זו לא היכולת, זה הרצון

לישראל אין מחסור ביועצים ומתכננים בסוגיות ביטחון לאומי, שיודעים היטב את מרחב הגמישות ושולי הסיכון הכרוכים בהסכם. חסר לה מנהיג שיממש את הברור מאליו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

יום שישי, 28 בדצמבר 1973. חדר המפות בבית הלבן. חמשת בכירי החוץ והביטחון בממשל ניקסון סועדים צהרים ומדברים שעה וחצי על בעיות העולם. חודשיים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, אך כשהמצב בחזיתות מצרים-ישראל-סוריה עדיין נפיץ, מודאגים בוושינגטון מהבחירות לכנסת, בשבוע הבא. הימין, הליכוד, עלול לראשונה להתקרב לנצחון. "הבעיה עם הישראלים", פוסק היועץ לביטחון לאומי ושר החוץ הנרי קיסינג׳ר, בנתחו את עמדת שר הביטחון משה דיין במיקוח על הפרדת הכוחות בתעלת סואץ, ״היא שהם אינם מסוגלים להבחין בין חיוני לבין שולי".

ראש הסי-איי-אי ויליאם קולבי: ״תוכל לעזור לגולדה לנצח?״

קיסינג׳ר: ״אוי ואבוי לנו, אם היא התקווה שלנו״.

קולבי: ״מה אם הנצים ינצחו?״.

קיסינג׳ר: ״נדחוף אותם מיד בחזרה״.

עד לאן, בדיוק, התכוון קיסינג׳ר לדחוף את מנחם בגין וחבריו, לא מפורט במזכר השיחה, שנותר מסווג עשרות שנים ועודנו מצונזר בשורות העוסקות בתיכנונים צבאיים נגד מדינות אמברגו הנפט במפרץ הפרסי. אבל המסמך, אחד ממאות הזמינים כיום לעין כל מתעניין, מאפיין בתוכנו - תבל ומלואה - ובהרכב משתתפיו דגם שחסר כל כך לישראל, אז ועכשיו.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

תקופת הזוהר של קיסינג׳ר, בשמונה השנים של ריצ׳רד ניקסון וג׳רלד פורד, עוררה קנאה ותאוות חיקוי בקרב ישראלים שתהו מה יש למהגר היהודי מגרמניה לניו-יורק שאין לבני דורו שהיגרו ארצה, או שנולדו כאן. התשובה, מעל לכל, היתה נעוצה באופי המערכת האמריקאית, הנשיאותית, השונה כל כך ממתכונת הממשלה שהשרים בה אינם סרים למרות ראשה. במערבולת כזו גם קיסינג׳ר היה שורד בקושי שנה.

הכמיהה לקיסינג׳ר ישראלי התמקדה באלופים במילואים - הרקע המועדף היה של קצין-מטה בכיר מאגפי המודיעין או התכנון, מוחות ביטחוניים כמו אהרל׳ה ואברשה - האלופים אהרון יריב ואברהם טמיר. אף שטמיר נשא בכיסו כרטיס ביקור של יועץ לביטחון לאומי בממשלת פרס, באמצע שנות ה-80׳, הוא היה מטה של איש אחד. רק לפני 15 שנה הוקמה ״מועצה״ - עכשיו ״מטה״ - לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וגם מאז עמדו בראשה בעיקר אלופים (דוד עברי, עוזי דיין, גיורא איילנד, יעקב עמידרור), עוד תת-אלוף ובכירים לשעבר במוסד (אפרים הלוי, אילן מזרחי, עוזי ארד ויוסי כהן).

לכאורה, שיכלול בעבודת המטה הממלכתית, שהיתה לקויה כל כך ערב מלחמת יום הכיפורים. בפועל, נסיגה בהשוואה לפשטות היעילה של תקופות דוד בן-גוריון ולוי אשכול, ולא רק מפני ששניהם כיהנו בתפקיד כפול של ראשי-ממשלה ושרי ביטחון.

המנגנון המתקדם ביותר אינו יכול להציל מדיניות נחשלת. יש לישראל ״יועץ לביטחון לאומי״ ולצידו ״מטה לביטחון לאומי״, אבל אין לה ביטחון לאומי. ואיך יהיה, אם לא הגדירה לעצמה מהו ביטחון ומי זאת בדיוק האומה שביטחונה מוטל בכף.

עד 1967 זה היה פשוט מאוד. ההישג שאליו חתרה ישראל ניתן לתימצות כ״שלום בגבולות הסכמי שביתת-הנשק מ-1949; השלמת מדינות ערב והמעצמות עם ריבונות ישראל בשטחים שבתוך קווים אלה, עם תיקונים קלים (הסדרת מובלעות ואזורים מפורזים); הסרת סיכוני פלישה רבתי ונשק השמדה המוני; קיום מאזן עוצמה והרתעה באמצעות אספקת איכות וכמות נאותות של מערכות-לחימה״. סחרור ריגעי, כמו ״מלכות ישראל השלישית״ בסיני בתום מבצע ״קדש״, הניב סטירת-לחי מצלצלת, אמריקאית-סובייטית, שהחזירה את ישראל לממדיה הטבעיים. מלחמת ששת הימים הביאה את ההישג הנכסף - וישראל דחתה אותו. היא העדיפה, ועדיין מעדיפה, שטחים על שלום, התפשטות על פשרה, התנחלויות על הסדר אזורי.

והאומה, מהי ומיהי? הישראלים בקווי 1967-49, מינוס הערבים שם, פלוס המתנחלים? איזה גורם חיצוני יסכים לכך, בנוסף למחלוקת הפנימית?

יורם כהן, בנימין נתניהו ויובל דיסקין בטקס חילופי ראש השב"כ, 2011צילום: משה מילנר/ לע"מ

המשאב שבמחסור אינו תכנון מושכל. המשוואות נוסחו, הנוסחאות הושוו, הכל ידוע ושחוק עד לזרא. חסר רצון פוליטי לממש את הברור מאליו. נעדרת הנכונות להסתכן באובדן השררה או המשרה. חיי השעה, עוד שנה-שנתיים בשלטון, שיסתיימו בהכרח במפח נפש, חשובים מחיי העולם של השלום שבהישג יד.

ובאין בישראל ראש וראשון - אם גם לא שליט יחיד - שיעז לשלוח את הקיסינג׳ר שלו לסין, שמא השליחות תיחשף והמחיר הפוליטי ישולם ללא תמורה מדינית ובאופן שירחיק את הסיכוי לעסקה, נוצר מרווח הקורא ליועצים-יוצאים, לוותיקי הביטחון הלאומי. הם מסוגלים לפרנס ערוצים עקיפים, אחוריים, חשאיים, מוכרים מעשית ומוכחשים רשמית - גשרים המונחים בעמל פרטי כדי שהקברניטים ימדדו את הפערים שהצטמצמו וירהיבו עוז לדלג מעליהם.

מועדון כזה מקיימים לאחרונה ראשי המטה לביטחון לאומי לשעבר (עברי, הלוי, ארד, איילנד) יחד עם שרים בדימוס (שלמה בן עמי) וראשי הוועדה לאנרגיה אטומית (גדעון פרנק, דב שוורץ) ובכירות ובכירים אחרים בממשל וצבא, מדע וטכנולוגיה. הם נפגשים לעתים בבית בן-גוריון בתל אביב, ועל כן מתאווים להיקרא ״חוג בן-גוריון״, אך גם בבית חיל-האוויר בהרצליה ובמקומות אחרים. חשובים מהמיקום ומהשם, מצע החוג ותפקודו - חיפוש ״אסטרטגיות-על ומענים״ וקשר עם גורמים דומים, אמריקאים, אירופים, אסיאתים ואחרים.

באחד המפגשים של חברים בגרעין המייסדים של החוג, לפני כחודשיים, התארחו מקבילים מיוצאי הממשל בוושינגטון - מומחה בקרת הנשק רוברט איינהורן והשגרירים לשעבר בתל אביב ובבירות ערביות (עמאן; קאהיר), תומס פיקרינג ודן קרצר. הם בקיאים ומנוסים בסוגיות איראן ופלסטין, מה שמאפשר לנהל מו״מ עוקף מו״מ, למשל באמצעות איראנים גולים במכוני מחקר ואוניברסיטאות מפרינסטון והרווארד עד סטנפורד וברוקינגס.

זאת מציאות משונה ואף עגומה, אך נושאת בחובה תקווה מסוימת: האנשים ששירתו ככוהנים במקדשי הביטחון הלאומי, מחיל האוויר ואגף המבצעים למוסד ולוועדה לאנרגיה אטומית, הכינו ניתוחים והמלצות לראשי ממשלה ולשרי ביטחון, נטענו בסודות מדינה ויודעים את מרחב הגמישות ושולי הסיכון, יכולים לתרום יותר לאותו מושג חמקמק, ביטחון לאומי, ברדתם מהמגרש ליציע, בתנאי שמרכולתם תימכר למנהיג פוליטי נחוש ונועז - שאינו עדיין בנמצא. בסופו של דבר, לא הקיסינג׳רים קובעים, אלא המנהיגים, המוכנים להוביל את הרוב המתון במקום להיגרר אחר המיעוט הקיצוני, ״הנצים שמימין לגולדה״, הממאיס את ישראל על העולם ועלול להקיז ממנה עוד דם רב, בדרך להידחף - במקום להתפשר - "מיד בחזרה״.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ