כישלון הוא לא אופציה

אין לי כוונה לקחת על עצמי את תפקיד המקהלה בטרגדיה יוונית, אלא לראות אם יש דרך להפוך את הטרגדיה למחזה עם סוף טוב. המחשבה שיש סיכוי לסוף טוב חייבת ללוות כל נושא ונותן. נכון, זה לא תמיד אפשרי, אבל זה הכרחי

ציפי לבני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ציפי לבני

יום שישי, 19ביולי 2013, הטלפון בירושלים צלצל. היה זה מזכיר המדינה קרי מרמאללה. תנאי המשא ומתן להסדר שלום בינינו לבין הפלסטינים אושרו. יוצאים לדרך. 

יום שהחל בתחושת אין סיכוי, הסתיים בבשורה. יום קודם התכנסו הפלסטינים באווירת דחיית ההצעה האמריקאית. סבלנותו של קרי עמדה לפקוע לאחר חודשים של ביקורת מכל עבר על המאמצים שהוא משקיע בעניין חסר סיכוי, והוא הציג לצדדים באותו בוקר את האופציות הסופיות  לפתיחת המשא ומתן.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

הצדדים התחייבו לתשעה חודשים של משא ומתן רציני שיעסוק בכל נושאי הליבה; הפלסטינים התחייבו להקפאת שדרוג מעמדם באו"ם והימנעות מהצטרפות לאמנות וגופים בינלאומיים; ישראל התחייבה לשחרר 104 אסירי "טרום אוסלו", אך לא להקפאת הבנייה. את ההצעה לטקס רשמי בירדן דחינו כי השבת דפקה בדלת. למחרת צלצלתי לסאיב עריקאת. "מתחילים", אמרתי לו. שנינו היינו אופטימיים.

קצת פחות מתשעה חודשים לאחר מכן, ביום חמישי, 3 באפריל 2014, ישבנו צוותי המשא ומתן בבית מלון בירושלים. יומיים קודם לכן, בעודנו מנסחים את החלטת הממשלה שתביא לשחרור ג'ונתן פולארד, האסירים הפלסטינים ובעיקר לשחרור הפקק שיאפשר להאריך את המשא ומתן, ראינו על מסך הטלוויזיה בלשכת ראש הממשלה את אבו מאזן חותם על בקשה פלסטינית להתקבל לאמנות בינלאומיות, בניגוד להסכמות. זה היה הרגע שהבנתי שהסיכוי להמשיך את השיחות התרחק מאתנו מרחק רב.   

הפגישה עם הפלסטינים הייתה מרירה. התחושה שריחפה באוויר הייתה של פספוס. החמצה. הפלסטינים כבלו עצמם בפומביות החתימה לפנייה לאו״ם, וטל בקר, שישב לצדי בצוות המשא ומתן, כתב לי על פתק מילה אחת מדויקת: "טרגדיה". זה היה הדבר היחיד שהסכמנו עליו, ישראלים ופלסטינים, באותו ערב.

עד אותה עת התמקדו המאמצים במטרה להגיע למסגרת אמריקאית למשא ומתן, שתכלול תוכן מהותי בנושאי הליבה ותאפשר לצמצם פערים ולהתקדם על סמך בסיס משותף. המסגרת שיקפה התקדמות משמעותית בכל סוגיות הליבה, גם בנושאים הרגישים ביותר. התחושה הייתה של פריצת דרך. הושגה התקדמות, קיים מסמך מדיני משמעותי (שאני מקווה שנוכל עוד לשוב ולהתכנס אליו).

ציפי לבניצילום: מוטי מילרוד

ישראל נתנה את תשובתה החיובית להצעת המסגרת, עם הסתייגויות. התשובה הפלסטינית בוששה לבוא ובמקומה התבשרנו על הצטרפותם לאמנות האו״ם ועל חתימת הסכם פיוס עם חמאס - הקש שהביא להקפאת המשא ומתן.

במהלך המשא ומתן שמרנו על חשאיות תכניו. המטרה כמובן הייתה לאפשר שיח נקי מלחצים חיצוניים. אבל היה לכך מחיר: ציניות, סקפטיות והעמקת חוסר האמון בין העמים.

אין לי כוונה לקחת על עצמי את תפקיד המקהלה בטרגדיה יוונית, אלא לראות אם יש דרך להפוך את הטרגדיה למחזה עם סוף טוב. המחשבה שיש סיכוי לסוף טוב חייבת ללוות כל נושא ונותן. נכון, זה לא תמיד אפשרי, אבל זה הכרחי.

התקווה שהניעה את התהליך היא גם מה שמחזק אותי כיום. זו לא תקווה ערטילאית, אלא הנעה עמוקה לפעולה, במציאות מדינית, ביטחונית ופוליטית כמעט בלתי-אפשרית - גם בממשלה שחלקים בה מתפללים ופועלים לכישלון המשא ומתן.

המאבק בחמאס, ארגון טרור איסלאמי דתי, שלא פועל למען מדינה פלסטינית אלא נגד קיומה של ישראל, הוא אינטרס של כל מי שתומך בשתי מדינות לאום וסיום האלימות. זה גם מאבק למען השלום בצד חתירה להסדר עם המתונים באזור, ואסור לאבד את שהושג במשא ומתן כמו גם את התובנות ממנו.

התובנה המרכזית היא שאין תחליף למשא ומתן ישיר, ואין תחליף למעורבות צד שלישי נחוש ובעל השפעה – ולא, לא מדובר בסתירה, השילוב הכרחי. אין לוותר על מפגשים ישירים. כל אחד מאתנו הוא לא רק נציג של עם, אלא גם אדם, וכדי להגיע להסכם צריך להיפגש, להקשיב, להבין, לשכנע. רק כך המסרים והעמדות ברורים, אין אי-הבנות.

להקשיב ולהבין זה לא תמיד להסכים. השמעתי את הנרטיב הישראלי והקשבתי לזה שלהם. לא הסכמנו על נרטיב אחד. חשוב להבין שהמשא ומתן הוא לא על איזה נרטיב יותר צודק ולמי יותר זכויות על הארץ הזאת. הסכסוך ייפתר כשנבין שאנחנו מכבדים את הסיפור ההיסטורי, אבל אנחנו לא עוסקים בו. אנחנו פה כדי לנסח את העתיד. 

בפגישת ההשקה אצל הנשיא אובמה בבית הלבן, אמרתי לכולנו – פלסטינים, אמריקאים וישראלים - שחייבים להתעלם מרעשי רקע. שניבחן ביכולת שלנו להתגבר על הדחף להגיב מהבטן. שזה יהיה קשה, מעיק, מטריד, אבל עלינו לזכור את המטרה האמיתית והיחידה.

רעשי הרקע היו חזקים. מכרזי הבנייה בשטחים, אלימות, אירועים ביטחוניים וגשם של מילים מתלהמות מפי קיצוניים. אני לא מקלה ראש ברעשים האלה. אני מבינה את התסכול הפלסטיני מהבנייה בהתנחלויות, גם אם לא התחייבנו להקפאה. כישראלית חשתי תסכול מהמהלכים הפלסטיניים. אבל אסור להפוך אותם, קשים ומעיקים ככל שיהיו, לתנאי להמשך המשא ומתן.  הבהרתי שצריך לאטום אוזניים ולחתור קדימה. שפתרון לסכסוך ממילא ישנה את התמונה כולה ושזו האחריות שלנו. של כולנו.

הרעשים האלה חדרו בסופו של דבר את קירות חדר המשא ומתן. חדרו והרסו. תשומת הלב הוסטה מהמשימה העיקרית והחשובה. מסתבר שבימים אלו, עצם קיומו של משא ומתן אינו מניב רווח פוליטי לאף צד. והיות ששני העמים עייפו, הקיצונים בשני הצדדים ניזונים מהעייפות הזו.

לכן לארצות הברית תפקיד חשוב. בצד התפקיד הקלאסי של המתווך: לרכך ולדחוף. שני הצדדים הבינו שעל הכף מוטל לא רק הסכסוך, כי אם גם היחסים שלהם עם ארצות הברית והעולם כולו.

למי שאומר "הכל או לא כלום" – אין הסכם, לא היה כלום - אני עונה שגם למהלך שלא הבשיל לטקס חגיגי במדשאת הבית הלבן יש פירות: מתחת למעטה החשאיות שאני מחויבת לו גם כעת - יש נייר, יש תוכן, יש אמת. ולאמת הזאת עוד נחזור. כי אין דרך אחרת. לא לפלסטינים ולא לנו.

המאמר הזה נכתב בתחילת יולי 2014. מצב הרוח הלאומי עגום. חמאס חטפו ורצחו שלושה נערים, המשא המתן הושעה, המצב נפיץ ולכאורה אין תקווה.

גם אז, בתחילת יולי 2013, נראה היה שאין תקווה. היינו אחרי חמש שנות קיפאון, בין הצדדים שרר אי-אמון בסיסי, ובשני העמים – שזקוקים להסדר כמו אוויר לנשימה – שלטה האדישות. אז אמר לי מזכיר מדינה אמריקאי אחד שכישלון הוא לא אופציה. זה מה שאני אומרת היום.

ציפי לבני היא שרת המשפטים והממונה על צוות המשא ומתן הישראלי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ