האם אנו באמת מוסריים כפי שנדמה לנו?

האם ישראל שוחרת שלום? ואם לא, למה אנחנו ממשיכים לעשות בכאילו? על המוסר שמסתיר לנו את הכיבוש, וכן, גם השמאל אשם

אווה אילוז
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אווה אילוז

לפני כמה שנים יצא לי להכיר זוג "מעורב" – הוא ישראלי, היא אמריקאית. כולם, כולל אותי, חיבבו את האיש, שעשה רושם של אדם מוסרי ביותר. בארוחות הערב המשותפות שלנו הוא הרבה לדבר על בעיות מוסריות, על מלחמות צודקות ולא צודקות, על פוליטיקאים בעלי יושרה וחסרי יושרה ועל צדק חלוקתי לעניים. הוא למד כמה קורסים באוניברסיטה על "הפילוסופיה של המוסר", על "צדק" ו"אתיקה", ונראה שבאופן כללי הקדיש חלק ניכר ממחשבותיו לשאלות של שוויון ופטריוטיות. הוא לא רק אהב לדון בנושאי מוסר, אלא גם נמנע מכל רכילות, ובזכות השילוב הזה הקרין הילה נדירה של אמינות. הוא היה אדם מוסרי. למרות זאת, ואף שרחשתי כבוד רב לבעל, היתה זו דווקא אשתו שהפכה לחברתי, בזכות האירוניה העצמית שלה ובגלל מה שתפסתי כפגיעות שהסתתרה מעבר לאסרטיביות.

עם הזמן והעמקת החברות בינינו, הבחנתי שהיא לא מאושרת. בעלה הקדיש לה ולילדיהם מעט מאוד זמן; הוא שנא לעשות קניות במכולת, אף פעם לא בישל, ניקה, קיפל כביסה או החליף נורה; הוא תמיד היה עסוק בעבודה, ונהג להישאר במשרד הרבה אחרי שכולם הלכו לבתיהם ולילדיהם. לאשתו היו סיבות נוספות לא להיות מאושרת: בעלה, היא גילתה לי, בקושי הראה לה סימני אהבה וחיבה, לא במילים ולא במעשים. שיחותיה עמו הפכו מהר מאוד לרצף של פקודות מוסריות, הנחיות לגבי מה היא צריכה ולא צריכה לעשות. בשלב זה יחשוב הקורא מה שחשבתי אני שנים רבות, אבל לא העזתי לומר לה: "תתגרשי!".

אך הטרגדיה האמיתית של חברתי היתה הבלבול. כמו כולם, גם היא ראתה בבעלה אדם מוסרי ביותר, ואהבה אותו על כך. אבל שלא כמו כולם, היא חשה בדידות גדולה בחברתו. המוסריות של בעלה בלבלה אותה, ולא אפשרה לה לפרש נכון את היעדרותו והזנחתו. האם היתה זו אשמתה? היא לא יכלה לדעת, כיוון שהיה קשה לדמיין פגם מוסרי כלשהו שקשור לבעלה. השיחות בינינו הפכו אותה מדוכאת יותר, בעודה נאבקת בניסיון להבין את מצבה: הגבר שאהבה בשל מוסריותו הרבה, נמנע ממחוות אהבה ודאגה, ולא העניק לה מנוכחותו או מתמיכתו.

יום אחד נמצא הפתרון לבלבול המטריד: האיש המוסרי קם והודיע שהוא עוזב אותה למען אישה אחרת. הוא תכנן את הפרידה בשקט ובקפידה במהלך חודשים רבים, ואחרי 14 שנות נישואים, עזב את אשתו וילדיו בתוך ימים ספורים. כששאלתי את חברתי מה הוא אמר כשעזב, היא אמרה שהיא לא זוכרת, אבל בטוחה שלא התנצל או הביע חרטה. הוא היה מאוד "פרקטי", אמרה, והרגיע את כולן, כולל שתי בנותיהם הצעירות, שהן יתגברו על זה במהרה.

הסיפור הזה לא מעניין מפני שהוא על בגידה (מנהג נפוץ ונושא משעמם למדי לסיפורים). הוא מעניין דווקא משום שההזנחה הרגשית של הבעל התקיימה לצד האמונה של אשתו ושלו במוסריותו הגבוהה. יותר מזה: האמונה שלו במוסריותו לא השתנתה ולא נגרעה לאחר מעשיו. למעשה, אחרי שעזב את הבית וחזה בהתפרקותה של משפחתו, הוא היה משוכנע עוד יותר, ולא פחות, בדרכו המוסרית. לחברים משותפים אמר שהוא הקריב את נוחותו שלו, למען האמת שאשתו לא העזה להודות בה. "אומץ" היתה המילה שבה השתמש.

כשאני מספרת את הסיפור הזה, אין לי כוונה להצביע על הפער בין מעשיו של האיש לבין הדימוי העצמי שלו. אני גם לא רוצה לבכות – שוב – את תפקיד המילים ביצירה של תחושת מוסר כוזבת. אני רוצה להצביע דווקא על התפקיד שמילאה המוסריות של אותו אדם, אמיתית או שקרית, בטשטוש המודעות העצמית של כל גיבורי הסיפור, ובעיקר של אשתו, שבמרוצת השנים נעשתה משותקת, מבולבלת ומדוכאת משום שלא יכלה ליישב את "מוסריותו" של בעלה עם ההזנחה הרגשית שחוותה. למרות כוונותיו הטובות, אותו אדם לא היה מודע להיעדרותו שלו ולהזנחתו את משפחתו בגלל, ולא למרות, מוסריותו. מוסריותו טשטשה עבורו ועבור אשתו את אמיתות החוויה שלהם. הסיפור הזה הפך עבורי למעין משל פרטי להבנת יחסיה של ישראל עם השלום.

מתנחלים רעולי פניםצילום: אי–פי

מציאות או שלום?

בני אדם, כמו אומות, משקיעים הרבה מאוד אנרגיה בטיפוח דימוי עצמי גבוה, והשלום תמיד היה היבט חשוב בדימוי העצמי של ישראל, בעיני עצמה ובעיני העולם. הכמיהה לשלום היא אחד המקורות החזקים ביותר לזהות מוסרית. בסוף התפילה מביעים היהודים משאלה משותפת, כי אלוהים "יעשה שלום על ישראל". רק לעתים נדירות הרימו יהודי הגולה נשק כיהודים, ולרוב ראו את עצמם כקורבנות לאלימותם של אחרים, לא כמחולליה. בראייה היסטורית, השלום היה ברירת המחדל של היהודים.

הציונות עצמה, למרות היבטים קולוניאליסטיים שיש בה, חתרה אף היא לשלום עם שכנותינו שוחרות המדון. עבור יהודים ברחבי העולם, הציונות לא היתה רק מפעל לאומי, אלא גם מפעל מוסרי. למעשה, הציונות חשה צורך לספק אינספור הוכחות למוסריותה, יותר מתנועות לאומיות רבות אחרות: ישראל הסכימה לחלוקה שלה התנגדו הערבים, ישראל דמוקרטית, ישראל העניקה זכויות שוות למיעוטים הערביים, ישראל העניקה יחס הומאני לאסירים, היא הפריחה פרחים במדבר, הגשימה אוטופיות סוציאליסטיות והכשירה צבא מוסרי. בקיצור, כמו הבעל של חברתי, גם ישראל התעמקה רבות במוסריותה שלה, וידעה לספק הוכחות רבות למוסריותה הבלתי ניתנת לערעור.

זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים הפכה ישראל דומה יותר ויותר לבעלה של חברתי. השטחים הכבושים הפכו למקור בלתי נדלה להרהורים ודיונים בענייני מוסר. השטחים היו הכתם המוסרי על ישראל, וההיפטרות מהם הפכה למשימתם של רבים. עם הקושי להשיג מה שככלות הכל אמור היה להיות טריוויאלי למדי, הפך השלום לתעשיית מילים שמעסיקה, בתשלום, פועלים משלה: הצהרות שלום, אמנות שלום, אג'נדת שלום, מדיניות שלום, תנועות שלום, ארגוני שלום, ועידות בינלאומיות על שלום, פגישות חשאיות, פגישות חצי-חשאיות, עמותות המציעות סדנאות הדרכה לנוער למען השלום, מפגשים של תלמידי תיכון, הפגנות ברחובות ירושלים ותל אביב – השלום הפך לכוורת רוחשת ותוססת שעסוקה עד מעל לראשה בדיונים על מוסריותה או אי מוסריותה של המדינה. לאורך השנים הוצבו דמויות מוסריות בולטות בחלון הראווה של השלום – אורי אבנרי, יעל דיין, יוסי ביילין, יוסי שריד, שלמה בן עמי, עמוס עוז, שולמית אלוני, סמי מיכאל, זהבה גלאון, גלעד שר – אלו רק כמה שמות בין אלה שהציגו את הצד היפה של המצפון הישראלי. לתנועת השלום היו אפילו שירים ומוזיקה משלה. הימין רצה חלק בשמיכת המוסריות הזאת, ויישר קו עם השלום: בגין היה למצפן המוסרי של הליכוד בשל מחויבותו היוצאת מן הכלל לשלום. וכך הפך השלום לא רק לתוכנית של מדיניות חוץ, אלא לזהות מוסרית עמוקה שאותה יכולה ישראל להציג בגאווה לעצמה ולעולם.

עם זאת, בשטח, בעוד קבוצות פוליטיות רבות ושונות היו עסוקות באישור מחדש של זהותה המוסרית של ישראל, בפועל הייתה ישראל מעורבת במדיניות של הזנחה ושליטה ביד קשה. ישראל בנתה התנחלויות, השתמשה בצה"ל להגנת המתנחלים מפני הפלסטינים המופלים לרעה, בקושי אכפה את החוק בשטחים, הייתה מעורבת בנהלים לא חוקיים של מעצרים מנהליים, תפסה קרקעות פרטיות, חנקה את המסחר והפיתוח הכלכלי, הטילה סגרים, הקימה מחסומי דרכים שפירקו משפחות וקטעו רצפים גיאוגרפיים, הרסה בתים, פגעה בנשים וילדים פלסטינים, מיהרה לפטור חיילים שידם קלה על ההדק מאחריות למעשיהם, נקמה בפלסטינים על שביקשו להתקבל לאו"ם או על הקמת ממשלת אחדות. כמו במקרה של הבעל של חברתי, שהצליח לשמר תחושת עליונות מוסרית בעיני עצמו בו בזמן שרמס כמעט כל אמת מידה להתנהגות מוסרית, החריבה ישראל את חיי הפלסטינים מבלי לפקפק במוסריותה שלה. למעשה, ככל שהעמיקה ישראל בהרס של מרקם החיים הפלסטיני, כך הגדילה לתרץ ולהכשיר את אכזריותה שלה עם סיסמאות כמו "אין פרטנר בצד השני", "אין עם מי לדבר", "הצענו הצעות חסרות תקדים", "הערבים לעולם לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות", "הערבים רוצים להשמיד אותנו", "הערבים לא דמוקרטים", ו"תשאל כל ערבי ישראלי אם הוא רוצה לחיות בפלסטין החדשה".

מפגינים של שלום עכשיו מניפים שלטים
צילום: מיכל פתאל

המוסר שמסתיר

מעולם לא דיברתי עם בעלה של חברתי לאחר שעזב אותה, אבל אני בטוחה שבקלות היה יכול לומר לי: “הצעתי הצעה חסרת תקדים" ו"לא הייתה לי פרטנרית בצד השני". תחושת עליונות מוסרית בעיני עצמך היא הכרחית לביצוע מעשים קשים, ונחוצה כדי להעלים עין ממשמעותם ומתוצאותיהם. כמו בעלה לשעבר של חברתי, המנהיגים הישראלים מעולם לא פקפקו בלגיטימיות ובהכרחיות של המדיניות הישראלית, משום שישראל היא שוחרת שלום. באופן אירוני, ההיפראקטיביות המוסרית של השמאל סייעה למנהיגים הישראלים לשמר דימוי חיובי של ישראל בעיני העולם. מדינה, כמו בעל מזניח, יכולה לתרום לקריסתו של עם אחר ובסופו של דבר לקריסת החברה שלה עצמה – ויחד עם זאת לשמר את תחושת המוסריות שלה ללא פגע, מפני שניתן לבלבל בקלות בין מוסריות לבין מילים, קורסים באוניברסיטה, דיונים סביב שולחן ארוחת הערב ומעגל חברים שנבחרו בתבונה.

השלום הוא, כמובן, אידיאל חיוני. אינני מציעה שנזנח אותו. אני רק רוצה להצביע על כך שלהיפראקטיביות המוסרית של הישראלים היתה השפעה מועטת בלבד בשטח, מפני שהיא טשטשה ומיתנה את המודעות למשמעות של שליטה בעם אחר. היא יצרה את אותו סוג של בלבול ששיתק את חברתי שנים רבות. הישראלים והיהודים תומכי ישראל בעולם מבולבלים, מפני שאינם יכולים ליישב את האמונה במוסריותה של ישראל עם החוויה הפוליטית הממשית שהיא יצרה ומכחישה. דווקא תעשיית השלום, שתחזקה את האמונה במוסריות של ישראל, גרמה לבלבול שהסווה את האופן שבו ישראל התרחקה מאוד מייעודה המקורי של הציונות, ונעשתה בריון מוסרי, המתבצר יותר ויותר בשכנועו העצמי במוסריותו, ומעביר באופן תמידי את האחריות המוסרית לפעולותיו – לאחרים. אך את האלימות של ישראל לא ניתן להצדיק יותר על ידי היגיון המלחמה או ההגנה העצמית. הגיע הזמן להסיר את מסכת המוסריות, ולנטוש את הנינוחות שמאפשר הדימוי העצמי שבנתה פוליטיקת השלום.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ