אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממשיכים לדבר

ההתגמשות של נתניהו, הטעות של האמריקאים

13תגובות

30 ביולי 2013 היה עוד יום קיץ וושינגטוני חם ולח. במיזוג בחדר הסגלגל שבבית הלבן ישבו אלה מול אלה על ספות בגוון ירוק-זית זוג ישראלים וזוג פלסטינים. על ספה אחת שרת המשפטים, ציפי לבני, ושליחו של ראש הממשלה, יצחק מולכו, ועל הספה השנייה ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, סאיב עריקאת, ובכיר הפתח מוחמד שתייה.

יום קודם לכן השיקו בטקס צנוע סבב נוסף של שיחות בין ישראל לפלסטינים על הסדר הקבע. עוד ניסיון בשרשרת בת 20 שנה של תקוות שנכזבו, הזדמנויות שהוחמצו, כישלונות ותסכולים לרוב. שר החוץ ג'ון קרי והשליח מרטין אינדיק נכחו בפגישה על תקן המתווכים האמריקאים התורנים, אלה שמחשבים את הזמן לאחור לקראת ההתרסקות הבלתי נמנעת.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

על כסאות העור החומים, במאונך לישראלים ולפלסטינים, ישבו הנשיא אובמה וסגנו ג'ו ביידן וניסו למצוא את המילים הנכונות כדי מצד אחד להחדיר מוטיבציה ותחושת דחיפות אצל ארבעת הנושאים והנותנים שמולם, ומנגד לא לייצר ציפיות מוגזמות לגבי סיכויי ההצלחה. "כל מסע של אלף מייל מתחיל בצעד הראשון", אמר אובמה, "העיקר זו הרצינות".

רצינות היתה מלת המפתח באותה פגישה קצרה. גם קרי, גם לבני וגם עריקאת חזרו עליה מספר פעמים. אצל אחד הנוכחים בא הדבר לביטוי בפליטת פה פרוידיאנית משהו. "הפעם זה באמת יהיה רציני", הוא אמר ספק בציניות. הציניות שליוותה את השיחות, חוסר ההתלהבות מעוד סבב משא ומתן ישראלי-פלסטיני והקריסה המהדהדת בסיום תשעת החודשים שאת השלכותיה חווים הצדדים בימים אלה, הביאו להתגבשות התפיסה שגם הפעם זה לא היה רציני. השתרשה הטענה שהכל היה לריק, שדבר לא קרה במשך החודשים הללו ושהצדדים עסקו רק במשיכת זמן והאשמות הדדיות.

לא בטוח שהצגה כזאת של הדברים עושה צדק עם כל חודשי המשא ומתן. במיוחד עם שלושת החודשים בין דצמבר 2013 למארס 2014, במהלכם ניהלו שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי והשליח מרטין אינדיק מגעים אינטנסיביים עם ישראל והפלסטינים על מסמך המסגרת למשא ומתן, אותו נייר עבודה שהיה אמור להגדיר עבור הישראלים והפלסטינים את העקרונות לפתרון סוגיות הליבה – גבולות, ירושלים, פליטים, ביטחון, התנחלויות ומים.

מסמך המסגרת בן 10 העמודים נמצא היום בכספות משרד החוץ בוושינגטון, ובמספר מצומצם של לשכות בירושלים. את מספר האנשים בישראל שקראו אותו במלואו ניתן לספור על אצבעות יד אחת, אולי יד וחצי. כל הגורמים האמריקאים והישראלים שהתראיינו לכתבה זו סירבו לחשוף את המסמך בשל נפיצותו ובשל החשש שפרסומו יגרום לשני הצדדים, ובמיוחד לראש הממשלה בנימין נתניהו, להתנער מעמדות שהציג במשא ומתן.

בכירים ישראלים ואמריקאים שהיו מעורבים מקרוב בשיחות טוענים כי על אף שהמשא ומתן התפוצץ, מסמך המסגרת שעליו עבדו הצדדים נותר רלוונטי. ההערכות הן שהמסמך, שנמצא כעת בהקפאה, יופשר בשלב כזה או אחר לפני שברק אובמה יעזוב את הבית הלבן, וישמש כנקודת פתיחה למשא ומתן עתידי, או כבסיס לתוכנית שלום אמריקאית שתוצג לשני הצדדים. "בניגוד לדברים אחרים, העבודה על מסמך המסגרת לא היתה בזבוז זמן", אומר בכיר ישראלי. "היו לי ציפיות מאוד נמוכות מכל התהליך, והופתעתי לטובה ממה שקרה בסוף. נכון שאין הסכם, אבל יחסית להרכב הקואליציה בישראל ולמצב בצד הפלסטיני השגנו לא מעט התקדמות".

המשבר שהתרחש באותם ימים סביב שחרור האסירים והבנייה בהתנחלויות הבהיר לקרי כי הזמן אינו פועל לטובתו. הוא ראה את פוטנציאל המשבר של הפעימה השלישית של שחרור האסירים בסוף דצמבר ורצה להתקדם במהירות האפשרית.

איור: עמוס בידרמן

חישוב מסלול מחדש

היעד שעליו דיברו צוותי המשא ומתן הישראלים והפלסטינים באותה פגישה בבית הלבן ביולי שעבר היה שאפתני למדי – השגת הסכם קבע כולל ומלא בתוך תשעה חודשים. כשחזרו לבני, מולכו, עריקאת ושתייה מוושינגטון הם החלו להיפגש. בסך הכל 25 פגישות בין אוגוסט לדצמבר, חלקן בירושלים וחלקן ביריחו, חלקן בהשתתפות השליח האמריקאי אינדיק וחלקן ללא מתווכים. אבל השיחות הללו לא הובילו לפריצת דרך. שני הצדדים התמקדו בהצגת עמדות היסוד שלהם, ולא באמת ניהלו את ה"קח ותן" שמקובל בכל משא ומתן. ההישג העיקרי של אותם חודשים היה המזון שהוגש בפגישות הארוכות – ובמיוחד ארוחת הערב בביתו של סאיב עריקאת, מעשה ידיה של אשתו נעימה.

בכיר ישראלי שהשתתף בשיחות סיפר שכבר אחרי מספר מפגשים החלו הצדדים להבין שצריך לחשב מסלול מחדש: לנטוש את היעד של הגעה להסכם כולל, לטובת הסכם מסגרת שיגדיר את גבולות הגזרה של פתרון שתי המדינות. ההחלטה הסופית בעניין נפלה באמצע נובמבר, כאשר גל של בנייה מאסיבית בהתנחלויות אחרי הפעימה השנייה של שחרור האסירים הפלסטינים, הביא להתפטרות צוות המשא ומתן הפלסטיני ולהקפאת המפגשים הישירים.

בנוסף לשינוי היעד, קרי וצוות המשא ומתן האמריקאי החליטו לשנות את הסגנון ולעבור ל"שיחות קירבה" – משא ומתן עקיף שבמסגרתו הם מדלגים שני הצדדים ומנסים לגשר על הפערים בנוגע למסמך המסגרת. הם רצו לייצר את אותה קפיצה נחשונית שתעביר את הצדדים משיחות סרק והתבצרות בעמדות למשא ומתן אמיתי שבו מנסים להגיע לעסקה.

מסמך המסגרת לא נועד להיות הסכם בין ישראל לפלסטינים, אלא נייר עמדה אמריקאי שעל בסיסו יהיו מוכנים הצדדים להמשיך את המשא ומתן. כדי לסייע להם לצלוח פוליטית את המהלך, הסכימו האמריקאים לאפשר לראש הממשלה הישראלי ולנשיא הפלסטיני להודיע כי יש להם הסתייגויות מחלקים ממנו. נתניהו ועבאס היו מתוכננים שלא לפרט את הסתייגויותיהם, ולהסתפק בהודעה כי ידונו עליהן בחדר המשא ומתן. 

האמריקאים סברו שמסמך המסגרת יחייב את בנימין נתניהו ואת מחמוד עבאס לקבל לא מעט החלטות קשות, כבר בשלב מוקדם יחסית של השיחות; החלטות שישנו מן היסוד את האווירה סביב השולחן ואת המציאות הפוליטית בשני הצדדים, ויגרמו למנהיגים לחצות את הרוביקון ולנוע לקראת הסכם בכל הכוח.

Official White House Photo by Chuck Kennedy

דוקטור נו

קרי, שכבר היה מעורב בצורה אינטנסיבית ואישית במשא ומתן, העמיק בתחילת דצמבר את העיסוק שלו בנושא. יחד עם אינדיק החל בשיחות מרתוניות, כאשר רוב המאמץ מתמקד בשיחות עם הצד הישראלי. בכירים ישראלים ואמריקאים סיפרו שהעבודה הייתה יומיומית. מאות ואולי אלפי שעות של דיונים בין הצוותים, לא פעם עמוק אל תוך הלילה. ציפי לבני, שהובילה את המגעים, הייתה בלתי נלאית. כשנסגרה דלת היא נכנסה מהחלון. בעקשנות רבה הצליחה להזיז את נתניהו בלא מעט נושאים, כדי להתקדם בניסוח מסמך המסגרת.

הם עברו סוגיה-סוגיה – גבולות, ירושלים, פליטים, ביטחון, התנחלויות, מדינה יהודית. בכל נושא הישראלים הציגו את עמדתם, האמריקאים הציגו עמדה נגדית ויחד ניסו למצוא ניסוח מוסכם ולסגור את הפער.

אבל לצד עבודת הצוותים, חלק גדול מהמשא ומתן התבצע ישירות בין נתניהו לקרי, בשיחות וידאו קונפרנס כמעט יומיומיות. פעם קרי עלה לשיחת הוידיאו מאינדונזיה. פעם אחרת מסין. לפעמים השיחה נמשכה שעתיים, לפעמים חמש. גם קרי וגם נתניהו הם חסידים של מילים. קרי, עורך דין בהכשרתו, רצה לנסח הכל בעצמו, ונתניהו ביקש לראות כל מילה. שעות על גבי שעות ישבו מול המצלמה ומסך הפלזמה, ועברו על סעיפי המסמך. חברי צוות המשא ומתן הישראלי, שישבו בחדר, נהגו לשגר תוך כדי לנתניהו הצעות לניסוחים על גבי פתקים.

בכירים ישראלים ואמריקאים שהיו מעורבים בשיחות על מסמך המסגרת מעידים כי במהלך המשא ומתן, ובעיקר במהלך העבודה על מסמך המסגרת, נתניהו ריכך את עמדותיו באופן איטי אך עקבי והפגין רצינות ונכונות להתקדם.

משיחות עם חברי צוות המשא ומתן הישראלי עולה התמונה הבאה בכל הנוגע לעמדות אותן הציג נתניהו מול קרי, ושהופיעו בטיוטה האחרונה של המסמך:

א. סוגיית הגבולות – נתניהו הסכים לראשונה לכך שהמשא ומתן יתנהל על בסיס קווי 1967, עם חילופי שטחים. משמעות הדבר: הבעת נכונות לנסיגה מלמעלה מ-90 אחוז משטחי הגדה המערבית. עם זאת, נתניהו סירב לחדד את עמדתו ולהבהיר אם מדובר על חילופי שטחים ביחס של אחד לאחד, כפי שדרשו הפלסטינים והאמריקאים. בנוסף, הוא התנה את עמדתו זו בכך שהמסמך יכלול התייחסות לדרישתו להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וכן ביכולתו להודיע שיש לו הסתייגויות מהמסמך מבלי לפרט מהן.

למרות שנתניהו הסכים לבסוף לנהל משא ומתן סביב קווי 1967 עם חילופי שטחים, הוא ברח כמו מאש מהצגת מפה או אפילו מדיון תיאורטי בנושא. באחת הפגישות בין צוותי המשא ומתן יצא שליחו של ראש הממשלה, יצחק מולכו, מהחדר לכמה דקות. כשחזר מצא את סאיב עריקאת וציפי לבני רוכנים על מפה שנפרשה על השולחן. מולכו נחרד וביקש הסבר למתרחש. עריקאת עקץ אותו ואמר שהוא מסביר ללבני על אזור במפה. לבני, שראתה את פרצופו המודאג של מולכו, ניסתה להרגיע. "תתייחס לזה כמדע בדיוני", אמרה לו בחיוך. אבל את מולכו, שזכה בבית הלבן לכינוי "דוקטור נו", על שם הנבל מסרטי ג'יימס בונד, זה לא הצחיק. ברצינות תהומית הוא פנה לעריקאת ואמר לו: "רק תדע שמה שקורה כאן אינו מייצג את עמדתו של ראש הממשלה".

מדובר באנקדוטה קטנה, אך כזו שמייצגת את רתיעתו העמוקה של נתניהו מעיסוק בנושא הגבולות. בכיר ישראלי שלקח חלק בהתייעצויות ציין כי לאורך כל תשעת החודשים לא נתן נתניהו בדל רמז בדבר היקף הוויתורים הטריטוריאליים שאותם יהיה מוכן לבצע. "הוא לא פתח מפות אפילו עם הצוות האינטימי ביותר", אמר.  

ב. סוגיית הביטחון – האמריקאים קיבלו את רוב דרישות הביטחון של נתניהו. הסעיף שעסק בנושא הבהיר כי המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, וכי לצה"ל תהיה נוכחות לאורך נהר הירדן כחלק ממשטר ביטחוני מיוחד שייוסד באזור. עם זאת, את פרק הזמן בו תימשך נוכחות כוחות צה"ל השאירו האמריקאים למשא ומתן בין הצדדים. נתניהו, מצידו, ריכך את התנגדותו לנוכחות כוחות בינלאומיים בגדה המערבית, והסכים לקיומו של כוח בינלאומי כאמצעי משלים ותומך לצד צה"ל. 

ג. הכרה במדינה יהודית – גם בנושא הזה עמדתו של נתניהו התרככה במהלך המשא ומתן. בכיר ישראלי ציין כי בשלב מסוים נתניהו החליף את המונח "מדינה יהודית" במונח "מדינת הלאום של העם היהודי". במסמך המסגרת כבר נכתב כי השלום יכונן בין "שתי מדינות לאום". נתניהו אף הסכים לשלב במסמך הבהרות שנועדו לרכך את ההתנגדות הפלסטינית העזה בסוגיה הזו. בראשונה הודגש כי בכל הסכם שלום לא ייפגע שוויון הזכויות של המיעוטים בישראל. השנייה, והמעניינת יותר, קבעה כי ההכרה בשתי מדינות לאום לא תיחשב כניסיון של צד אחד לחייב את השני לוותר על הנרטיב שלו או לאמץ נרטיב אחר. 

ד. פליטים – בכיר ישראלי סיפר כי במסמך המסגרת האמריקאים אימצו באופן כללי את העמדה הישראלית לפיה לא תהיה זכות שיבה של פליטים לישראל. עם זאת, האמריקאים רצו לתת לפלסטינים מוצא מכובד בסוגיה זו, כדי שיוכלו לבלוע ויתור משמעותי כל כך. בתוך צוות המשא ומתן הישראלי היו שתי גישות. היו מי שהציגו עמדה עקרונית נוקשה שדחתה כל ויתור. אחרים טענו כי כדי להשיג הסכמה פלסטינית, על ישראל להגן על ליבת האינטרסים שלה – הורדת זכות השיבה מסדר היום – אבל להפגין גמישות בסוגיות אחרות שקשורות לפליטים.

האמריקאים רצו לשלב במסמך סעיף לפיו לצד חזרה למדינה הפלסטינית, הישארות במקום מושבם או מעבר למדינה שלישית, יוכלו פליטים לבחור גם לחזור לישראל בהתאם לקריטריונים שישראל תקבע ולפי החלטתה הריבונית. בכיר ישראלי ציין כי נתניהו הפגין הסתייגות רבה מההצעות האמריקאיות, וכי ציפי לבני אף הייתה קשוחה ממנו בנושא.

למרות זאת, בסופו של דבר הסכימה ישראל להתגמש, והציעה להקים מנגנון מיוחד שאליו יפנו פליטים פלסטינים כדי שישראל תבחן את בקשותיהם על בסיס אינדיבידואלי או הומניטארי ותחליט אם לקבלן או לא. "נושא האופציות שיינתנו לפליטים לא נסגר, והאפשרות של חזרה לישראל נותרה פתוחה עד הסוף", אמר בכיר ישראלי.

ה. ירושלים – בסוגיה זו הייתה פעורה התהום העמוקה ביותר בין ישראל לארצות הברית. האמריקאים אימצו את העמדה הפלסטינית בנושא, ורצו לשלב בהסכם נוסח לפיו ירושלים תהיה בירת שתי המדינות. לאחר מכן הסכימו לרכך מעט את הניסוח, אך ללא שינוי מהותי. נתניהו, מנגד, סירב לשלב במסמך כל אזכור לבירה פלסטינית בירושלים. בכיר ישראלי ציין שנתניהו היה מוכן לניסוח לגבי שאיפה עתידית בנושא, או משפט כללי על כך שלא ניתן להגיע להסכם מבלי לפתור את נושא ירושלים. לדבריו, נתניהו הכיר בכך שללא בירה פלסטינית בירושלים לא יהיה הסכם, אך החששות הפוליטיים גרמו לו להימנע מכל אמירה כזו בשלב הזה של המשא ומתן. האמריקאים קיוו שיוכלו לשכנע אותו לעשות ויתור דרמטי בסוגיה הזו אם עבאס יסכים לוותר בנושא ההכרה במדינה יהודית. אבל הטרייד-אוף הזה מעולם לא הגיע לשעת מבחן.

ו. התנחלויות – השאלה מה יעלה בגורל ההתנחלויות במסגרת הסדר קבע לא טופלה בפירוט במסמך המסגרת. הנייר השאיר פתח להישארות ישראלים במדינה הפלסטינית, אבל הנושא לא תפס מקום מרכזי. נתניהו עסק בנושא בעיקר מחוץ לחדר המשא ומתן, כבלון ניסוי מול המתנחלים.

תרגיל "דניס רוס"

לצד הדיונים האינטנסיביים שקיימו האמריקאים עם הישראלים, לא התנהלו מגעים דומים עם הפלסטינים. אחת הסיבות לכך הייתה טכנית, ונבעה מהקושי לקיים שיחות וידאו מאובטחות עם המוקטעה ברמאללה. סיבה אחרת הייתה התנהלות שגויה מול הנשיא הפלסטיני עבאס.

בשלב די מתקדם של המשא ומתן על מסמך המסגרת, החלו להידלק נורות אדומות בצוות המשא ומתן הישראלי. לנתניהו ואנשיו לא היה ברור מה חושבים הפלסטינים על כל אחד מסעיפי טיוטת מסמך המסגרת עליו עבדו עם האמריקאים. "בשלב מסוים גילינו שלכל אורך התקופה האמריקאים לא דיברו בכלל עם הפלסטינים, אלא רק איתנו", אמר בכיר ישראלי.  

פקיד אמריקאי בכיר שלקח חלק בשיחות מודה שעיקר העבודה על מסמך המסגרת נעשתה מול ירושלים. הוא נימק זאת בכך שהאמריקאים ראו עצמם כמי שעמדתם קרובה יותר לעמדה הפלסטינית בחלק גדול מהסוגיות, ולכן את עיקר המאמץ עליהם להשקיע מול נתניהו. מחשש שהפלסטינים יינעלו בעמדה סרבנית, החליטו האמריקאים שלא להציג להם אף הצעה עד שלא ירגישו שהמגעים עם ישראל הניבו תוצר רציני מספיק. 

אלא שההתנהלות האמריקאית הביאה אותם בדיוק לתוצאה ממנה חששו. ב-19 בפברואר, כשקרי פגש את אבו מאזן בפריז והציג לו בעל פה את עיקרי מסמך המסגרת המתגבש, הוכה האחרון בהלם. הנשיא הפלסטיני, שממילא הגיע לאותה פגישה חולה ובמצב רוח זעוף, הרגיש שהאמריקאים עושים לו תרגיל "דניס רוס", על שם הדיפלומט האמריקאי הוותיק שהיה ידוע כמי שקודם כל סגר עסקה עם הישראלים ורק אז שיווק אותה לפלסטינים כהצעה אמריקאית. עבאס חשב שקרי מביא לו מוצר מוגמר, ומנסה לדחוף לו אותו לגרון.

הפגישה בין קרי לעבאס הסתיימה בכישלון מוחלט. בכירים אמריקאים ופלסטינים טוענים כי מאותו יום עבאס ננעל. הוא סירב לנהל שיחות על מסמך המסגרת והתעקש קודם כל לקבל הבטחה שישראל תשחרר את כל האסירים שהתחייבה לשחרר בתחילת המשא ומתן.

במהלך החודש שלאחר מכן ניסו האמריקאים להוציא מעבאס התייחסות למסמך המסגרת, אך הוא סירב. הוא ראה במסמך חלק ממזימה נגדו. הדברים הגיעו לשיא ב-17 במרץ, כאשר עבאס ישב עם הנשיא אובמה בחדר הסגלגל בבית הלבן במשך יותר משעתיים, ולא הסכים לתת לאובמה דבר זולת הבטחה עמומה שיחזור אליו בתוך כמה ימים עם תשובה בעניין מסמך המסגרת (מה שמעולם לא קרה). 

עבאס וראש צוות המשא ומתן עריקאת טוענים, בצדק, שהאמריקאים מעולם לא נתנו להם עותק ממסמך המסגרת, אלא רק הציגו להם רעיונות בעל פה. לכן לא יכלו ללמוד את המסמך לעומק ולגבש עמדה. באותו זמן טיוטות המסמך הוחלפו מדי יום בין וושינגטון לירושלים. כשהפלסטינים הבינו את זה, הרגישו שעובדים עליהם בעיניים. חשדנותם הייתה כה עמוקה ותסכולם מהאמריקאים כה גדול, עד שאיבדו לחלוטין עניין בתהליך. "האמריקאים לא השקיעו מספיק זמן בפלסטינים", ניתח בכיר ישראלי. "לא היו איתם שיחות וידאו או דיונים לתוך הלילה, ולכן נוצר משבר ציפיות. כמה פעמים אמרנו להם – מה עם אבו מאזן? דיברתם איתו? הוא מסכים לכל זה? האמריקאים הזניחו אותו, וכשקרי בא אליו זה כבר היה מאוחר מדי". בכיר בממשל האמריקאי, שלקח חלק בשיחות, מודה שהטעות הגדולה ביותר של ארצות הברית הייתה ביחס לאבו מאזן. "זה נכון – לא היינו מספיק רגישים אליו", הוא אומר. "בדיעבד היינו צריכים להתנהל אחרת".

טס שפלן

השיקול הפוליטי הכריע

כמה מחברי צוות המשא ומתן הישראלי טוענים כי במהלך המשא ומתן נתניהו היה נתון בהתחבטויות אמיתיות. יום אחד קם על צד שמאל והתמלא ברצון להתקדם, ולמחרת קם על צד ימין וחזר בו. מבחינה אינטלקטואלית, הבין את הצורך בהסכם שלום עם הפלסטינים, אבל מבחינה אמוציונאלית רצה לברוח ממנו. אחת הבעיות המרכזיות במשא ומתן הייתה שפעם אחר פעם השיקול הפוליטי היה זה שהנחה את קבלת ההחלטות. בכיר ישראלי שהיה מעורב בשיחות ציין שכמעט כל צעד שנתניהו רצה לנקוט נמדד על ידו לפי השפעתו על הקואליציה ועל בסיס התמיכה הפוליטי שלו בימין. גם כשנתניהו כבר היה מוכן לוויתורים בנושא קווי 67', או לביצוע צעדים בוני אמון כמו ריסון הבנייה בהתנחלויות – הוא סירב לומר זאת בבירור, ואף התבטא בצורה הפוכה. זה פגע מאוד באמון מצד הפלסטינים, ושכנע אותם שאין טעם לנסות ולהתקדם. 

אבל בסוף היום, הסיבה המרכזית אולי לכישלון הניסיון האמריקאי לגבש הסכם מסגרת נעוצה ביחסים הרעועים בין נתניהו לעבאס ובעובדה שלא נוצרה נקודת מפגש, ולו מינימלית, בין עמדותיהם. שניהם רצו הסכם שלום, אבל רק בתנאים שלהם. "אין ספק שנתניהו זז במהלך השיחות", אמר בכיר בצוות המשא ומתן הישראלי. "אם בודקים איפה הוא היה בהתחלה ולאן הגיע בסוף – זו לא הייתה אותה עמדה. היו הרבה נושאים שבהם הוא התחיל מאוד קיצוני, ואז הלך והתרכך. הבעיה הייתה שהוא זז ביחס לעצמו. האם זה היה מספיק? לא".

רויטרס

הרשמה לניוזלטר

מה קראתם השבוע? הירשמו עכשיו לדיוור הארץ ספרים

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#