מן הפנים אל החוץ: השלום תלוי בחוסן החברתי הפנימי של ישראל

עד שממשלת ישראל לא תבצע את הרפורמות הנדרשות כאן בשירותים הציבוריים, בטיפול בעוני, באי השוויון ובקידום התחרותיות, ישראל תמשיך להיות מדינה חלשה כלפי פנים שלא תוכל לקבל החלטות אמיצות כלפי חוץ

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סמי פרץ

בתי המלון בתל אביב, קהיר, מרקש ועמאן נהנו ב-1995-1993 ממנוע צמיחה חדש: מפגשים בין אנשי עסקים ישראלים, פלסטינים, ירדנים ומצרים שנדחפו על ידי מנהיגיהם לעשות עסקים יחד. 

אופוריית השלום שפרצה כאן לאחר הסכם אוסלו ב-1993 הביאה להרבה מאוד רעיונות למיזמים משותפים ושיתופי פעולה. התפישה השלטת היתה שמהעסקים ומהאינטרסים הכלכליים המשותפים, יגיעו פירות השלום, יהיה מה להציג לעמים המסוכסכים – ומכאן השמיים הם הגבול.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

שיתופי הפעולה שהוצעו התבססו על העברת פעילות ייצור ישראלית למצרים או ירדן – כדי ליהנות מהרעיונות הישראלים וכוח העבודה הערבי הזול, מכירת ידע ישראלי בתחום החקלאות למדינות השכנות וגם לרחוקות כמו מרוקו, ומעט ייבוא של סחורות ערביות לשטחי ישראל.

קשה להגדיר כיום את שיתופי הפעולה הכלכליים האלה כסיפור הצלחה מסחרר. משהו במשוואת הכוחות לא ממש עודד את קידום שיתופי הפעולה, אבל בעיקר היתה זו האכזבה מגל הטרור וההידרדרות הבטחונית שבאה אחר כך, שתקעה לא רק את תהליך השלום, אלא גם את פיתוח היחסים הכלכליים של ישראל עם שכנותיה.

מה שכן קרה הוא פתיחה של המשק הישראלי בפני חברות בינלאומיות, שחששו בעבר מאימת החרם הערבי והחל משנות ה-90' פועלות כאן ללא מפריע, במקביל לביצוע הרפורמות שפתחו את המשק הישראלי. תחילה היו אלו החברות האמריקאיות והאירופאיות, ובהמשך גם יפניות, ובזמן האחרון ממש חברות סיניות, כשהאחרונה היא ברייטפוד שרכשה את אחד הסמלים של התעשייה הישראלית – תנובה. השקט הבטחוני היחסי של השנים האחרונות מביא לכאן משקיעים זרים. פעם קראו לזה דיבידנד השלום, אבל בהיעדר שלום של ממש אפשר גם לקרוא לו דיבידנד השקט הבטחוני.

קשה להעריך מהו הפוטנציאל האמיתי של שלום אמת בין ישראל לשכנותיה, אך אין ספק שהוא יכול להיות ההבדל בין הצמיחה של 4%-3% מהשנים האחרונות, לצמיחה של 6%-5%  ויותר, בתסריט חיובי. זה לא מעט. כל אחוז תוצר פירושו עוד 10 מיליארד שקל. שני אחוזים הם 20 מיליארד שקל ייצור נוסף בשנה.

קל יותר להעריך את היעדר השקט הבטחוני ולקבוע שמצב מתוח וממושך גורם נזק אדיר. ב-2000, ערב האינתיפאדה השניה, צמח המשק ב-8%. שנתיים אחר כך, בעיצומה של האינתיפאדה, גל הפיגועים ומשבר ההיי-טק, נרשמה במשק צמיחה שלילית של 3% ואבטלה גבוהה של 10.5%, מה שאילץ את ממשלת ישראל לבקש ערבויות מהאמריקאים כדי לגייס חוב בשווקי ההון הבינלאומיים במחיר שפוי.

כל זה נראה רחוק מאוד כעת. הפרמטרים הבסיסיים של המשק נראים טוב: אבטלה נמוכה, אינפלציה נמוכה, יציבות של המערכת הפיננסית ומשמעת פיסקלית סבירה. לאחר שש שנות משבר גלובלי, מדינות מפותחות רבות היו מתחלפות אתנו בנתונים בשמחה.

אבל כדאי לשים לב לשני נתונים אחרים, לא פחות חשובים, ורלוונטיים מאוד גם ליחסים עם שכנינו: אי השוויון במשק הישראלי זינק מאז תחילת שנות ה-90' וכיום אנחנו נמצאים בין ארבע המדינות שבהן הפער בין עשירים לעניים הוא הגבוה ביותר במדינות ה-OECD; במקביל, שיעורי העוני בישראל הם מהגבוהים בעולם המערבי. המשמעות ברורה: לצד הצמיחה, ההתפתחות הטכנולוגית והרפורמות שנעשו כאן במשך השנים, נוצרים כאן פערים כלכליים וחברתיים אדירים שמהווים מתכון לתסיסה חברתית.

צילום: מוטי מילרוד

פרופ' מייקל פורטר מאוניברסיטת הרווארד, חקר רבות את היתרון התחרותי של מדינות ובשנים האחרונות גם את תחלואי הקפיטליזם. הוא כתב בעבר שהדרך הנכונה להפוך כלכלה לתחרותית בעולם, היא להתחיל מהבית: לוודא שבתוך המדינה עצמה מתקיימת כלכלה תחרותית. ללא פיתוח השריר התחרותי בזירה הפנימית - חדשנות, התייעלות, שיפור שירות ושיטות, הצעות ערך טובות ללקוחות – לא נצליח לעשות זאת בזירה הבינלאומית.

כך גם הדבר בהסתכלות על אי השוויון: מדינה שבה מתקיימים פערים כה גדולים ושאיבדה רגישות לגבי הפערים הללו, מדוע שתסתכל על מה שקורה מעבר לגדר ההפרדה? מדינה הטרוגנית רוויות קבוצות מוחלשות או חלשות – ערבים, חרדים,  קשישים, עולים, עובדים זרים, פריפרייה ושכונות בשולי הערים הגדולות – שנזנחו ונותרו מאחור, מדוע שתחוש רגישות לסבלם של אחרים?

אחד הקמפיינים המקוממים של השנה האחרונה היה זה של  קבוצת BTI ((Breaking the Impasse  שקבע ש"בלי הסכם לא נצליח להוריד את יוקר המחייה". קבוצה זו, בה חברים אנשי עסקים, אקדמיה וצבא ובהם יוסי ורדי, מוריס קהאן, דני רוטשילד, פרופ' איתמר רבינוביץ, שמואל מיתר, משה ליכטמן, רות חשין ודיתה ברונציקי, ואנשי עסקים פלסטינים ובראשם מוניב אל מסרי, רצתה לעשות דבר טוב: להחזיר את השיח המדיני לאופנה וללחוץ על ראש הממשלה לשבור את הקפאון המדיני ולהגיע להסכם. מטרה ראויה ללא ספק, אך הטרמפ שהיא ניסתה לתפוס על המאבק להורדת יוקר המחיה היה שגוי ולא ראוי.

הקבוצה התקנאה במודעות הציבורית שהתעוררה כאן בשלוש השנים האחרונות מאז המחאה של קיץ 2011 והחליטה לכרוך בין שתי בעיות, שלא בהכרח קשורות זו לזו, ולהציג לציבור הישראלי עסקה של אחד פלוס אחד: שלום והורדת יוקר המחיה בכרטיס אחד, גישה המגיעה מהעולם המסחרי. כשקשה למכור מוצר אחד, מנסים לכרוך אותו למוצר אחר, אטרקטיבי ממנו, ולמכור אותם יחד.

אחרי שנים ארוכות שבהן שלטו הסוגיות המדיניות-בטחוניות בשיח הציבורי, הציבור מצליח סוף-סוף לדבר על דברים אחרים שכואבים לו, ודווקא אז באים חברי הפורום ואומרים שהדרך היחידה לפתור את כאבי הכיס שלנו הוא הסכם מדיני.

המסר הזה קולף משלטי החוצות מבלי לחלחל לתודעה הציבורית. הקמפיין לא עבד. ולמה שיעבוד? הממשלה לא מצליחה לשבור את הקפאון בתחום המדיני וגם לא בהורדת יוקר המחיה, כי אין לה רצון או יכולת, וגם אין מספיק לחץ ציבורי שידחוק בה לעשות זאת. מה שברור הוא שהדיל שמוצע לנו: שלום + הורדת יוקר המחיה, הוא מתכון לקפאון בשתי החזיתות.

כדי לשבור בכל זאת את הקפאון, צריך לטפל בזירה הפנימית בלי קשר למה שקורה בזירה החיצונית. הממשלה צריכה להיות נחושה ואמיצה בפעולותיה ולהציב יעדים שאפתניים להורדת יוקר המחיה, בצמצום אי השוויון ובמספר העניים. הסדר הקיים מטיב עם קבוצות חזקות ומסודרות שמעוניינות בהנצחת הסדר הזה, ומותיר קבוצות חלשות מאחור.

זה לא רק הערבים או החרדים, אלא גם עובדי הקבלן שמועסקים בשכר זעום ותנאים ירודים, במקום שבו יש הסכם קיבוצי שמעניק לעובדים המסודרים ביטחון תעסוקתי ושכר ופנסיה נדיבים עד סוף ימיהם; אלו גם עובדי שכר מינימום שמועסקים במקומות שבהם מנהלים מושכים שכר של מאות אלפי שקלים לחודש; אלו מקומות שבהם יש כיתות של 40 תלמידים שלא מצליחים להתרכז בלימודיהם אבל רק לעשרה מהם יש אמצעים לשיעורים פרטיים; אלו המקומות שבהם טיפול רפואי טוב הוא מוצר לעשירים או מקושרים.

בבעיות הללו אפשר וצריך לטפל גם בלי הסכם מדיני ובלי שלום. את הסולידריות הזו כלפי חלשים ובלתי מחוברים צריך לפתח בלי הסכם שלום, וגם בלי מלחמה שגורמת לנו להתלכדות מדומה לכמה ימים.

את הרפורמות הנדרשות כאן בשירותים הציבוריים, בטיפול בעוני, באי השוויון ובקידום התחרותיות צריך לעשות בלי שום קשר להסכם מדיני. זה יצמצם את מספר העניים ואת הפערים, יגביר את הסולידריות ויחזק את החוסן החברתי של ישראל.

ניחוש פרוע: הגברת הסולידריות הפנימית יכולה לפתח אצלנו את השריר הזה, של לראות את האחר, את החלש, את זה שמעבר לגדר. ואז זה אולי גם יחלחל לשיח המדיני עם שכננו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ