מה בעצם עומד מאחורי המילה "שלום"?

כשם שהמילה "חושך" משמעותה היא העדר אור, כך גם המילה "שלום" משמעותה, העדר מלחמה. הרב שטיינזלץ, מייסד הישיבה בה לומדים הנערים החטופים, חושב שהשלום יפציע לא בזריחה רבתי אלא בקטנות, וכאשר נהיה פחות נלהטים להשתמש במילים גדולות

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)

המילה "שלום" היא מכבר מילה טעונה ורב-משמעית. הדבר נובע בעיקר מכך שזוהי אחת מאותן מילים שלכאורה יש להן תוכן חיובי, בזמן שהמשמעות הברורה ביותר שלה היא שלילית, העדר. כשם שהמילה "חושך", ברוב השפות, משמעותה היא העדר אור, כך גם המילה "שלום" משמעותה, באופן שבו משתמשים בה היום, היא העדר מלחמה. במידה שיש למילה זו משמעות חיובית, הרי היא בעיקרה משמעות רוחנית ודתית, אך לא פוליטית.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

משום שהמילה "שלום" היא כמעט נטולה משמעות עצמית, היא שימשה במשך שנים רבות כמילת קוד עבור מחנה מסוים; "מחנה השלום", וכן גם "שוחרי השלום", היו שמות קוד לאימפריה הסובייטית ולכל הנלווים אליה. ומשום כך היו, הן בתוך רוסיה והן במקומות רבים מחוצה לה, אנשים שיכלו לדבר על "מלחמות של שלום" או "נשק אטומי של שלום", כאשר הפירוש האמתי של המילה "שלום" היה, למעשה, מה שמתאים למדיניות הסובייטית. שימוש גמיש כזה במילה "שלום" מצוי לא פחות גם בתוך התמונה הישראלית. זוהי מילה פרוטיאנית (מלשון פרוטיאוס, אותה דמות במיתולוגיה היוונית המשנה כל הזמן את צורתה), שמשמעותה המדויקת תלויה במי שמשתמש בה. אכן, "מחנה השלום" המקומי הוא מחנה מסוים, אשר יש לו הגדרה אמתית (לא פורמאלית) של משמעות המילה "שלום" בהקשר הזה.

"שלום" במובן היותר עממי שלו, העדר מלחמה, אשר משום-מה איננו משתייך לגופים פוליטיים שונים, מצטייר בעיני רבים כמצב שבו אדם יכול ללכת בכל עת ובכל מקום בלי לחשוש, בצורה גלויה או נסתרת, מפני פגיעת אבן או כדור שיושלכו אליו בידי מישהו שאיננו שוחר שלום מובהק. ואפשר לומר שגם עכשיו – עם כל התעמולה, החוברות והאגודות השונות שיש בארץ ובעולם – השלום במשמעות הזו, שאיננו עניין לפוליטיקה גבוהה, הוא משהו שרוב היהודים החיים במדינת ישראל היו רוצים בו.

הכותרת הנאה של אסופת המאמרים המצורפת לפרויקט זה, "מי מפחד מהשלום", בוודאי מתייחסת למילה "שלום" במשמעות מאוד מסוימת ומאוד פוליטית, שאיננה בהכרח ההגדרה המילונית של "שלום" אך היא חלק מן התפיסה של "מחנה השלום". וההנחה העומדת מאחורי הכותרת הזו היא שיש גם יש אנשים שמפחדים מהשלום, וכי האנשים הללו נמצאים בכל מקום: הם שורצים בבתי הספר הדתיים, פרים ורבים בהתנחלויות, וכמובן שולחים את זרועות הדיונון שלהם עד לממשלה.

אלה בינינו הזוכרים את החודשים הראשונים שאחרי מלחמת ששת הימים יכולים לזכור שלפחות בקרב היהודים שררה תחושה (אשר בעיניהם של האנשים המתוחכמים והמשכילים בוודאי נחשבת פרימיטיבית) של אושר על כך שיש שלום, וכי זו הייתה חוויה כללית מאוד. אלא שהיא הייתה כרוכה גם בתפיסה כללית מוטעית: היהודים ששעטו למסעות קניות בכל שוק ערבי אפשרי, שניסו בצורה זו או אחרת להיזכר מחדש בשלוש-ארבע מילים ערביות שידעו, לא רק היו מאושרים מן המצב, אלא גם הניחו, כנראה בטעות גמורה, שגם הערבים מאושרים ממצב השלום הזה כמוהם.

במשמעות הפרימיטיבית-ארצית הזאת, הכותרת "מי מפחד מהשלום" היא משמעותית עוד פחות מאשר "מי מפחד מווירג'יניה וולף". גם אנשי הצבא שלנו, ולא רק החיילים אלא גם המפקדים, היו, ברובם הגדול, רוצים בשלום כזה. ואולם ברגע ששלום מתחיל לקבל תארים נוספים, כגון "שלום צודק" (שהרי גם "צודק" איננו מושג כללי אלא מושג מוגדר, פוליטית ולאומית), אזי ייתכן שלא יהיה זה שלום אשר דעת הכל נוחה הימנו. אגב, לפני כאלפיים שנה, ובמשך זמן ניכר לאחר מכן, הכתובת הרווחת ביותר על מצבות קבורה הייתה "שלום על ישראל". אכן, יש אנשים, במיוחד בצד האחר של המפה הפוליטית, ש"שלום" זה נאה בעיניהם; אך יש כמה אנשים שעודם חיים החוששים מ"שלום על ישראל" שכזה.

לכל הניסיונות והמהלכים הפוליטיים והתרבותיים שנעשו ונעשים זה זמן רב לבנות מערך של שלום בין ישראלים בפרט ויהודים בכלל לבין הערבים יש מכנה משותף: בכל פעם שהדברים יצאו מגדר של מילים מופשטות וחסרות מובן ממשי מדויק התברר, שהמכשולים רבים מכדי שאפשר יהיה לסלקם במחי-יד. שורה ארוכה של הבדלים של שפה ושל כתב, ועוד יותר מכך – של היסטוריה ותרבות, יוצרת מחיצות ממשיות. נוסף על כך חלק ממערכת היחסים הטעונה בין ישראלים לערבים הוא השתקפות של מערכת יחסים אחרת, טעונה לא פחות: זו שבין יהודים למוסלמים.

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)צילום: עומר מירון

אפילו לגבי יהודי מדינת ישראל, שחלק גדול מהם טוענים שאינם דתיים, המטען הדתי – בין שהוא גלוי ומפורש ובין שהוא הוא נעלם מן העין ומתחבא בזיכרונות ילדות של גן ובית ספר – הוא בכל זאת מטען ניכר; וכל שכן שכך הוא בעולם הערבי, שאפילו החלק הנוצרי שבו מכיר בהשפעה הדומיננטית של האסלאם, ושהחילוניות שבו אינה אלא מעטה דק על אישיות פרטית, אשר באמת היא הרבה יותר מוסלמית. הן ההבדלים הדתיים, והן המסקנות השונות שכל צד וכל פרט מסיקים מן המסורת התרבותית-הדתית שלהם עצמם, די בהם כדי ליצור חציצות אמיתיות. החציצות הללו אמנם אינן מוזכרות תדיר בחלק מן העיתונים הישראליים, ופעמים גם לא בעיתונים הערביים, אך בכל זאת הן קיימות בפועל בקרב בני האדם.

אחת מן הנקודות החשובות, שנראה כי שני הצדדים אינם מדברים עליה, היא העובדה שעם העולם הנוצרי אנחנו חולקים ספר משותף, שעל אף כל הבדלי הפרשנות בינינו לבינם יוצר נרטיב אחיד, בעוד שעם העולם המוסלמי אין לנו כל נרטיב משותף. העדרו של נרטיב כזה יוצר בעייתיות עמוקה. אצלנו, גם אצל היותר מפוכחים ונאורים בינינו, יש משמעות למילים "ארץ ישראל" (שגם אם לא כל אחד רואה אותה כמיתית או מלהיטה, הרי על כל פנים היא קיימת כעובדה), ואילו בצד השני אין אפילו מילה מקבילה; המילה הערבית המקבילה ל"ארץ ישראל" היא "שָׁאם" (מילולית: ארץ הצפון), שהיא מילה שונה הן מבחינת ההגדרה הגיאוגרפית (שכן היא כוללת את ישראל ואת סוריה) וגם מבחינת הקונוטציה הרגשית (שם ניטראלי של מקום, מדינה ככל המדינות; משום כך הם משתמשים במילה "פלסטין"). ההבדל הזה הוא תוצאה לא של התנגשות בין דתות, אלא של חוסר מגע תרבותי.

נוסף על כל אלה ישנה גם בעיית ההיסטוריה המשותפת. אפשר היה לכתוב סדרה שלמה של מאמרים על ההבדל בין יהודים ונוצרים בעיניהם של המוסלמים. בקצרה נאמר רק שעל אף שהן היהודים והן הנוצרים הם, מן הבחינה הדתית-חוקית המוסלמית "ד'ימי" (בני חסות), הרי היהודים מכונים, באופן בלתי רשמי – בשל אגדה מוסלמית כלשהי – בשם "וואלד אל מית" – ילדיו של המת. וכך, למשל, אם בן החסות הנוצרי הופך להיות שליטם של המוסלמים הרי זה מצב לא נעים, אך נסבל; ואילו להיות משועבדים ומנוצחים צבאית על ידי "בני המת" זה דבר שהרבה יותר קשה לקבלו. משום כל אלה ובגלל עוד סיבות, הקשורות להשפעה בעבר ולמציאות בהווה של האנטישמיות האירופית (שהוסיפה לערבים גם ממד של שנאה כלפי היהודים ופחד מהם, שלא היה קיים אצלם בעבר) יש מעצורים כבדים בפני השלום. אכן, גם בחוזה שלום "קר", המגיע לכדי מימוש כלשהו, אפשר לראות איך הוא נתקל בכמה וכמה חומות של איבה או זרות.

רוב תושבי הארץ והאזור אינם מסוגלים, אפוא, לשלום, אך עם זאת הם גם אינם ששים למלחמה. משום כך מסתבר שדרך של פתרון שהיא לא רק מעשית, אלא גם ייתכן שיש לה גם צדדים מבטיחים, איננה "לעשות שלום" שכתוב באותיות גדולות וששרים לכבודו שירים, אלא לנסות לייצב שביתת נשק שתהיה מעשית, שתכלול ככל האפשר פחות הסכמות עקרוניות, שתניח לשאלות להיות תלויות ועומדות, אך עם זאת תאפשר קיומם של יחסי שלווה. אולי אין זה נאה לומר, אבל שיתוף הפעולה הידידותי ביותר והיעיל ביותר, עד כה, בין ישראל לפלסטינאים מתקיים בחבורות המשותפות של גנבי רכב.

מכל זה עולה שייתכן שהשלום, כחלום גדול, יפציע לא בזריחה רבתי אלא בקטנות, בפירוק ממשי של מכשולים לא עקרוניים, בניסיון להיות פחות להוטים ולהשתמש פחות במילים גדולות. וכשם שפרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כך ייתכן שעשיות קטנות יביאו אותנו, בעתיד הקרוב או הרחוק, לכדי משהו שיהיה נאה יותר ומשובח יותר להתייחס אליו.

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) הוא ראש ארגון שפע ונשיא מוסדות מקור חיים, בהם הישיבה ששניים מתלמידיה, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, נחטפו ב-12 ביוני

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ