סידורים אחרונים בדרך להסכם

ברגע ששני הצדדים יתגברו על חוסר האמון השורר בינהם, תסלל הדרך לביטול הכיבוש לפלסטינים, תמורת שימור הביטחון של הישראלים. ניתן להשיג זאת רק תודות לסידורים ביטחוניים מורכבים ונוקשים, שלא יקרסו כפי שקרסו בשנות אוסלו

עמוס הראל
עמוס הראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמוס הראל
עמוס הראל

ירושלים, גבולות ופליטים - זה המשולש המוכר עד לעייפה לכל מתווך זר שנטל על עצמו בדור האחרון את המשימה כפויית הטובה של הבאת שלום לישראלים ולפלסטינים. אלה שלוש הסוגיות שבהן פערים גדולים יחסית בין הצדדים מונעים הסכם כבר שני עשורים לפחות. ועם זאת, אלה גם אותן שלוש סוגיות שפתרונן כמעט ידוע מראש. אם וכאשר יושג הסכם קבע, בעתיד הקרוב או הרחוק, מרבית המומחים מעריכים כי ההסכמות המחייבות יתגבשו לבסוף במרחב ששרטטה יוזמת קלינטון בשלהי שנת 2000, חודשים אחדים לאחר שפסגת השלום בקמפ דיוויד הסתיימה בכישלון והלהבות שהציתה האינתיפאדה השנייה כבר אפפו את האזור כולו.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

אבל מעבר לפערים המהותיים, העקרוניים, בין ישראל לפלסטינים בסוגיות הליבה, קיים מרכיב נוסף, שהוא קריטי להשגת הסכם. לב הסיפור, לב הכישלון עד היום מצד רבים וטובים, נוגע בחוסר היכולת לבסס יחסי אמון בין העמים. אפשר להמשיך ולדבר על מאה שנות סכסוך ואפילו יותר, על 47 שנות כיבוש מאז מלחמת ששת הימים, על דרישתה הנוכחית של ממשלת נתניהו מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. אולם, נדמה שהמכשול העיקרי מצוי בכלל במקום אחר: בחוסר האמון העמוק שרוחש כל צד בסכסוך כלפי הצד השני - זיהויים של הפלסטינים עם טרור בעיני חלק ניכר מהאזרחים הישראלים; ההסתכלות על הישראלים, מן הצד הפלסטיני, כשותפים בפועל, במעשה או במחדל, בשימור הכיבוש בשטחים. אי אפשר לזלזל בחשיבות ההיסטורית הגדולה של 48' ו-67', אבל הזיכרון הציבורי הקרוב נעוץ בתקופה סמוכה יותר - השנים האיומות של האינתיפאדה השנייה, בין 2000 ל-2005 לערך. החשש הישראלי העמוק מטרור פלסטיני, הכעס הפלסטיני על מה שישראל עוללה בשטחים תוך כדי מלחמתה בטרור (ועל התהליך השיטתי של הרחבת ההתנחלויות ובנייתן לפני האינתיפאדה, במהלכה ואחריה), כמעט שלא היטשטשו. נדמה שחלק גדול מהמכשולים עדיין נעוץ שם, בשנים שבהן הסכסוך גבה את חייהם של יותר מאלף ישראלים ויותר מ-4,000 פלסטינים.

אף שישראלים כמעט שאינם נוטים לדבר על ימי האינתיפאדה השנייה, נראה שתקופה זו עיצבה את יחסם לפלסטינים יותר מכפי שעשתה כל תקופה אחרת. גם שנים אחרי שדעכה, המראות של האוטובוסים הבוערים וההרס שחוללו מחבלים מתאבדים במסעדות ובבתי קפה, מכתיבים את החשדנות הגדולה בישראל כלפי כוונות הפלסטינים. סוגיות של ביטחון אישי הכריעו כאן כל מערכת בחירות מאז תחילת שנות התשעים, למעט האחרונה אשתקד (ואפשר לטעון שהדיון הכלכלי-חברתי בבחירות 2013 התאפשר רק תודות לשקט הביטחוני היחסי שהושג). יותר משמרבית הישראלים, בוודאי החילוניים שבהם, מודאגים מאובדן הקשר עם האתרים המקראיים בשילה ובית-אל, הם חרדים לביטחון ילדיהם. נסיגה והעברת שטחים לפלסטינים מזוהות בזיכרון הקולקטיבי הישראלי עם התגברות הטרור - בגלל אוסלו, בשל ההתנתקות החד צדדית מרצועת עזה (וגם, בחזית אחרת, בשל הקשר בין נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 למלחמה עם חיזבאללה כעבור שש שנים). כיוון שכך, מנהיג ישראלי שיחליט לקחת את הסיכון ולסגת שוב, הפעם מרוב שטחי הגדה, יצטרך לשכנע את מצביעיו לא רק שהרווחים הבינלאומיים והכלכליים הנובעים מהמהלך יהיו גדולים, אלא שהסיכון הכרוך בו מוגבל, משום שלישראל עדיין תהיה שליטה סבירה על המציאות המתהווה.

פיגוע התאבדות במסעדת סבארו בירושלים, 2001צילום: אייל ורשבסקי

המשוואה, כפי שהאמריקאים מבינים אותה, פשוטה: ביטול הכיבוש לפלסטינים, תמורת שימור תחושת הביטחון של הישראלים. זה יכול להיות מושג רק תודות לסידורים ביטחוניים מורכבים, מפורטים ונוקשים, שלא יקרסו הפעם כפי שקרסו בשנות אוסלו, מ-1993, השנה שבה אירע פיגוע ההתאבדות הראשון ועד לפיצוץ בספטמבר 2000. אלה ה"שלייקעס", הכתפיות שאמורות להחזיק את ההסכם כולו ולמנוע ממנו להיכשל.

המפה המשוערת של הסדר הקבע, בקווים כלליים, שורטטה עוד במתווה קלינטון והשינויים שנדונו מאז היו מינוריים יחסית. אם יושג לבסוף הסכם, הוא יחייב פינוי של כ-95% משטחי הגדה המערבית, השארת מרבית גושי ההתנחלויות (וקרוב ל-70% מאוכלוסיית המתנחלים) בשטח ישראל וחילופי שטחים בתוך קווי 67', באזורים מדבריים לא מיושבים כפיצוי לפלסטינים. אבל כדי שההסכם יצליח, נדרשים בגבולות החדשים סידורי הביטחון.

הסיכון הפוטנציאלי, מנקודת מבטה של ישראל, מתחלק לשניים: מה שמתרחש במרחב המזרחי, שבין המדינה הפלסטינית העתידית לבין שכנתה ירדן ומה שקורה במרחב התפר המערבי, שבין ישראל לפלסטין. בעיית משנה נוגעת לקשר שבין רצועת עזה למצרים, בתרחיש (שכרגע אינו נראה סביר) שלפיו יתאחדו מחדש הגדה והרצועה תחת שלטון פלסטיני שיסכים לחתום על הסכם שלום עם ישראל. המענה חייב להתבסס על שילוב של הסדרים אזוריים שכוללים את ישראל, הפלסטינים, ירדן ומצרים, בגיבוי חזק של הקהילה הבינלאומית ובעיקר של ארצות הברית.

השחתת מטע זיתים של פלסטינים בבורין, 2010צילום: אי–פי

בקעת הירדן

הרעיון של בקעת הירדן כגבול הביטחון המזרחי של ישראל - פה ושם עדיין אפשר לראות מכוניות ועליהן סטיקרים דהויים עם הסיסמה הזו - נולד בשנות השבעים והשמונים. ישראל חששה אז מחזית מזרחית נגדה: מלחמה שעלולה לפרוץ עם סוריה ואפילו ירדן, בגיבוי כוחות משלוח עיראקיים. נתיבי ההתקדמות האפשריים של הכוחות הפולשים, לכיוון מרכז הארץ, היו בדרכים שסומנו עוד מאות שנים קודם לכן: מהבקעה דרך המורדות המזרחיים של השומרון לעבר המרכז. על רקע זה התגבשו תוכנית אלון והעמדות הישראליות בעשורים שלאחריה - דרישה לשליטה ברצועה ברוחב של 15 קילומטרים מהירדן מערבה, עד לשיפולי השומרון.

אבל הסכנה של פלישת צבא קונבנציונאלי ממזרח הלכה והתפוגגה אחרי שתי המלחמות בעיראק (ב-1991 וב-2003) וביתר שאת אחרי הטלטלה הערבית, שריסקה את צבא סוריה. סיכון נוסף שעליו דובר בזמנו נשקף מטילים ורקטות משטח ירדן. מאז, המציאות השתנתה וישראל עומדת בפני איום של ירי תלול מסלול מכל חזית, מלבנון וסוריה ועד סיני. אחיזת השטח מול האיום הזה נהפכה לפחות רלוונטית. הסיכון המשמעותי יותר הוא סיכון הטרור - הצורך לפקח על נהר הירדן ומעבר הגבול בגשר אלנבי, כדי למנוע החדרת מחבלים ואמצעי לחימה. הצלחה בכך מותנית בהסדר ובתיאום הדוק בין ירדן, הפלסטינים וישראל, בתמיכה אמריקאית.

שאלת הבקעה נדונה בהרחבה בעת המו"מ על יוזמת שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי. הצוות הצבאי האמריקאי, בראשותו של הגנרל ג'ון אלן גיבש תוכנית מפורטת. שתי השאלות הבסיסיות שעלו היו גודל רצועת הביטחון בבקעת הירדן ופרק הזמן שבו תתקיים שליטה ישראלית (ולאחר מכן זרה) ברצועה, עד להעברתה לריבונות פלסטינית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, דיבר על הצורך בארבעים שנות שליטה ישראלית, לא פחות. האמריקאים הציעו תוכנית ל-15 שנה, להחזקת רצועת ביטחון ברוחב מקסימאלי של חמישה קילומטרים, מהנהר ועד השוליים המערביים של כביש הבקעה (כביש 90). הפלסטינים, ככל הידוע, גילו הבנה לדרישה.

על פי תוכנית אלן, יונהגו שלוש תקופות ביניים. בתקופה הראשונה, יפונו יישובי הבקעה תוך כחמש שנים. בשנים אלה תישמר שליטה ביטחונית ישראלית מלאה בבקעה ובגשר אלנבי, שם יישמר התיאום הישראלי-ירדני. בתקופה השנייה, מהשנה הששית ועד העשירית, תעביר ישראל את השליטה לכוח בינלאומי, תוך מתן עדיפות לכוח אמריקאי. ישראל תמשיך להחזיק כוח התערבות ובו כארבעה גדודים בארבעה בסיסים לאורך רצועת הביטחון, אך תהיה זכאית להפעילו רק במקרים קיצוניים. האמריקאים ינהלו בתקופה זו את הפעילות הביטחונית ובהדרגה יתחילו לשלב בה גם כוחות פלסטיניים. בשלב השלישי, בחמש השנים האחרונות, הישראלים יפנו את הבסיסים ובמקומם ייכנסו האמריקאים. הפלסטינים יקבלו לידיהם בהדרגה עוד סמכויות ביטחוניות, עד שהאמריקאים יעזבו גם את השטח, בחלוף 15 השנים.

ישנו מרכיב ביטחוני נוסף, הקשור חלקית לשאלת הבקעה. במו"מ המדיני לאורך השנים עמדה ישראל על זכותה להמשיך ולהחזיק תחנות התרעה מודיעיניות בשטח. הרעיון המקורי נוגע להתרעה מפני פלישה קונבנציונלית ממזרח, אבל בפועל ברור כיום שהתחנות ישמשו גם להתרעה על תנועות ממזרח לירדן וגם לפיקוח ביטחוני על המתרחש בגדה. שני האתרים שעליהם מדובר ממוקמים בשתיים מהפסגות הגבוהות בשומרון: הר עיבל ליד שכם ובעל חצור ליד ההתנחלות עפרה. אנשים שהיו מעורבים במו"מ מתרשמים שהדרישה הזו מקובלת על האמריקאים ושניתן יהיה לשכנע גם את הפלסטינים להסכים לה.

חומה ליד עיסאוויה, 2013צילום: אמיל סלמן


מרחב התפר

באשר למה שיתרחש בין המדינה הפלסטינית לישראל, סידורי הביטחון העתידיים נוגעים לשני תחומים עיקריים: סכנת העימות הצבאי בין שתי המדינות וסכנת הטרור. הסוגייה הראשונה פשוטה יותר לפתרון. ישראל עומדת כבר שנים על דרישתה לפירוז המדינה הפלסטינית. לפי העמדה הישראלית, פלסטין לא תורשה להחזיק חיל אוויר, טנקים, תותחים או טילים. היא תהיה רשאית להפעיל גדודי משטרה וביטחון פנים, שמשימתם אכיפת החוק והסדר ומניעת טרור (הן כלפי המדינה הפלסטינית והן כנגד ישראל). הגדודים יהיו חמושים בנשק קל ובשריוניות ולפלסטינים יהיו גם מסוקי תובלה, אך לא מסוקי תקיפה. על שאלת הנשק הטאקטי המעט כבד יותר (טילים נגד טנקים, מקלעים) עוד יהיה ויכוח. באופן שעשוי אולי להפתיע, זו אינה נראית כאבן נגף עיקרית בדרך להסכם. ישנה נכונות פלסטינית לפירוז, אף שהנהגת הרשות עומדת על ההגדרה של מדינה שתהיה ״בלתי חמושה״, ולא ״מפורזת״.

לשאלת הפירוז ישנן סוגיות משיקות חשובות: שימור זכויות הטיסה של חיל האוויר הישראלי בשמי המדינה הפלסטינית, מניעת תאונות עם התעופה האזרחית הפלסטינית במרחב אווירי צפוף ומצומצם, חלוקה נוקשה ומחייבת של הספקטרום האלקטרו-מגנטי. אבל לב הבעיה, כאמור, הוא בהתמודדות עם סכנת הטרור העתידית. וכאן, האיומים מגוונים: ירי טילים ורקטות אל גושי ההתנחלויות שלא יפונו ואל ריכוזי האוכלוסייה שממערב לקו הירוק, פיגועים מנשק קל, פיגועי התאבדות ואפילו ניסיונות לשגר טילי נ"מ במטרה לפגוע בתעופה האזרחית לישראל, שמסלולי הנחיתה וההמראה שלה בנמל התעופה בן גוריון יעברו צמוד-צמוד לשטח המדינה הפלסטינית העתידית.

למתנגדים לנסיגה בהסדר קבע, משיקולים ביטחוניים, יש כר נרחב של דוגמאות מהעבר הקרוב להסתמך עליהן: השימוש שעשו החמאס והג'יהאד האיסלאמי בערים הפלסטיניות שפונו בהסכמי הביניים כנקודות יציאה לפיגועי התאבדות במחצית השנייה של שנות התשעים; עצימת העין ולאחריה המעורבות הפעילה של הפתח ומנגנוני הביטחון של הרשות בפיגועים בימי האינתיפאדה השנייה; הגדלת ארסנל הרקטות של החמאס ברצועת עזה אחרי ההתנתקות הישראלית וייצורן של מאות רקטות שביכולתן כיום לפגוע מהרצועה בגוש דן (על פי נתון שהציג ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל איתי ברון, בכנס הרצליה בחודש שעבר).

בתמצית, הטיעון הביטחוני מימין, שמציגים נתניהו, שרי הביטחון והחוץ שלו וחלק מהאנשים שמילאו בעבר תפקידים בכירים בצה"ל ובשב"כ הוא כזה: כבר הוכח כי לא ניתן לסמוך על התיאום הביטחוני עם הפלסטינים, שקרס בתקופות קריטיות כמו פיגועי חורף 1996 והאינתיפאדה השנייה. רק אחיזה ישראלית פיזית בשטח, שמשמעה פשיטות, מעצרים ליליים וחקירות והפעלת מקורות מודיעין פלסטיניים באין מפריע, מביאה תוצאות ומבטיחה מפני פיגועים. אם צה"ל ייסוג, במוקדם או במאוחר הפלסטינים ירופפו את אחיזתם בארגונים הקיצוניים יותר, בין אם זה יהיה החמאס או פלג הפועל בהשראת אל-קאעדה ואלה יחדשו את הפיגועים. ישראל תופתע ותספוג ולבסוף תאלץ לשוב ולפעול בשטח הפלסטיני, תחת ביקורת בינלאומית. קריסת אוסלו תחזור על עצמה, רק שהפעם זה יקרה עם יותר נפגעים.

גדר ההפרדה בין רמאללה לירושלים, 2009צילום: אי-אף-פי

התשובה האמריקאית, המקובלת על חלק לא מבוטל של יוצאי מערכת הביטחון, גורסת שאת התרחיש הזה צריך ואפשר למנוע באמצעות רשת מורכבת של סידורים ביטחוניים. המענה, נטען, יישען בחלקו על הרווח הצפוי לפלסטינים מעמידה בהסדר קבע והשיפור הכלכלי שאמור להביא השלום. אבל ברמה הפרקטית, יידרשו צעדים ביטחוניים מפורטים ונוקשים: תיאום ביטחוני הדוק עם הפלסטינים, שימור תחנות מודיעין והתרעה ישראליות, הקמתה מחדש של גדר ההפרדה, הפעם כפרויקט קבוע בקווי הנסיגה הסופיים ועמידה ברורה על שימור הפרדה פיזית ומדינית בין ישראל לפלסטין. ההתעקשות על הפרטים הפעם נובעת גם מהשגיאות שנעשו בתקופת אוסלו. המחשבה המקובלת גרסה אז שבעיות ביטחוניות ייפתרו תוך כדי תנועה. על החורים הביטחוניים בהסכם ("מחורר יותר מגבינה שוויצרית", כהגדרתו הלא מחמיאה של הרמטכ"ל אז, אהוד ברק) יחפה האמון שייבנה בהדרגה ואילו את אזורי חוסר ההסכמה הקשים יותר צריך להשאיר לסוף הדרך. התקוות הללו לא עמדו במבחן המציאות.

בתיאום הביטחוני עם הפלסטינים היו גם שנים טובות יותר, 1997-2000 ומ-2007 עד היום. האמריקאים מאמינים שהשגחה בינלאומית מספקת ומתן תמריצים לפלסטינים יאפשרו תפקוד טוב יותר לזמן ממושך יותר בעתיד. שגיאה שלא תחזור על עצמה תהיה הפעלת הסיורים המשותפים, שהביאו תועלת מועטה בימי אוסלו וקרסו כליל בפרוץ האינתיפאדה השנייה. ישראל תצטרך לשקול אם היא מעוניינת בשילובם של כוחות זרים, לפיקוח אך לא להפרדה פיזית בינה לבין הפלסטינים, שיתפרסו סביב הגבול העתידי.

אין ספק שישראל תצטרך לפצות את עצמה על נקודות התורפה המודיעיניות שיווצרו בשל הנסיגה ממרבית השטח. התהליך יתבסס על עיבוי השליטה המודיעינית מרחוק, תוך הישענות גוברת על מודיעין חזותי (ויזינט) ומודיעין אותות (בעיקר האזנות, סיגינט), כתחליף לשחיקה מסוימת ביכולת ההפעלה של מקורות אנושיים (יומינט). התקדים לכך, בגרסה מצומצמת, מצוי בנסיגה מעזה לפני תשע שנים. נכון שטווח הרקטות שבידי החמאס והארגונים הפלסטיניים האחרים גדל וכמוהו גם מספרן. אבל ישראל ממשיכה לשמר רמה גבוהה יחסית של הרתעה מול עזה, הנשענת על עימותים צבאיים תקופתיים ("עופרת יצוקה" ב-2008, "עמוד ענן" ב-2012) ובעיקר על ההתקרבות המדינית האחרונה בין ישראל לבין מצרים. למרות הניתוק מהשטח, המודיעין על עזה נותר טוב למדי, כפי שיעידו הפגיעות המדויקות במשגרי רקטות הפאג'ר במבצע "עמוד ענן". וישראל ממשיכה מדי פעם במדיניות התנקשויות מרחוק, מהאוויר, בפעילי טרור, לרוב בלי להסתבך במהלכים קרקעיים.

חיילים במהלך פינוי שדות מוקשים בבקעת הירדן, 2011צילום: תומר אפלבאום

השילוב הזה של מהלכים מדיניים, הרתעה, כיסוי מודיעיני ובמקרה הצורך ירי מדויק מרחוק - אמור להספיק לדעת מצדדי ההסכם, מה עוד שהפעם הוא אמור להיות מגובה בהסדר קבע ובאינטרס מובהק של ההנהגה הפלסטינית בשימור השלום. ועדיין, אין ספק שזהו המכשול הביטחוני העיקרי - החשש שאובדן היכולת לפשוט על הקאסבות ומחנות הפליטים יאפשר, במוקדם או במאוחר, לרשתות הטרור לשוב ולהרים ראש.

מרכיב חיוני נוסף בהסדר הביטחוני נוגע לגדר ההפרדה. אף שהפרויקט יצא לדרך עוד ב-2002 הוא מעולם לא הושלם. התעקשותה של ממשלת שרון להעביר את הגדר בעומק השטח הפלסטיני בגדה, ממזרח לקו הירוק, הובילה התנגדות בינלאומית שהגיעה עד לבית הדין בהאג ויצרה תסבוכות משפטיות וכלכליות מבית, שהותירו בה חורי ענק. ועדיין, הקמת הגדר היתה אחת הסיבות העיקריות להצלחה הישראלית בבלימת גל טרור המתאבדים בעשור שעבר. האורך הכולל של הקטעים שהוקמו בגדר, כולל ברצועת עזה, עומד כיום על 560 קילומטרים. בהערכה זהירה, הסדר קבע יחייב הזזה לאחור של כ-350 קילומטרים מהתוואי הנוכחי ועוד סלילה של מאות קילומטרים סביב הגבול הסופי שאמור לכלול את גושי ההתנחלויות.

גם הגדר עצמה מחייבת שיפור. מאז הגדר במרחב התפר הקים משרד הביטחון גדרות חדשות בגבול מצרים בסיני וברמת הגולן, שהיו גבוהות יותר וקשות בהרבה לחדירה. לגדר החדשה מול הפלסטינים יהיה צורך "לתפור" חליפה מבצעית אחרת, שתכלול אמצעי התרעה לכל אורכה, מצלמות תצפית ומכ"מים ופריסה מתוגברת של כוחות. בנפרד, ישראל תצטרך לשקול גם פריסה של מערכות ליירוט רקטות מדגם "כיפת ברזל", המופנות כיום בעיקר להתמודדות עם איום מצפון (לבנון ובמידת מה סוריה) ומדרום (עזה ולעתים סיני). כל המהלכים הללו יעלו מיליארדי דולרים. אם ארצות הברית תהיה משוכנעת שההגעה להסדר הקבע לא רק הכרחית אלא גם אפשרית, היא תצטרך להעמיד גם כיסים עמוקים מספיק, בגיבוי של הקהילה הבינלאומית, כדי לממן את המהלכים הנלווים ולאפשר את הצלחת התוכנית השאפתנית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ