האם מחוללי תהליך אוסלו היו פתאים או נוכלים?

הסכם אוסלו הוכיח שלפעמים דווקא ניתן להכין ביצים מחביתות, ושאין הסדר בלתי הפיך. זה לא סותר את העובדה שישראל חייבת להיפרד מהפלסטינים

אלוף בן
אלוף בן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלוף בן
אלוף בן

כששיווק לציבור הישראלי את הסכם אוסלו, תיאר אותו שמעון פרס במשל שנהפך לקלישאה: "אפשר לעשות חביתות מביצים, אבל אי אפשר לעשות ביצים מחביתות". פרס רצה לומר שתהליך השלום בלתי-הפיך, וחשוב לחזק אותו בהסדרים מדיניים וכלכליים עם מדינות האיזור, שיבטיחו את יציבותו ושמירתו לאורך זמן.

מאז עברו כמעט 21 שנים, ואפילו פרס הפסיק לדבר על מזרח תיכון חדש, על הצטרפות ישראל לליגה הערבית ועל הקמת הבנק האיזורי, היוזמות שלהן הטיף בימי ההוד והתהילה של חתימת ההסכמים. תהליך אוסלו ואחריתו העגומה מלמדים שאפשר לעשות ביצים מחביתות. ההיסטוריה לא זורמת בכיוון אחד, וגם מפצים גדולים ושינויים דרמטיים מתפוגגים, או לובשים פנים אחרות מכפי שקיוו יוזמיהם.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

חלקים חשובים מהסדר אוסלו עומדים על כנם: בגדה המערבית פועלת הרשות הפלסטינית, שנהנית מהכרה בינלאומית רחבה; ישראל פינתה את רצועת עזה, והגבול ביניהן נראה מקובל ומוסכם; אחת לכמה שנים (קמפ דייוויד, אנפוליס, שיחות קרי) מנסים להשיג הסדר קבע. אבל הטענה העיקרית של מחוללי אוסלו, שכינון האוטונומיה בשטחים הוא "קץ הכיבוש", נראית בדיעבד מופרכת. הכיבוש הישראלי בשטחים לא הסתיים אפילו לרגע. הפלסטינים מעולם לא נהנו מעצמאות כמו שכניהם הירדנים, הלבנונים או הסורים. ישראל קבעה, וממשיכה לקבוע, מתי ובאילו תנאים יכול פלסטיני להיכנס ולצאת מארצו.

רבין, קלינטון וערפאת בעת החתימה על הסכם אוסלו, ב-1993צילום: AP

השיח הישראלי, שבמשך שני עשורים קידש את "פתרון שתי המדינות", חזר אחורה לתקופה שלפני ההכרה באש"ף ותהליך אוסלו. החזון של חלוקת הארץ בהסכם לשתי מדינות, ישראל ופלסטין, הושלך הצידה כמטרה בלתי מושגת. הימין מקדם את סיפוח הגדה המערבית בשלבים, ובשמאל התעורר דיון על מדינה אחת עם זכויות אזרח שוות לכולם, יהודים ופלסטינים. במרכז חזרו לתמוך בנסיגה חד-צדדית מחלק מהגדה, שנועדה להקל את הלחץ הבינלאומי על ישראל, בדומה להתנתקות של אריאל שרון מעזה.

המתח בין שתי התפיסות – מדינה אחת וחלוקה - קיים כמעט מאה שנה, מאז הצהרת בלפור שהבטיחה "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. המנדט הבריטי הוקם ב-1919 כמדינה אחת, שבה יחיו המהגרים היהודים לצד הערבים המקומיים. זה לא עבד, ובשנות השלושים התעורר רעיון חלוקת הארץ בין מדינה יהודית וערבית (דו"ח ועדת פיל מ-1937), ומאז נעה המטוטלת בין שני המודלים: חזרה למדינה אחת עם רוב ערבי (הספר הלבן הבריטי מ-1939), ושוב לחלוקה (החלטת האו"ם מ-1947).

הקמת מדינת ישראל לא שינתה את הדינמיקה: חלוקה בפועל בהסכמי שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות (1949), איחוד בחזרה למדינה אחת בלי גבולות פנימיים, ובלי זכויות אזרח שוות, אחרי מלחמת ששת הימים (1967), וכינון הדרגתי של מנגנוני הפרדה – סגר על השטחים, הסכמי אוסלו, גדר ההפרדה, ההתנתקות מעזה וסבבי השיחות על הסדר הקבע – מפרוץ האינתיפאדה הראשונה (1987) ועד לכשלון שיחות קרי (2014).

מדוע התנפצו התקוות המרהיבות של אוסלו, ותהליך החלוקה נתקע בגרון? בימין טענו שמחוללי ההסכם, יצחק רבין ושמעון פרס, היו פתאים שהלכו שולל אחרי הטרוריסט הערמומי יאסר ערפאת, ששיטה בהם כדי להקים בלב הארץ בסיס לפיגועים נגד ישראל. בשמאל טענו שפרס ורבין היו נוכלים, שביקשו להפריט את הכיבוש ולהוזיל את מחירו המדיני, הביטחוני והכלכלי לישראל, ולכן הסתפקו בהסדר ביניים, הקימו את הרשות הפלסטינית במימון בינלאומי, והאיצו את בניית ההתנחלויות. ההסברים האלה פשטניים, וכמוהם הוויכוח האם תהליך אוסלו נועד מראש לכשלון, כטענת מבקריו, או שנכשל בגלל הנסיבות – פעולות הטרור של מתנגדיו, רצח רבין ועליית בנימין נתניהו לשלטון, וכשלון הפיסגה בקמפ דייוויד, שבסיומה קבע אהוד ברק: "אין פרטנר".

בניגוד לגישה המקובלת בוויכוח הפוליטי בישראל, תהליך אוסלו לא היה תלוי רק בטוהר הכוונות של חותמיו ומחליפיהם, ואת הישגיו ומשבריו צריך להבין על רקע התהליכים ההיסטוריים שבתוכם התחולל. ההסכם הישראלי-פלסטיני נחתם שנים ספורות אחרי קץ המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות. העולם נשטף אז בגל של פריצת חומות, וישראל כוננה, חידשה או חיזקה יחסים עם עשרות מדינות שהחרימו אותה בעבר. ריכוך טבעת האיבה הערבית והוויתור על ארץ ישראל השלמה נראו כביטויים המקומיים של "קץ ההיסטוריה". בנסיבות כאלה, קל להבין מדוע פרס וחבריו האמינו שהתהליך בלתי הפיך: אם מעצמת-על אדירה כמו ברית המועצות, שבימי גדולתה הביסה את היטלר והשליטה את מרותה על מחצית העולם, התאיידה בן לילה, מי יוכל לעצור את השלום הישראלי-פלסטיני?

פרנסיס פוקויאמה, החוקר האמריקאי ומחבר "קץ ההיסטוריה", ממשיך לפרסם מאמרים שמגינים על טענתו הבסיסית – ניצחונה של הדמוקרטיה הקפיטליסטית – אבל ההיסטוריה התקדמה אחרת ממה שציפה. העולם של 2014 רחוק מהאופוריה של סוף המאה הקודמת. הבדלנות והלאומנות התחזקו, ומגמות שיתוף הפעולה ושבירת החומות נבלמו. הגל הלאומני שמוביל כיום נתניהו בישראל מהדהד גם ברוסיה, סין, הודו, יפן, בחלק ממדינות אירופה ובאופן שונה, בהסתגרות של אמריקה בהנהגת ברק אובמה. מדינות ערב – עיראק, סוריה, מצרים, לבנון - התבקעו בסכסוכים שבטיים ודתיים. בעולם כזה, השלום הישראלי-ערבי נשמע כרעיון הזוי מהמאה הקודמת ולא כמטרה מעשית ובת השגה.

אבל השינויים הרבים שהתחוללו בזירה הבינלאומית ובסביבה המקומית לא מערערים את הנחת היסוד של תהליך השלום וההיפרדות מהשטחים: ישראל זקוקה לגבולות קבע, כבסיס לנורמליזציה של מעמדה במזרח התיכון. גבולות מוכרים, ואפילו בלי הסכמים, לחיצות ידיים וחיבוקים, מבטיחים יציבות וביטחון יותר מכל פתרון אחר. הבעיה ברעיונות של הימין איננה שהם "הזויים" או שלא יתקבלו "בעולם", אלא שהם מספקים צידוק קל ונוח לכל מי שרוצים להמשיך בסכסוך עם ישראל ולערער על הלגיטימיות של קיומה, ושהשליטה המתמשכת בפלסטינים מחייבת את ישראל לצעדי דיכוי שהולכים ומחריפים ופוגעים בדמוקרטיה שלה מבית. שום הסדר איננו בלתי הפיך, וכל פתרון ידרוש תחזוקה וטיפוח כדי שישרוד לאורך זמן. זה לקח חשוב מתהליך אוסלו, אבל לא סיבה לוותר על רעיון החלוקה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ