בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האחר לא מעניין את שרי החינוך בישראל

השרים התחלפו, אך המסר שיצא מלשכותיהם דומה: במערכת החינוך אין מקום לשאלות או להרהורים, ויש להימנע מכל מפגש בין יהודים לערבים. בישראל נדרש חזון שרואה בשונות ערך חינוכי ולא איום קיומי, אך הסיכוי שמהלך כזה יתרחש הולך וקטן

6תגובות
שר החינוך, נפתלי בנט, מעביר שיעור מתמטיקה בבית ספר בפתח תקוה, במאי
ששון תירם

20 שנה לאחר רצח יצחק רבין אין במערכת החינוך שום עניין ב"אחר", בלימוד או אפילו, מי ישמע, במפגש עם שונים. ההתעלמות מהאחר אינה כמובן עניין חדש, אך נדמה שכעת הושלם המהלך וגם המסכות האחרונות הוסרו.

שרי החינוך אמנם התחלפו במשך השנים, אך המסר שיצא מלשכותיהם, באופן ישיר או בהפניית המבט הצדה, היה דומה למדי: אין מקום במערכת החינוך לשאלות או להרהורים. לא בהקשר היהודי-ערבי, גם לא בהיבטים אחרים של מעמד, עדה או שסעים נוספים. בבתי הספר המסר הובן היטב. לא פלא שהדרישה לשקט הפכה לציווי כמעט עליון בחדרי הכיתות. רק היא יכולה לכסות ולהעלים את הקונפליקטים השונים.

ההצהרות העונתיות של ראשי מערכת החינוך על המאבק בקיצוניות ובגזענות - בדרך כלל סביב הציון השנתי של רצח רבין, אך לעתים גם לאחר מקרה יוצא דופן של דקירה או הצתה - לא צריכות להטעות. המלים איבדו מזמן את משמעותן.

זה המצב כשהתקציבים המוקדשים לקידום החיים המשותפים בין יהודים לערבים הם בגדר בדיחה, כשמורים שעדיין מעזים להעיר ולעורר שאלות מסתכנים באיבוד משרתם או בהסתה כלפיהם ברשת, או כשהנרטיב היחיד הנלמד בכיתות הוא זו שעיצב השלטון לפני שנות דור. תלמידים הצועקים "מוות לערבים" בשיעור אזרחות או בהפגנה לאחריו בסך הכל הפנימו את מה שלמדו בבית הספר. הם קרובים יותר לתלמידים מצטיינים מלעשבים שוטים.

משרד החינוך בורח כמו מאש מפני כל מפגש בין יהודים לערבים, כזה שעלול לערער על התפיסות המקובלות והסדר הקיים. בתחילת אוגוסט, לאחר הרצח במצעד הגאווה בירושלים ובכפר דומא, ביקשו ארגונים העוסקים במפגשים בין בני נוער משר החינוך, נפתלי בנט (הבית היהודי), להגדיל מעט את התקציב התומך בפעילות זו. זוהי שעת מבחן במאבק על עתידה של המדינה, הם כתבו לשר. המכתבים, משתי התארגנויות שונות, תויקו מן הסתם בלשכתו, אך לא נעשה עמם הרבה מעבר לכך.

התנהלות דומה אפשר למצוא גם ב"תוכנית המערכתית להתמודדות עם גזענות במערכת החינוך", שגובשה במשרד בימים שלאחר מבצע צוק איתן בקיץ 2014. לא ממש משנה סדורה, גם אין תקציבים להגן ולעגן את הפעילות המעטה שעוד מתרחשת. אבל לפחות יש "תוכנית" שאפשר להציג אם וכאשר מתעוררת, בקצב הולך ודועך, ביקורת על (היעדר) מדיניות משרד החינוך.

תוכנית זו היא האחות התאומה של מערכי השיעור נגד גזענות, שאף הם נשלפים בזמן משבר. משקיפים אופטימיים עשויים לטעון שזוהי טיפה בים. הריאליים יותר יאמרו שזוהי מראית עין, פלסטר שאינו יכול להתמודד עם הווירוס הגזעני המתפשט במערכת החינוך ובחסותה.

הגזענות ושנאת האחר הן תוצאה כמעט הכרחית של ההפרדה בין יהודים לערבים המתקיימת בתחומי חיים רבים, ובהם גם החינוך. זו התשתית שעל בסיסה נבנו חומות ההפרדה, הממשיכות להיבנות גם כיום. מאז ראשיתו, בסוף המאה ה-19, הוכפף החינוך היהודי בארץ ישראל למטרות כמו בניית אומה בתחילה ועיצוב מדינה בהמשך. ואולם, גם בחלוף השנים, למרות התעצמות מדינת ישראל ואולי דווקא בגללה, מעט מאוד השתנה במטרות החינוך: הוא עדיין נתפס ככלי מרכזי בהכשרת אזרחים נאמנים. הס פן תעיר.

בחברה רב-תרבותית ומרובת קונפליקטים כמו זו הישראלית, נדרש חזון אחר למערכת החינוך. עיקרו של חזון כזה הוא הראייה בשונות ובמפגש בין שונים ערך, ולא סוג של איום קיומי. הסיכוי שמהלך זה אכן יתרחש הולך וקטן.

הכותב הוא חבר מערכת "הארץ"

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו