טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השלום שלנו הוא לא השלום שלהם

יכול להיות שהבעיה שלנו היא הניסיון להשיג שלום "מערבי", במקום להבין איפה אנחנו חיים ולהתפשר על שלום "ערבי"?

תגובות

אפתח בעיקר: עלינו לפנות בקריאה נרגשת לעולם המוסלמי, ולהציע לו פיוס של אחים ולא שלום מערבי ליברלי. קריאה זו צריכה לבוא מתוך הבנה עמוקה של אופנות החשיבה השונות של העולם המוסלמי ושלנו, של חברה מודרנית-אינדיבידואליסטית החושבת במונחי "אני", מול חברה מסורתית-קולקטיבית החושבת במונחי "אנחנו". אנו מדברים אל הפלסטינים דרך קבע ב"שפתנו", ונדמה לנו שדיבור ב"שפתם" הוא זיוף אחד גדול, או גרוע מכך – חנופה. האמת היא שהסירוב לדבר לאחר בשפתו אינה אלא נרקיסיסטיות תרבותית שכולנו חוטאים בה. 

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

ההשלכות של הדיבור בשתי שפות עלולות להיות הרות אסון. רק לאחרונה הצהיר אבו מאזן כי "השואה היא הפשע הנורא ביותר שבוצע נגד האנושות"; נתניהו, בתגובה, לגלג. הוא יכול היה לומר, למשל, שרק מנהיג של כבוד לאומה בעלת כבוד יכול לומר משפט כזה. אלא שביטויי רגש וכבוד נחשבים מביישים במקומותינו, משום שהם תלויים באחר, בעוד שבחברה קולקטיבית לא מקובל לדחות ביטויי קרבה או מחמאות. בעידודו של פטריק סיל, הביוגרף של אסד המקורב לו, הצהיר אהוד ברק שסוריה בראשות אסד היא "חזקה, עצמאית ובעלת ביטחון". אסד השיב לו ב"ברק הוא איש חזק וכן". כך נפתח המשא ומתן בין ברק לאסד.

היו מספיק רמזים לאורך הדרך לטעות החוזרת שלנו. אבו מאזן, בשעתו, התעקש שירושלים היא עניין של כל המוסלמים, שפתרונו יתקדם בקצב השלום עם כל מדינות ערב. סאדאת הפציר בשר הביטחון וייצמן שנרכוש את לב העם המצרי, והוסיף "אני זקוק לעם שלכם ואתם זקוקים לשלי". אסד חזר והדגיש בפני כל נושא ונותן מערבי את חשיבות דעת הקהל הערבית. כולם שלחו אותנו לעולם המוסלמי – אבל ישראל נרתעה מאז ומתמיד מלשאת ולתת עם הליגה הערבית, מתוך הנחה שהאיחוד הזה נעשה על חשבוננו. מנהיגים כמו סאדאת וחוסיין, שבאמת ביקשו שלום, פנו לקהל הישראלי ישירות; אלו שלא רצו שלום, או לא היו בשלים לו, כמו ערפאת או אסד – נמנעו מכך.

שפה שסועה

בעניין שתי המדינות לשני עמים, הפלסטינים רוצים "ביחד", לא פחות מאשר עצמאות. זה הסוד שהם מסתירים גם מעצמם: העם הפלסטיני לא סומך על עצמו שיוכל לנהל מדינה, לפחות לא מתקדמת, לפחות לא מיד. ההגדרה העצמית הפלסטינית התבססה לאורך כל השנים על ההתנגדות לישראל, ונותרה תלויה במאבק הזה גם היום. הרי אחרת, יכלו הפלסטינים להכריז מזמן על עצמאות בצעד חד-צדדי, כפי שעשה בן גוריון ב-1948.

אי-אף-פי

אבל איך בונים קשר במושגי "אנחנו"? במקום תפיסת קדמה מתנשאת של "מזרח תיכון חדש", צריך למצוא דרך לייצר קרבה והזדהות הדדית. החברה הפלסטינית בנויה על קשרי משפחה נעדרי נפרדות, והזר עלול להיתפס כאויב. אם אנו מעוניינים בקרבה, עלינו להיתפס כפחות נפרדים, פחות קרים, ופחות מרוחקים. הנשיא קרטר, לצורך העניין, כינה את סאדאת "הנפש התאומה שלי", ואילו סאדאת ביקש ממנו שיחליט במקומו. אך אבו מאזן כבר מדבר על עולם מערבי חסר רגש, לאחר המשא ומתן שניהל מול ברק, שמצטייר כאדם לוגי וחסר יכולת ליצור קשר רגשי. כך תיאר בגעגועים המלך חוסיין את קשריו עם רבין: "היו בינינו יחסים מיוחדים, פעמים רבות חשתי שהוא שם את עצמו בנעלי". ואילו סאדאת אמר: "אנחנו חייבים להמשיך ביחד. אנחנו נמצאים באותה סירה. אני כל הזמן מנסה להיכנס לנעליו של מנחם. אם קשה לו, המצב הופך קשה גם לי".

התשובה לשאלה איך מתנהל משא ומתן בין מדינה מערבית לבין מדינה ערבית אינה מובנת מאליה. כך אמר בזמנו יאסר עבד רבו: "סיעור מוחות הוא פעולה טבעית עבורי בערך כמו ללכת ברחובות רמאללה לבוש בשמלה". גם ברק התווכח עם הרמטכ"ל הסורי, שיהאבי, על האופן הראוי לקידום הסכם שלום. ברק טען שהסכם שלום הוא כמו ציור – מנסים, חוזרים ומתקנים, מבלי לדעת מראש מה יצא; שיהאבי טען שהסכם שלום הוא כמו בית – בונים לפי תוכנית ברורה ומוגדרת, מתחילים מהיסודות, ממשיכים לקירות ומגיעים לגג, כך שבתחילת הדרך כבר ברור פחות או יותר איך ייראה הבית בסופה.

סינדרום השלום

"אשליית השלום" היא ה"מחלה" הרווחת בעיקר בחוגי שמאל, בה האינדיבידואל המערבי לא מבין שבן שיחו פשוט לא רוצה שלום: הסכם שלום מאיים על תרבותו ולכידותו, והוא אינו מעוניין לוותר על כל מה שיקר לו. הפלסטינים השתאו לעיתים קרובות מהאופטימיות הישראלית, והתלוצצו שישראלים יכולים ללכת לאותו סרט פעמיים בתקווה שהפעם הגיבור יתנהג באופן שונה.

מעבר להתפכחות, הנושאים ונותנים מהצד הישראלי זקוקים לפרקטיקות שיח יעילות יותר. האשמות וביקורת יושלכו מיד בחזרה. קרטר מעולם לא האשים את סאדאת – כשהתעורר קושי במסגרת המשא ומתן, הוא פנה אליו בנימה מפויסת של קרבה וביקש את עזרתו. לא אשמות ולא התנצלויות – הניסיון להתגבר ביחד על הבעיה הוא הדרך היחידה להגיע למשא ומתן אמיתי ודובר "ערבית".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות