם והלגיטימיות שלהם. אולי כאשר התהליך יובל על ידי תנועות עממיות, שיחפשו שינוי ותוצאות ממשיות, ולא יראו בו רק קרדום פוליטי, מקור לקריירה, פרנסה ויוקרה.

וייתכן שהתשובה היא שבשני הצדדים בסכסוך צריכים להתרחש תהליכים פוליטיים וחברתיים ארוכים ומבניים, מהסוג שהחל לפני ארבע שנים בכיכר תחריר ושלוש שנים בשדרות רוטשילד, ומהם יצמחו פוליטיקה, מנהיגות וערכים חדשים. אלה יאפשרו לשני הצדדים לעשות את הדבר הנכון – זה שייטיב עם הציבור הרחב, המודר והמוחלש - ולהשכין שלום באזורינו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ