מדינה אחת לשני עמים

רעיון המדינה האחת, עד לא מכבר טאבו בציבור היהודי, חודר בשנים האחרונות בהדרגה למיינסטרים. אנשי רוח ופוליטיקאים מימין ומשמאל טוענים בנחרצות שחלוקת הארץ איננה אפשרית עוד, שהמשך הסטטוס קוו בלתי נסבל ושהפתרון טמון במסגרת אחידה לשני העמים. איך תיראה מדינה כזו ומה יהיה אופייה? תלוי מאוד את מי שואלים

הילו גלזר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הילו גלזר

117 שנה, אבל רק 80 קילומטר בקו אווירי, מפרידים בין הקונגרס הציוני הראשון בבזל, שבו ייסד הרצל את מדינת היהודים, לבין כנס ציריך שהתקיים במאי האחרון בהשתתפות עשרות אנשי רוח ואינטלקטואלים פלסטינים ויהודים, ושבו הונחו היסודות למדינה דמוקרטית חילונית אחת על כל שטחה של פלסטין ההיסטורית. הכנס אמנם התקיים בשווייץ, אבל התשתית שאפשרה אותו נוצרה כאן בארץ, ליתר דיוק בשני מוקדים – חיפה ויפו – שבהם מתקיימים מפגשים קבועים של תומכי רעיון המדינה האחת.

כפי שמצוין בהצהרת הכוונות שלהם, המשתתפים תומכים ברעיון המדינה האחת "כפתרון צודק ובר קיימא לסבלו של העם הפלסטיני", וזאת באמצעות מתן זכויות שוות לכל האזרחים בין הירדן לים, ובכלל זה לפליטים הפלסטינים החוזרים, הפרדת דת ממדינה וחקיקה שוויונית שלא תאפשר אפליה על רקע גזע, דת, מין ונטייה מינית. "על פניו יכולנו לקיים את הכנס הזה בתל אביב", אומרת עפרה ישועה ליית, עיתונאית ופעילה מרכזית בגרעין יאפא, שרוב משתתפיו יהודים ומתכנס בקביעות זה שנה וחצי, "הבעיה הייתה שרצו להשתתף בו הרבה פלסטינים שחיים בגולה ולא מורשים להגיע לישראל".

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

מאי 2014 היה חודש משמעותי גם עבור תומכי רעיון המדינה האחת מימין, עם מותו של העיתונאי והפובליציסט אורי אליצור, שבשנים האחרונות הפך לנושא הלפיד של תוכנית הסיפוח-אזרוח מקרב המתנחלים. אליצור היה הדובר הנחרץ והעקבי ביותר בעד פתרון המדינה האחת, ועל אף שמותו הותיר חלל, מורשתו עדיין מהדהדת ואפילו מיהרה ללבוש צורה של מרשמים קונקרטיים. כבר בכנס הרצליה שהתקיים בתחילת יוני הציג שר הכלכלה נפתלי בנט את תוכניתו המדינית, שניסח בהתייעצות עם אליצור, הכוללת החלת ריבונות הדרגתית בשטחי C, שבהם מתגורר רוב יהודי ("גוש עציון תחילה"), הצעת אזרחות או תושבות לאזרחים הערבים (כ-70 אלף איש, לדברי בנט) ומתן אוטונומיה משודרגת לפלסטינים בשטחי A ו-B. למחרת פורסמה תוכניתו של דני דיין, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע, שהעיקרון המרכזי בה הוא "יצירת מציאות אזרחית חדשה" בגדה המערבית ששואפת לנרמל את חיי הפלסטינים, וזאת באמצעות הסרת מגבלות התנועה, שיפור התשתיות, מתן חופש תעסוקה מלא, חיזוק כלכלת הרשות וצמצום אי השוויון האזרחי והמשפטי. כעבור כמה ימים נבחר לנשיאות ראובן ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה, והפיח אנרגיה נוספת, גם אם סמלית, בחזון המדינה האחת.

מסע הדילוגים הנמרץ של ג'ון קרי במזרח התיכון, שסופו במפח נפש, קידם את גסיסתו של רעיון שתי המדינות, אותה נוסחה שאמנם עדיין נחשבת לבון-טון בקהילה הבינלאומית ובדעת הקהל בישראל, אבל הולכת ונמרטת לאור העמקת מפעל ההתנחלויות (תזת אי-ההפיכות) והיעדר דיאלוג בין ההנהגה הפלסטינית לזו הישראלית. אל מול אלו שעדיין נאבקים על חלוקת הארץ, תוכנית חורקת שיניים ומכאיבה שתכלול עקירת יישובים, מקח סיזיפי על תיקוני גבול ברמת שברי האחוז, הקמת מערכי ביטחון סבוכים וסלילת צירי גישה מפותלים, כמעט אינטר-גלקטיים, כדי לייצר רצפים טריטוריאליים סבירים בשתי המדינות, מגיעים חסידי המדינה האחת ומציעים פתרון שובה לב בפשטותו, בלי מחיצות ובלי דרמות.

עם זאת, תהום פעורה בין המרשמים שמציעים תומכי הרעיון מימין ומשמאל, וקצרה היריעה מלדון בכל אחד מהם: מאתנוקרטיה יהודית בנקודה הימנית ביותר בציר, דרך גרסאות שונות למדינה דו-לאומית וקונפדרציות לסוגן כפי שמציעים מירון בנבנשתי ואורן יפתחאל, מדינת כל אזרחיה נוסח בל"ד ועד מדינת שריעה מוסלמית בקוטב הנגדי.

המאזן הדמוגרפי נמצא בלב הדיון על המדינה האחת ומתנקז בסופו של דבר לשאלה: האם יש רוב יהודי בין הירדן לים? לפני כשנה פורסם ב"הארץ" כי לפי מסמך פנימי של המינהל האזרחי חיו במאי 2012 2,657,029 פלסטינים. בצירוף 1.7 מיליון פלסטינים שחיים בעזה ו-1.6 מיליון ערביי ישראל מדובר ב-5.8 מיליון פלסטינים, זאת אל מול 6.2 מיליון האזרחים שמוגדרים "יהודים ואחרים". דהיינו, רוב יהודי זניח שמצטמק בהתמדה נוכח ההבדלים בשיעורי הפריון.

מול ההערכות הללו ניצבת קבוצת חוקרים בשם "הצוות הישראלי לדמוגרפיה", הטוענת כי ביהודה ושומרון חיים 1.5 מיליון פלסטינים בלבד. אחד מראשי הצוות הוא יורם אטינגר, איש ימין ודיפלומט לשעבר, שהערכותיו מחמשות היטב את אנשי מחנהו בבואם לטעון שהשד הדמוגרפי איננו נורא כל כך.

אמילי עמרוסי: "יש בעיה קשה עם העובדה שאוכלוסיה שלמה לא מקבלת זכויות שוות"

שר חינוך ערבי? למה לא

לפני כארבע שנים פורסמה ב"מוסף הארץ" הכתבה "תעודה כחולה והיא עולה" מאת נועם שיזף, שבה לראשונה הכירו אנשי ארץ ישראל השלמה כמו משה ארנס, ציפי חוטובלי וחנן פורת בנפיצותו של הסטטוס-קוו, והציגו אלטרנטיבה נועזת: מתן אזרחות ישראלית וזכויות שוות לכל הפלסטינים בגדה המערבית תמורת ויתור על מדינה פלסטינית. בכתבה רואיינה גם אמילי עמרוסי, תושבת טלמון, לשעבר דוברת מועצת יש"ע ופעילה בתנועת "ארץ שלום", שפועלת לחיזוק יחסי השכנות ושיתופי הפעולה החברתיים-כלכליים בין מתנחלים לפלסטינים. "אל תעשה ממני מכתירה של מדינה אחת", ביקשה מהכתב בזמנו, "בסוף זה אולי יגיע לשם אבל אנחנו רחוקים מאוד".

היום עמרוסי כבר לגמרי שם, ומה שמעניין הוא השימוש המוגבר שהיא עושה בטיעונים של מוסר, שעד כה היו נחלתם הבלעדית של אנשי השמאל בהתנגדותם לעוולות הכיבוש. "אם אנחנו רוצים להיות דמוקרטיה אמיתית וחלק ממשפחת האומות, צריכים ללכת עם זה עד הסוף, זה הדבר המוסרי ביותר לעשות ביחס לציונות, כלפי הערבים שיושבים בשטח וגם מהזווית התורנית, להתייחס בשוויון מלא ל'גר תושב' שחי בקרבנו", מסבירה עמרוסי. "לא תשמע אותי אומרת אפרטהייד, אבל יש בעיה קשה עם העובדה שאוכלוסיה שלמה לא מקבלת זכויות שוות, זה חייב להפריע לנו".

"ויש היבט מוסרי נוסף, אולי פחות גורלי, אבל כזה שחייבים לקחת בחשבון", היא מוסיפה: "חוסר הוודאות שבו חיים 400 אלף איש יהודים ביהודה ושומרון הוא בלתי נסבל. זו פשוט התעללות לחיות שני דורות כשהאדמה רועדת מתחת לרגליים. נכון שאני נמצאת כאן מבחירה, אבל הארעיות גובה מחירים נפשיים קשים, שיש להם תרגום טכני ביומיום: האם לסייד את החדר של הילד? האם לשתול עץ? לא הגיוני שהריבון שלי הוא אלוף הפיקוד. או שתפנו אותי או שתספחו. לא הוגן להשאיר אותנו במצב של לא להקיא ולא לבלוע".

מהצד השני של המתרס, פרופ' אילן פפה אומר כי "המדינה האחת שואבת צידוק מוסרי מעצם המציאות שבה נתונים שני המיעוטים. שתי הקבוצות רוצות לחיות כאן והכוח של המדינה הוא ביכולת להעניק להן זכויות שוות ושירותים שווים".

פפה, היסטוריון ומדען מדינה לימד באוניברסיטת חיפה עד שב-2007 עזב את ישראל, שאותה הוא קורא באדיקות להחרים, וכיום נמנה עם סגל המרצים באוניברסיטת אקסטר בבריטניה. "מבחינה קונספטואלית יש שגיאה באופן שבו מתבוננים בהיווצרות המדינה האחת. יש ציפייה שהיא כאילו תרד עלינו בבת אחת, באופן טוטאלי, בעוד שלמעשה מדובר באבולוציה הרבה יותר הדרגתית", מוסיף פפה, "באופן מעשי, כבר היום קיימת מדינה אחת. יש מי שמשלה עצמו שבשטחי A נבנית תשתית למדינה אחרת, אבל בפועל ישראלים גם לא נכנסים לאום אל-פאחם ויש משטר פוליטי אחד בין הירדן לים. ההדרגתיות תהיה מעצם הכרסום במשטר הזה, שתונע בראש ובראשונה ממתן זכויות אזרח שוות למי שהיום לא מקבל אותן. בניגוד לאלו שבתיאור חזון המדינה האחת מתעקשים להתחיל בסמלים – השם, הדגל, ההמנון – אני חושב שזכויות אזרח שוות הן המפתח להבנת המהות שלה".

ד"ר אילן פפה: "באופן מעשי, כבר היום קיימת מדינה אחת"צילום: ניר כפרי

דבריו של פפה בנוגע לאבולוציית כינונה של המדינה האחת מעלים שאלה מעניינת – מהם התנאים שיובילו להיווצרותה? ד"ר ראיף זרייק מבית הספר למשפטים במרכז האקדמי כרמל ומראשי מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, סבור כי "מן הצד הישראלי, הנכונות לדון במדינה אחת מחייבת תעוזה מסוימת משום שיש בה ויתור על מדינת לאום שכבר קיימת, שהרי מדוע להסכים להציב שני נהגים ליד ההגה במקום נהג אחד שאנחנו מכירים אותו, סומכים עליו בעיניים עצומות והוא 'משלנו'?". זרייק, במאמרו "מדינה אחת או שתי מדינות: אנטומיה של שיח" שפורסם לאחרונה בעברית, ערבית ואנגלית, מונה שלוש נסיבות שבעטיין עשויה ישראל להסכים להרפות אחיזה: הסרת רשת התמיכה מצד ארצות הברית ואירופה, התלקחות אזורית שתהפוך את הסטטוס-קוו לבלתי משתלם ואולי עייפות חומר כללית מהשליטה ההדוקה באוכלוסיה כבושה עד כדי נכונות לשאת באחריות משותפת.

לעומתו, פרופ' יואב פלד, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ופעיל שמאל, טוען ששאלת ההסכמה הישראלית איננה רלוונטית. "בוודאי שזה לא ייעשה באופן וולונטרי, אלא יגיע מעמדה של חוסר ברירה", אומר פלד. "יש מי שטוענים שתנועת החרם המתגברת על ישראל, לצד ההיחלשות של ארצות הברית יביאו את ישראל למקום הזה, גם אם לא בטווח המיידי הנראה לעין".

אברום בורג, מאדריכלי הסכם אוסלו, חושב שהציפייה להתערבות מוחצת של המערב נועדה לכישלון. בורג הוא כיום דמות מפתח בהתארגנות ישראלית-פלסטינית בשם "Alternative to partition" (חלופות להפרדה), שמתנגדת לשיח הבינארי של שתי מדינות או מדינה אחת, ושמה דגש על המכנים המשותפים בין העמים לקראת הסדר בר קיימא, בין אם הוא יהיה פדרטיבי, קונפדרטיבי, או דו-לאומי. "לא יהיה שום לחץ בינלאומי אלא אם כן תהיה כאן קטסטרופה בממדים של סברה ושתילה או פיצוץ הר הבית", הוא טוען. "זה נכון שישראל מגיבה היטב לתבוסות מדיניות – 6,000 איש שנפלו במלחמת 48' והיו אחוז אחד מאוכלוסיית היישוב הביאו להסכמי שביתת הנשק, מלחמת 73' הביאה את סאדאת, מלחמת המפרץ הביאה את ועידת מדריד והאינתיפאדה הראשונה הביאה את אוסלו – אבל היום לא צפוי אירוע בסדר גודל כזה, ולכן גם השיח זוחל. מה גם שאני מתנגד להלך הרוח של פעולה מתוך אזור הייאוש, שאומר 'לא הלך לנו עם שתי מדינות אז בואו ננסה מדינה אחת'. המסד צריך להיות שוויון זכויות לכל האזרחים בין הירדן לים, זו נקודת המוצא, והתרגום הפוליטי שלה צריך להיות בהקמת מסגרות פוליטיות משותפות ליהודים וערבים. אני מאמין שבתפר שבין מרצ לחד"ש יש מקום לגוף שמוחק את המחיצות בין החברות. כי תאר לך שיש מדינה אחת, מה הלאה? מפלגות של יהודים נגד מפלגות של ערבים? מה עשינו בזה? שובר השוויון צריך להיות בית פוליטי משותף שפועל למען האזרחים".

אברהם בורג: "המסד צריך להיות שוויון זכויות לכל האזרחים בין הירדן לים"צילום: אייל טואג

מימין, כצפוי, העסק הרבה יותר פשוט. "לא תהיה כאן הידברות", מבהירה סגנית שר התחבורה ציפי חוטובלי, "הסיפוח הוא למעשה התוכנית החד-צדדית של הימין שמגיע כקונטרה לרעיונות חד צדדיים משמאל כמו נסיגה או התנתקות. ישראל היא זו שתקבע את התנאים לסיפוח, את הקצב, וזה לא יקרה ביום אחד אלא ייעשה באופן מדורג, אולי אפילו על פני פרק זמן של דור, כאשר כל אזור שמסופח, אנשיו מקבלים את הזכויות". חוטובלי נוקבת בשלושה עקרונות נוספים שיישומם הכרחי, לשיטתה, בדרך לכינון מדינה אחת: שוויון זכויות בצד שוויון חובות ("אני לא מצפה שהפלסטינים יקבלו תעודה כחולה ומחר יתגייסו לגולני אבל שירות לאומי זו דרישה סבירה"), תוכנית לאומית לעידוד עלייה ("אחרי אלפיים שנות גלות אנחנו לא יכולים להשאיר את היותנו רוב ליד המקרה"), וחקיקת חוקי לאום שיעגנו את אופייה היהודי של המדינה, כולל כזה שמבטיח שראש הממשלה יהיה יהודי ("בנקודה הזאת אנחנו חלוקים עם ז'בוטינסקי, שהיה נכון לחלוקה שוויונית שלטונית בין יהודים וערבים").

ראש ממשלה לא, ומה עם שר תשתיות ערבי, שלא לומר שר חינוך?

"אין לי שום בעיה עם זה".

פפה, מהצד השמאלי, כמובן רואה בעיני רוחו מערכת חוקתית שונה בתכלית ש"הפרקטיקה שלה תיגזר מעקרון השוויון. למשל, מערכת חינוך שמכבדת את שני הנרטיבים הלאומיים או חוקי הגירה שמקיימים את שתי השאיפות שלהן – אלו שרוצים שהפליטים ישובו לביתם ואלו רוצים לשמור על קשר עם התפוצות".

שני הצדדים מסכימים שהמדינה האחת, לכשתתרחש, תציב אתגרים לא פשוטים בתחום הכלכלי. "אחד המישורים החשובים יהיה חלוקת משאבים צודקת", אומר פפה. "כיום רק שלושה אחוזים ממשאבי הקרקע במדינה עומדים לרשות הפלסטינים, וזה ניכר בכל תחומי החיים – מחלוקת המים ועד חלוקת ההון. המדינה האחת מוכרחה להיות שוויונית כי בקלות היא יכולה לשעתק את יחסי הכוח הקיימים ולהפוך למדינת עבדים, כמו בדרום אפריקה שבה בוטל האפרטהייד הפוליטי אבל לא הכלכלי".

חוטובלי סבורה שהסיפוח יוביל לתיקון טבעי משום ש"אם מדינת ישראל תהיה המרכז השלטוני, ולא יהיה פה מצב של מדינה בתוך מדינה, אפשר יהיה לכונן צדק חלוקתי, כך שלאורך זמן זה ייטיב את מצבם של הפלסטינים". פלד, משמאל, לא שולל את קו המחשבה הזה. "ברור שבחלופה של חלוקת הארץ, המדינה הפלסטינית הייתה הופכת לקולוניה נחשלת של ישראל. ברור גם שבמדינה אחת הסכנה היא שהחלוקה המעמדית תחפוף לחלוקה הלאומית, אבל אני חושב שמתן זכויות שוות לפלסטינים בכל זאת יוביל לקרבה תרבותית שיהיה לה גם תרגום כלכלי. תחשוב על העובדה שלמרות האפליה המובנית של הציבור הערבי בארץ, מעל ל-50 אחוז מהרופאים והאחיות בבתי החולים הציבוריים הם ערבים. אין סיבה שזה לא יתקיים גם עם ערביי השטחים".

ח"כ ציפי חוטובלי: "המדינה תהיה יהודית, חד וחלק"צילום: תומר אפלבאום

גם עמרוסי רואה בממד הכלכלי הזדמנות. "אני עכשיו בונה בית בטלמון ושומעת מהפועלים שסיפוח הוא אפשרות לגיטימית", היא מגלה, "הם אומרים – 'נקבל כבישים, נקבל קצבאות, נקבל ביטוח לאומי'. הם רוצים להיות חלק ממדינה מערבית שנותנת שירות טוב לאזרחיה. אפילו הקבלן שלי, תומך חמאס, אמר לי: 'תני לי תעודה כחולה ואני קופץ משמחה'". נחום פצ'ניק, משורר, תושב המאחז האקולוגי שדה בועז ומייסדה של תנועת "ארץ שלום", לוקח את דבריה של עמרוסי צעד אחד קדימה: "יש את הבדיחה המתנחלית הידועה שאומרת שכל פלסטיני רוצה שני דברים – מדינה פלסטינית ותעודה כחולה. אבל ברצינות, מהמפגש שלי עם פלסטינים אני רואה פער גדול בין השיח הפומבי לבין הדיאלוג באחד על אחד. יש אצלם חשש אמיתי שבמדינה פלסטינית מצבם הכלכלי יורע, ובתשוקה למדינה גלום גם הפחד. זה לא אומר שהם מעוניינים בהמשך הכיבוש, ממש לא, אבל אני שומע אצלם רצון לחיות במרחב אחד משותף, בתנאי שהוא יוצע להם באופן כן ואמיתי ולא ממקום מניפולטיבי כמו שמציע אורי אריאל – לספח ולהציע אזרחות מתוך ציפייה שתסרב. הם צריכים ערובה ממשית שלא יהפכו אותם לאזרחים סוג ב'".

פפה, לעומתם, סבור שבדרך למדינה אחת יידרשו הפלסטינים לשינוי תודעתי עמוק יותר. "שלושה דברים צריכים לקרות", הוא מפרט, "ראשית, אלו שהטמיעו את השיח הציוני של חלוקה לשתי מדינות ושכנעו את עצמם שגם כך ניתן להשיג הישגים לאומיים צריכים להתפכח מהאשליה הזאת. אני מדבר בעיקר על מנהיגים ברשות ודמויות מפתח בפוליטיקה בישראל. שנית, ליזום: עד כה שמענו מהפלסטינים רק תגובות לרעיונות ישראליים, עכשיו מוטל עליהם לחשוב מה הם מציעים למיעוט האתני היהודי של שישה מיליון איש, איך הם רואים אותם משתלבים בחזון העתידי. ושלישית, לעבור מאסטרטגיה שמבוססת על תביעות לאומיות לכזו שמבוססת על זכויות אדם".

אברום בורג משוכנע שבכל הקשור לממד השלישי, השינוי כבר מבעבע. "יש שכבה דורית חדשה בקרב הפלסטינים, אנשים בגילי 30 בערך, שראו כיצד ההתקוממות האלימה באינתיפאדה פעלה לרעתם ועשתה טוב לישראל. זה דור שמדבר על מחאה במונחים של מרי אזרחי, לא אלים. יש מעבר משיח של כוחנות והכרעה לשיח של זכויות – מגיע לי צדק, מגיע לי להצביע. נגד זה אין לישראל יכולת תגובה. תאר לך מאות ילדים פלסטינים יורדים לשחק כדורגל ברחוב השוהאדא, הרחוב הגזעני ביותר בארץ. מי יפנה אותם? איך תתמודד עם זה?"

ד"ר זרייק מנתח את השינוי התפיסתי הזה בכלים הגליאניים של "מעבר ממאבק-עד-מוות לדיאלקטיקה של אדון-עבד". לשיטתו, האינתיפאדה השנייה הייתה במובנים רבים מאבק בין זרים, שנתן לגיטימציה לשימוש באלימות. מנגד, שיח של פתרון המדינה האחת מנסח מחדש את הדרישות הפלסטיניות וממקם אותן בתוך יחידה אחת, ולא כנגד אותה יחידה. "זהו מעבר ממאבק על הקיום למאבק על המהות, על מהותה של אותה יחידה, כך שהמאבק הוא מבפנים ולא מבחוץ", כותב זרייק.

באירופה מתעניינים

בשנות ה-40 של המאה הקודמת היו אלה הכנענים, בהנהגתו של המשורר יונתן רטוש, שביקשו ליצור בפלשתינה הלחם תרבותי שמנותק מהמסורת היהודית-גלותית וקושר בין העמים שחיו בארץ ישראל בתקופות קדומות. לפיכך, שללו רטוש ואנשיו את תוכנית החלוקה והציעו לכונן אומה עברית, חילונית, ביחד עם תושביה הערבים של הארץ. מבחינתם של אנשי ימין תומכי רעיון המדינה האחת, רציונל כזה אינו בא בחשבון. "ברור שאני לא שותפה לתפיסה הכנענית הרומנטית של 'כולנו נחיה כאן, יהודים וערבים, בזהות מזרח תיכונית משותפת'", מדגישה חוטובלי. "המדינה תהיה יהודית, חד וחלק. אני מקבילה את זה לאתוס האמריקאי – כשמגיע מהגר ממקסיקו הוא מחויב ליישר קו עם סט ערכים וואספי לחלוטין, לבן, וזה לא משנה שהנשיא הנוכחי הוא שחור. משום שדור המייסדים ניסח את הקודים והם ממשיכים לפעם באומה. אין כאן רב תרבותיות אמיתית, יש כור היתוך".

גם פפה, מהצד השני של המתרס, משתמש במודל האמריקאי, אבל מציע פרשנות אחרת. "ארצות הברית, כמדינת הגירה, לא מבוססת על אתוס עתיק יומין של שיבה למולדת אחרי אלפיים שנות גלות. אין בה קבוצה אחת שהיא איננה מיעוט. כוחה הוא בהחלטה המשותפת, ברגע נתון בהיסטוריה שבו הוקם אותו מבנה פוליטי, ומרגע זה והלאה נוצר מערך של סמלים שנובע מהמשטר ולא מהמדינה. בדרום אפריקה, מרגע שהיה מעבר ממשטר אחד לשני, השתנו הדגל, ההמנון, תוכנית הלימודים".

פלד, שבמשך שנים נמנה עם מחנה השלום והטיף לחלוקת הארץ, הצטרף לעגלת המדינה האחת עם בחירתו של אריאל שרון לראשות הממשלה. "מרגע שאבי מפעל ההתנחלויות מונה לתפקיד, היה ברור שלפתרון שתי המדינות אין תוחלת. פחות בגלל מה ששרון יעשה, ויותר בשל דעת הקהל הדומיננטית שמשתמעת מעצם הבחירה בו". במובן מסוים, ייתכן שהתגובה של פלד לבחירתו של שרון היא מקרה פרטי שהטרימה מהפך מחשבתי קולקטיבי בקרב מחנה השלום. או על פי הסברו של פפה: "ברגע שממשלת ימין-מרכז ישראלית תספח את שטח C, וזה הרי יקרה בטווח של עשר שנים מהיום, תנועות פוליטיות בצד השמאלי בישראל יצטרכו לחפש מצעים אלטרנטיביים. כי כבר לא תהיה היתכנות לחלוקה, יישארו רק אזורי A ו-B. ואם אני איש מרצ, שזכויות אדם וזכויות אזרח יקרות ללבי, אבל פתרון שתי המדינות כבר לא ריאלי, מה עוד נותר לי? כנראה שאין לי ברירה אלא להתגבר על הפחד לגור במדינה לא יהודית. כרגע יש ואקום בשמאל הציוני, והתנועות בחיפה וביפו הן הסנונית הראשונה שתמלא אותו".

גם פלד סבור שצעדים חד צדדיים של הימין יאיצו את מימוש חזון המדינה האחת וביטויים לכך קיימים כבר בהווה: "שים לב לתוכנית של דני דיין, שאמנם לא מדבר על שוויון פוליטי מוחלט אלא מתמקד בפן האזרחי, ועדיין, זה נראה כמו צעד אחד לפני מדינה אחת חילונית ודמוקרטית. תמיד יש אפשרות שהתוכניות המדיניות הללו מועלות לצרכים טקטיים, כדי להדוף לחצים להתקדם בפתרון שתי המדינות ולהגיד שאנחנו מציעים פרוגרמה חלופית, אבל ייתכן גם שהוא השתכנע שלא ניתן להמשיך לשלוט על האוכלוסייה בגדה".

בינתיים, רעיון המדינה האחת, שעד לא מזמן היה מזוהה עם קבוצות סהרוריות מכאן ומכאן נעשה יותר ויותר רווח בשיח. "אני מרגיש את זה בסדר היום שלי", מעיד פפה, "אם עד לאחרונה הוזמנתי להרצות רק בדיונים של קבוצות שוליים, היום מגיעות הזמנות מיותר ויותר גופים ממסדיים. בחודש האחרון דיברתי בפרלמנט הבריטי, במכוני מחקר מאוד מרכזיים בארצות הברית שלפני עשר שנים לא היה עולה בדעתם להקצות מקום לרעיון כזה ואפילו בכנס של חד"ש, שכידוע נאמנה לנוסחת שתי המדינות, אבל אפילו שם מוכנים לשמוע. בפעם הראשונה יש רצון של אנשים יותר מרכזיים, קרובים יותר למוקדי הכוח, להבין מה מסתתר מאחורי רעיון המדינה האחת". ואילו בורג מדווח על פתיחות גוברת לרעיונות שחורגים ממתווה שתי המדינות בגרסתו המיינסטרימית, לפחות באירופה. "אירופה במובנים רבים נמצאת מעבר למדינת הלאום ומתפקדת הלכה למעשה כקונפדרציה. שיח שמבוסס על שוויון זכויות מאוד מדבר אליהם".

מימין, הרחש בעד המדינה האחת הוא כבר חלק מהמשחק הפוליטי בישראל. "אפשר לראות בזה ממש צוואה של אליצור, אומרת עמרוסי, "רעיון הסיפוח, שפעם עשה קונוטציות של ספחת, פתאום מקבל לגיטימציה בדיון". וחוטובלי מסכמת: "הקריאה לסיפוח מעולם לא הייתה דומיננטית כל כך, ולכן יש חשיבות גדולה לדברים שאומר בנט. אני לא זוכרת אף מנהיג של המפד"ל מדבר ככה, גם כשחנן פורת התבטא בנושא זה היה יותר ממקום תורני מאשר כפרוגרמה פוליטית. סוף סוף יש אנשים שמוכנים להסתכל למציאות בעיניים וללכת עד הסוף, תוך הכרה במחיר הפוליטי הכבד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ