${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השכול שלי הוא פוליטי כי מלחמות הן פוליטיות

שכול הוא תוצאה של מדיניות - או של היעדרה - ואני רוצה לכבד אותו בכך שאולי אמנע אחד נוסף. בשביל דולב, שנהרג בצוק איתן, ובשביל הילדים שלנו, אני מנסה להאמין שיכול להיות טוב יותר

53תגובות

אתמול בערב ניסיתי להשכיב את אורי לישון. ילד בן שבע וחצי שאיבד את אבא שלו לפני שנה, ומאז מנסה להבין את העולם מחדש, תוך כדי געגועים לאבא החמוד והמצחיק בעולם. אחרי שהתהפך במיטה חצי שעה, וקם להודיע לי שהוא עצוב ולא נרדם, ובכה והסכים לנסות שוב לישון, שכבנו מחובקים במיטה שלו. "לא נורא אמא", ניסה הגבר הקטן שלי לנחם את שנינו, "מתישהו ימציאו מכונת זמן, רק צריך לחכות".

המשפחה שלי התפרקה בקיץ הקודם. האהוב שלי נהרג במלחמה. אולי במלחמת אין ברירה כמו שכולם אומרים, ואולי במלחמה שיכולה היתה להימנע. כשהחלטתי לנאום בעצרת ההיא (זו שהתחילה כעצרת מלאה במחשבות על שינוי ואופטימיות, ובסוף נקראה רק "העצרת של גרבוז"), היו שטענו כלפי שאני לא מכבדת את השכול בגלל שאני עושה בו שימוש פוליטי.

הטריילר לסרט שעשתה קסטן קידר על דולב ב-2009

איך מכבדים שכול? תולים אותו על הקיר? שרים לכבודו שירים נוגים? לא רוצה. כל שיר מרגש רק ממשיך את המעגל, שבו אנחנו רואים את המלחמה כנוראית ובלתי נמנעת, ואת הרוגי המלחמה כהכרחיים. אני לא מוכנה לשיר שירים כאלה. אני רוצה להכריז שהשכול שלי הוא פוליטי. שכול הוא תוצאה של מדיניות, או של חוסר מדיניות. אני רוצה לכבד את השכול שלי בכך שאולי אמנע שכול נוסף. אני רוצה לכבד את החיים יותר מאשר את השכול. 

אני מנסה לכתוב משהו חדש, שונה מכל המילים שכתבתי על האובדן שלי בשנה שעברה. אבל האבל הוא מעגלי. וכל בוקר שבו אני קמה עם תחושה שהנה כבר הגיע השלב הבא בתהליך, שלב מפויס יותר, משלים יותר, הופך לערב ולילה שבהם אני רוצה לשבור את הכלים - וגם את כל החלונות בבית ובעולם. ולצעוק ולצרוח. כי אני יודעת מה מסקנות התחקיר: "הכוח פעל היטב", וגם המילים "לא היה כשל" – שהן מילים נוראיות, כי כל מוות של אדם הוא למעשה כישלון ענק. וגם במקרה שלי, שלו, היה כשל. אבל לא כשל צבאי אלא כשל מנהיגותי, של הנהגה שלא עושה מספיק מאמצים כדי למנוע את המלחמה הבאה. כמה הייתי נותנת כדי למנוע את המלחמה הקודמת. אני שומעת בטקסי הזיכרון את הדיבורים על הלוחמים האמיצים, שבמותם הופכים לאבן בחומה הנבנית של הארץ. ודולב שלי לא היה אבן. הוא היה איש חם ונושם וטוב שהיה בונה ומגן על הארץ בחייו, אך המנהיגים לא עשו מספיק כדי להגן עליו. ועכשיו הוא קר ומת ומכוסה באבנים.

תמיד היו לי יחסים מורכבים עם המדינה. לפעמים הרגשתי שאני מפתחת כלפיה אדישות וייאוש. אבל אחרי שדולב שלי נהרג בשביל המדינה הזאת, עם נחשולי הזעם והכעס בעבעה בי גם התחושה שאני חייבת לאהוב את המדינה הזו, המוטרפת. כי היא היתה האידיאל שלו, והוא מת עבורה. אני לא יכולה פשוט לזרוק את זה או להוסיף את זה לערימה האדירה של הייאוש. לא. אני גאה בו. גאה על שהוא חי בשבילה ונלחם בשבילה. הוא לא מת בשביל שטחים, או על קדושת השם, הוא מת על קדושת החיים, הוא נהרג בדרכו להציל אזרחים, כי היה לו אכפת.

אני חושבת שוב על מכונת הזמן של אורי. אני אכוון אותה קדימה, לעתיד טוב יותר, נקודה בזמן שבה גם הכאב האישי שלנו קצת ידהה, וגם ישראל תהפוך למקום שאפשר לחיות בו. ולמרות שלחרדתי, בחוסר התוחלת כרגע, אני פחות ופחות מאמינה באפשרות למצוא זמן שכזה, אני שבה ונזכרת בנקודת מבטו המאירה של דולב. חייבים להאמין שאנחנו יכולים להפוך בעצמנו את המדינה שלנו למקום טוב יותר. ולעשות את זה בעצמנו, לא לחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה הקשה. זה מה שדולב הכי האמין בו. לי יש פריבילגיות להתרפק על העבר. אבל כל השאר, אתם חייבים לנסות להתרפק על העתיד.

לא יכול להיות שמלחמות זה כל מה שהוא צופן לנו. כי אני כבר הבנתי את המשמעות האמיתית של המלחמה: מלחמה היא לא שטחים וניצחונות, מלחמה זה לבשר לילדים הקטנים שלך שקרה משהו רע. שאבא מת ולא יחזור יותר. מלחמה זה לקבור את אהובך ואת כל החלומות שהיו לך אי פעם. זו המלחמה. וסליחה על הנאיביות, אבל פשוט לא יכול להיות שזה כל מה שמחכה לנו. מגיע לנו עתיד אחר, טוב יותר.

דולב היה איש של תקווה, איש של אמונה – לא אמונה באלוהים, אלא אמונה בטוב, אמון באנשים, באפשרות התמידית שיכול להיות טוב יותר. היה לדולב מפקד שכל בוקר כשהיה נשאל מה נשמע, היה עונה "תמיד יכול להיות יותר גרוע". אז דולב צחק, כי הוא תמיד האמין שעכשיו טוב אבל תמיד יכול להיות יותר טוב, ושחייבים לעשות הכל כדי שיהיה יותר טוב. והיתה לו מן אמונה פנימית שגם יהיה. אז אני חייבת לו את הדבר הזה, את הניסיון לפחות להאמין שיכול להיות פה טוב יותר. ואני חייבת את זה גם לילדים שלי.

בובי שלי נהרג במלחמה, ומלחמה היא פוליטית. אז בשביל דולב, ובשביל הילדים שלי, בחרתי להשתמש בשכול שלי כדי לנסות למנוע שכול אחר. הלוואי שהייתי מצליחה. הבעיה היא, שאני חוששת שלא.

הכותבת היא אלמנתו של סא"ל דולב קידר, שנפל במבצע צוק איתן

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#