בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על תקווה וייאוש

אני נאחז בתקווה ומשמר אותה בי, מפני שאני לא יכול להרשות לעצמי את המותרות והפינוק שיש בייאוש. המצב נואש מכדי להשאירו למיואשים

327תגובות

לזכר רון פונדק

בתחום הֶחשוב ביותר לקיומה, תחום המאבק לשלום עם שכניה, מדינת ישראל היא כיום משוללת תנועה, ואפשר גם לומר - חַדֵלת אישים, בכל מובן. באופן מוזר, המצב הזה אינו כרוך בעבורה בסבל גלוי: לא רק מנהיגיה, גם רוב אזרחיה מצליחים להרחיק את מצבם מתודעתם.

הם מפליאים לעשות הפרדה גמורה בין השניים, וממשיכים להתנהל במשך שנים רבות - 47 שנים, מאז מלחמת ששת הימים - כשבמרכז הווייתם יש בעצם רִיק. ריק של מעשים, ריק של תודעה, ריק שבו מתרחשת השעיה יעילה של השיפוט המוסרי ושל זיהוי העיוות שקיים בשורש המצב כולו.

***

הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס סיפר פעם על שני דגים צעירים ששוחים להם בנעימים בים ופוגשים דג מבוגר מהם. אהלן חבר'ה, אומר להם הדג הקשיש, מה נשמע? אחלה, אומרים השניים. איך המים? הוא שואל אותם. המים סבבה, עונים לו הצעירים. הם נפרדים ממנו וממשיכים לשחות. אחרי כמה רגעים אחד מהם שואל את החבר שלו - תגיד, מה זה מים?

AFP

הַקשיבו למים. למים שאנחנו שוחים בהם ושותים אותם כבר 47 שנים. שכל כך התרגלנו אליהם עד שאיננו חשים בהם. אבל מתחת למים העומדים שאנחנו מדשדשים בהם - כבר כמעט 50 שנה - הולך ומתגבר זרם מעמקים חזק וצונן, הזרם של אימת השיבוש ההיסטורי והשגיאה הגדולה שעשתה ישראל. שגיאה שהביטוי הקיצוני ביותר שלה הוא ההתנחלויות - ההימור הנמהר, המטורף הזה על עתידה של המדינה.

כבר אי אפשר להתעלם מהזרם שהולך ומתעצם מול עינינו, שהולך וחותר תחתינו, בדמות מדינה דו־לאומית, או מדינת אפרטהייד, או מדינת כל חייליה, כל רבניה, כל קיצונֶיה, כל גִזענֶיה.

ואולי, אולי הייאוש שמושל בנו בשנים האחרונות הוא גם קצת ייאוש של מי שכבר מבינים בסתר לבם - גם אם פיהם מכחיש זאת - שאין דרך לחמוק מהעונש על מה שעוללו במשך 50 שנה כמעט, או על מה שאפשרו את קיומו בתמיכתם, או בשתיקתם, או באדישותם?
בייאוש הישראלי יש מרכיב מוזר של מעין 'ששון אלֵי אסון', או לפחות, ששון אלי אכזבה: מין שמחה לָאיד כלפי כל מי שתקוותו לשלום נכזבה. 

זאת שמחה עקמומית במיוחד, שהרי, בסופו של דבר, היא שמחה לְאיד־עצמנו: לפעמים נדמה שבנפשו של הישראלי מבעבע עדיין העלבון על כך שב–1993, כשנחתמו הסכמי אוסלו, הוא העז להאמין - לא רק באויב שהפך לרגע לשותף, אלא בכלל, בָּאפשרות שיהיה טוב, שאי פעם יהיה פה טוב. שלנו יהיה פה אי פעם טוב. 

כאילו בעצם זה שהתפתינו - אומרים אנשי מפלגות הייאוש - להאמין במשהו שנוגד כל כך את ניסְיון חיינו, את ההיסטוריה הטרגית שלנו. אנחנו בגדנו בעצמנו, באיזה סימן היכר גורלי שלנו, ועל הבגידה הזאת שילמנו בריבית דריבית. אבל לפחות מעתה והלאה לא יתפסו אותנו מאמינים בשום דבר, בשום הבטחה, בשום סיכוי.

וגם אם מחמוד עבּאס ייאבק בכל כוחו למנוע טרור נגד ישראלים, ויצהיר שהוא יודע שלעיר הולדתו צפת הוא יחזור רק כתייר; וגם אם יכריז שהשואה היא הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות; וגם אם יוקיע, באומץ, את הרוצחים של שלושת הנערים - גם אם יעשה את כל אלה, ימהר ראש ממשלת ישראל נתניהו וישפוך דלי מים צוננים על ראשו. 

וגם אם מדינות הליגה הערבית יגישו לישראל יוזמה שיכולה להתניע תהליך כלשהו, יוזמה שיש בה הזמנה מפורשת לדיאלוג מסוג חדש, שלא הכרנו כמותו, ששנים פיללנו לו - ממשלת ישראל תתעלם מהיוזמה הזאת באופן מוחלט ומופגן כבר 12 שנה. כי אותנו אף אחד לא יצליח שוב להוליך שולל. אנחנו לא פראיירים. לעולם לא ניתפס שוב מאמינים לפלסטיני, או לערבי כלשהו. או לשר חוץ אמריקאי שלא מבין ממה באמת החיים עשויים; לעולם לא נאמין עוד לאשליה שאי פעם יהיו לנו חיים טובים יותר. או סתם חיים.

מעניין: את דרך השלום עם הפלסטינים ניסינו ברצינות רק פעם אחת, ב–1993. היא נכשלה, ומרגע זה כאילו החליטה ישראל לסתום את הגולֵל על האופציה הזאת לעולם ועֵד. גם פה פועל ההיגיון המעוות של הייאוש: הרי את דרך המלחמה, הכיבוש, הטרור, השנאה, ניסינו עֶשרות פעמים - ובעצם השעות האלה אנו מתנסים בה שוב, כשטילים ניחתים על תושבי הדרום ופצצות על תושבי עזה. מעולם לא התעייפנו ולא נואשנו ממנה, ואיך זה שדווקא לַשלום אנחנו ממהרים לתת גט כריתות אחרי כישלון אחד?

לישראל יש, כמובן, סיבות רבות לדאגה ולחרדה. המזרח התיכון סוער ואלים, יש בו זרמים פנאטיים, ורובו עוין מאוד לישראל ושואף בגלוי להשמידה. אבל דווקא מול סכנות ואיומים כאלה, הייאוש, הרפיון והחידלון אינם יכולים להיחשב מדיניות. אדוני ראש הממשלה, שיתוק הוא לא מדיניות - הוא מחלה. 

ממשלת ישראל לכודה בייאושה. היא אינה מאמינה באפשרות של שינוי, ולכן היא עיוורת גם לַהזדמנויות ולַשינויים בְּמערך הכוחות באזור שיכולים לשחק לטובתה. כשכתבתי את הדברים האלה ניסיתי להיזכר אם אי פעם שמעתי דיבור רציני של תקווה מפי בנימין נתניהו. לא נזכרתי. גם לא במלה אחת של חזון בנוגע לאפשרויות שגלומות בחיים של שלום, או לַסיכוי שישראל תשתלב במארג חדש של בריתות ואינטרסים במזרח התיכון. 

REUTERS

מקוממת המחשבה שכל הכוח הצבאי האדיר שישראל צברה אינו מעניק לה את האומץ להתגבר על החרדה ועל הייאוש שלה, ולעשות צעד מכריע שיביא לשלום. מקומם שהכוח העצום הפך למטרה בפני עצמה, במקום לָאמצעי שיעניק לישראל את התעוזה והחירות להגיע לשלום. 

אני חושב על כך, שהרעיון הגדול של הקמת מדינת ישראל הוא שהעם היהודי חזר לביתו, וששם הוא לא יהיה עוד קורבן של אף אחד. שלעולם לא נהיה משותקים ופסיביים מול אחרים. וראו אותנו - המדינה החזקה ביותר באזור, מעצמה בקנה מידה אזורי, שנהנית מתמיכה כמעט לא נתפסת של ארה"ב, ובתוך תוכה היא עדיין רואה את עצמה ומתנהגת כקורבן חסר ישע - של חֶרדותיה מפני סכנות, אמיתיות ומדומות - שהיא לא מסוגלת כבר להבדיל בין אלה לאלה - קורבן של אֵימי ההיסטוריה שלה, קורבן של השגיאות והייאוש של שכניה ואויביה. 

השקפת העולם הזאת דוחקת אותנו, הציבור היהודי בישראל, אל המקומות הפגיעים והפצועים ביותר שלנו כעם. שוב מתנסחות בנו, בישראלים של שנת 2014, חֶרְדות הגורל היהודי, חוויית הנרדפוּת, הקורבנוּת, תחושת הזרוּת החריפה, הקיומית, של העם היהודי בין העמים האחרים. של עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. 

מיום ליום, ועם כל מהדורת חדשות, אנחנו רואים איך בתוך המסגרת של מדינה, ושל מדינת חוק, הולכים ומתבלטים בנו תווים של כת, כת מיליטנטית, פונדמנטליסטית, מסתגרת. הכת שהיא־היא האטד ממשל יותם, שהאש שיוצאת ממנו אוכלת גם בני אדם, ואפילו נער קטון, חסר ישע.

***

איזו תקווה יכולה להיות במצב עניינים קשה כזה? תקווה של אף על פי כן. תקווה שאינה מתעלמת מהסכנות ומהאיומים הרבים, אבל מסרבת לראות אך ורק אותם. התקווה שאם ידעכו הלהבות מתחת לסכסוך, יוכלו להתגלות שוב, בהדרגה, הקווים הבריאים והשפויים של שני העמים.

יתחיל לפעול בהם הכוח המרפא של היומיום, של חוכמת החיים וחוכמת הפשרה. של תחושת הביטחון הקיומי. של גידול ילדים בלי פחד מוות, בלי השפלה של כיבוש ובלי אימה של טרור. של מאוויי החיים האנושיים והבסיסיים של חיי משפחה ופרנסה ולימוד. של רקמת החיים. 

כיום פועלים בשני העמים כמעט אך ורק סוכני הייאוש והאיבה, ולכן אולי קשה להאמין שהמציאות שתיארתי אפשרית. אבל מצב של שלום יתחיל ליצור את סוכני התקווה והקִרבה והאופטימיות; את אלה שיהיה להם אינטרס מעשי, נטול אידיאולוגיה, בקיומו של השלום ובחיזוקו, ובקשירת עוד ועוד קשרים עם בני העם האחר. אולי פעם, כעבור שנים, תתרחש גם התקרבות עמוקה יותר, ואחר כך - אפילו ידידות בין שני העמים האלה. בין בני האדם האלה. כבר היו דברים מעולם.

אני נאחז בתקווה הזאת ומשמר אותה בי, מפני שאני לא יכול להרשות לעצמי את המותרות והפינוק שיש בייאוש: ההשלמה עם הייאוש היא בעצם הודאה בכך שנוצחנו. לא בשדה הקרב נוצחנו, אלא כבני אדם. משהו עמוק וחיוני לנו כבני אנוש נשלל, נגזל מאיתנו, מרגע שהסכמנו שלייאוש תהיה ממשלה.

מי שהמדיניות שלו היא בעצם רק דבקות נואשת, בכל מחיר, במצב הקיים, מי שלא מנסה בלי הרף להיחלץ ממלכודת המצב, ליזום שינוי, להתניע תהליך - מעמיד את מדינת ישראל בסכנה לקיומה. מי שנוהג כך לא יכול להתיימר לדבר על "להיות עם חופשי בארצנו". הוא אולי שר את "התקווה", אבל בקולו אנחנו שומעים: "עוד לא אבד ייאושנו, הייאוש בן שנות אלפיים".

ואנחנו כאן אומרים: המצב נואש מכדי להשאיר אותו לַמיוֹאשים.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו