משה ארנס
משה ארנס
משה ארנס
משה ארנס

מה ניתן ללמוד משני הסכמי השלום שחתמנו, עם מצרים ועם ירדן? ומן ההסכם שהגענו אליו עם הפלסטינים ושלא הבשיל להסכם שלום, הסכם אוסלו? ומהסכם השלום שהיינו קרובים להגיע אליו, עם סוריה? ומן ההסכם שהגענו אליו עם לבנון, ושהופר חודשים ספורים לאחר חתימתו?

המכנה המשותף במקרה של מצרים וירדן הוא שהשתיים נשלטו בידי משטרים דיקטטוריים בעת חתימת ההסכמים, שהשתמרו עד כה על ידי משטרים לא דמוקרטיים במדינות אלה. הסכמי אוסלו נחתמו עם יאסר ערפאת, בהחלט לא דוגמה ומופת לשלטון דמוקרטי. ההסכם עם סוריה, לו היה נשלם, היה נחתם עם חאפז אל-אסד, דיקטטור. ההסכם עם לבנון אושר על ידי הנשיא הלבנוני, אמין ג'ומאייל, שלא היה בכוחו להבטיח את יישומו. בכל המקרים, לו היו ההסכמים כפופים למשאל עם חופשי, קרוב לוודאי שלא היו זוכים לתמיכה.

הפן הטריטוריאלי של ההסכמים היה מבוסס על קווים שהוטמעו במחשבתנו כלגיטימיים מימים ימימה. במקרה של מצרים, סוריה, ירדן ולבנון, היו אלה הקווים שהוגדרו על ידי המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י), שנכון על מקומו מאז 1919. אשר להסכמי אוסלו, היו אלה קווי שביתת הנשק שעליהם הוסכם בין ישראל, מצרים וירדן, בתום מלחמת העצמאות של ישראל ב-1949, אף על פי שאיש מהצדדים לשביתת הנשק לא תכנן לראות בהם גבולות קבע. כל סטייה מקווים אלה לטובת ישראל נתפסה בעיני בן השיח הערבי, בין אם היה זה אנואר סאדאת, המלך חוסיין, חאפז אל-אסד, אמין ג'ומאייל או יאסר ערפאת אז ומחמוד עבאס היום, כהשפלה, ולכן לא הייתה פתוחה למשא ומתן.

מצרים היא מקרה מבחן טוב. אנואר סאדאת, ללא צל של ספק, יירשם בהיסטוריה כעושה שלום, אף שהוביל את מצרים למלחמה התוקפנית הרביעית במספר נגד ישראל. סאדאת היה דיקטטור שכפה על העם המצרי את הסכם השלום עם ישראל. ההתנקשות בחייו הייתה ביטוי להתנגדותם של מצרים רבים, אולי של רובם, לשלום עם ישראל. יורשו, חוסני מובארק, דיקטטור, נצמד ללשונו היבשה של ההסכם ואף שלא קידם נורמליזציה מלאה בין מצרים לישראל, כפה את המשך יישומו על המצרים. נראה כי שליט מצרים הנוכחי, עבד אל-פתאח א-סיסי, ימשיך את דרך קודמיו. סאדאת דרש נסיגה ישראלית לקו ששרטט את הגבול בין המנדט הפלשתיני למצרים, אף על פי שקו זה לא החזירו לימי הפרעונים אלא היה חדש יחסית ונקבע כתוצאה מהלחץ הבריטי על האימפריה העות'מאנית ב-1906. אך בעיני סאדאת הוא נתפס כמקודש.

בגין, קרטר וסאדאת לוחצים ידיים בטקס חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בבית הלבן, מארס 1979
בגין, קרטר וסאדאת לוחצים ידיים בטקס חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בבית הלבן, מארס 1979צילום: סער יעקב / לע"מ

חתימת הסכם השלום עם ירדן הייתה פשוטה יחסית אחרי שהמלך חוסיין ויתר על תביעתה של ירדן ליהודה ושומרון לטובת הארגון לשחרור פלסטין ביולי 1988. איש מהצדדים לא מחה על מתווה הגבול בין מזרח למערב פלשתינה כפי שנקבע על ידי הבריטים. למלך חוסיין היה הכוח לכפות את ההסכם על העם הירדני. את מדיניותו המשיך בנו, המלך עבדאללה השני. הסכם השלום עם ישראל אינו אהוד על מרבית האוכלוסייה הירדנית. יציבותם של יחסי השלום בין המדינות נראית כקשורה קשר הדוק ליציבות השלטון ההאשמי בירדן.

הסכם שלום עם סוריה נותר בגדר אפשרות שלא התממשה. שיחות שניהלו יצחק רבין ואהוד ברק היו קרובות להגעה להסכם. דרישתו של רודן סוריה, חאפז אל-אסד, לנסיגת ישראל מרמת הגולן לקו שהתווה הגבול בין סוריה של המנדט הצרפתי לפלשתינה של המנדט הבריטי הייתה מקובלת על ישראל באופן עקרוני. אך היו כמה וכמה סיבות לכך שההסכם מעולם לא נחתם. ולנוכח האירועים המתחוללים בסוריה בשנים האחרונות, מעטים הם הישראלים המתחרטים על כך. המקרה הסורי הוא דוגמה דרמטית לאי הוודאויות הקשורות לעשיית שלום עם העולם הערבי.

במקרה של לבנון, ניהלה ישראל משא ומתן עם מדינה ערבית דמוקרטית למחצה, שאף על פי כן היתה באותה עת בשליטת סוריה, וגם שנים רבות לאחר מכן, ולכן לא הייתה בידיה הסמכות לקבוע את מדיניות החוץ שלה עצמה. זהו מקרה של הסכם שנחתם אך לא הושלם. בשנים האחרונות הוחלפה השליטה הסורית בלבנון בשליטה איראנית. הדבר מחק כל תקווה להגיע להסכם שלום עם לבנון בעתיד הנראה לעין.

הסכמי השלום הקיימים הם הסכמים עם מדינות לא דמוקרטיות. האם זה מרמז על כך שרק מדינות כאלה יכולות לעשות שלום עם ישראל? האם משתמע מכך שישראל, בחתירתה לשלום, צריכה לתמוך במשטרים דיקטטוריים במדינות ערביות? האם ישראל עשויה לקדם בברכה את התערבות רוסיה הפוטינית בלחימה בסוריה לשם השבת שלטונו של באשר אל-אסד, מתוך ציפייה כי הסכם שלום עם סוריה יהיה אז בגדר אפשרות? מובן מאליו כי כל אלה הן שאלות רטוריות שנועדו להדגיש את הדילמות העומדות בפני החברה הדמוקרטית בישראל בשאיפתה להגיע לשלום עם שכנותיה.

המשא ומתן עם הפלסטינים, אף שהוא תקוע כבר חודשים רבים, נתפס בעיני רבים כדרך האפשרית היחידה להסכם שלום ישראלי-ערבי נוסף. הוא גם נראה כהסכם הדחוף ביותר, לאור החיכוך היום-יומי כמעט בין ישראל לפלסטינים. האם הפלסטינים הם באמת הבאים בתור לעשות שלום עם ישראל?

המגעים המתקיימים מפעם לפעם בין ישראל לפלסטינים נמשכים כבר 20 שנה. ראשיתם בימים שערפאת עמד בראש אש"ף. הייתה זו ישראל שהכירה בו כנציג הפלסטינים, הביאה אותו מתוניס וכפתה אותו ואת הנהגת אש"ף על הפלסטינים תושבי יהודה, שומרון ועזה. הודות למשטרו האוטוקרטי ניתן היה להגיע לסדרת הסכמים שנחשבו לצעדים לקראת הסכם שלום סופי. לאחר מותו ב-2004, בחירת יורשו מחמוד עבאס וההשתלטות העקובה מדם של החמאס בעזה אחרי ההתנתקות הישראלית, הפלסטינים כבר לא היו מיוצגים על ידי גוף פוליטי פונקציונלי המסוגל לנהל מו"מ בשמם, להגיע להסכם בשמם ולאכוף הסכם כזה. משטרו הדיקטטורי של ערפאת פתח פֶתח לאפשרות כזאת, אך בשיחות קמפ דיוויד עם אהוד ברק ב-2000 התברר כי הוא אינו מכוון לשלום עם ישראל ואף התיר את פריצתו של גל טרור נגדה. האדם היחיד שהיה יכול להגיע להסכם עם ישראל לא היה מעוניין בהסכם כזה. מאז לא קם אף מנהיג פלסטיני בעל סמכות כזאת.

ייתכן כי בין הישראלים המעוניינים בשלום עם הפלסטינים יש כאלה המייחלים לרודן פלסטיני, כמו ערפאת, שיוכל להגיע להסכם עם ישראל. ישראל חסרה את הכוח הדרוש כדי להביא לכך, ובכל מקרה יהיה זה ראוי לגינוי מבחינה מוסרית.

מה צפוי אם כן? הסכם עם ירדן שתייצג את הפלסטינים יהיה, באופן תיאורטי, קל ביותר להשגה. ירדן היא מדינה פלסטינית בכל היבט פרט לשמה, בשלב מסוים היא סיפחה את יהודה ושומרון והעניקה אזרחות ירדנית לתושבי המקום. יציבות השלטון ההאשמי בירדן פועלת לטובת ישראל ולטובת המשך קשרי השלום בין המדינות.

אף על פי שמחמוד עבאס אינו יכול להגיע להסכם שלום עם ישראל, נוכחותו המתמשכת ברמאללה, בהתחשב באלטרנטיבות, היא לטובת ישראל. נוכחותו המתמשכת שם תלויה במידה לא מועטה בתמיכתה הישירה והעקיפה של ישראל.

הפרדוקס של תהליך השלום עם הפלסטינים הוא כי ישראל תומכת בשלטון ההאשמי בירדן וברשות הפלסטינית ברמאללה, אשר שניהם, כל אחד מסיבותיו הוא, אינם יכולים להתקדם בעת הזאת לשלום עם ישראל.

מה שמותיר את הגורם האנושי - אזרחי ישראל הערבים, הפלסטינים הישראלים והפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה. כאן ניתן לעשות רבות, ויש בכוחה של ישראל לעשות זאת, כדי להגביר את שילובם של הערבים הישראלים בחברה הישראלית ולשפר את תנאי המחיה של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה. זוהי המתכונת האמיתית, ולמעשה גם היחידה, לעשיית שלום בעת הזאת.

הכותב הוא שר הביטחון ושר החוץ לשעבר, סופר ופובליציסט

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ