לא יהיה שלום בעתיד הנראה לעין

כל עוד הפלסטינים מחזיקים בתפיסות איסלאמיות אלימות, לא מוותרים על הקמת מדינה דו-לאומית בישראל לצד המדינה הפלסטינית, ועזה תמשיך להוות "אסם הטילים" של העם הפלסטיני – לא יהיה שלום בין הישראלים לפלסטינים

צבי האוזר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי האוזר

לא יהיה שלום בין הישראלים לפלסטינים. לא יהיה שלום עד שתאומץ "פשרה אמיצה" בקרב שני הצדדים. מסתמן שהפשרה הכואבת מכל בסכסוך הפלסטיני-ישראלי אינה הפשרה הטריטוריאלית אלא הפשרה ההיסטורית שעיקרה הכרה הדדית בזכויות הלגיטימיות של שני העמים להגדרה עצמית. כלומר, נכונות הדדית לקיומן של שתי מדינות לאום שבכל אחת מהן ניתנת לקבוצת הרוב השוכנת בה הזכות הבלעדית למימוש המאוויים הלאומיים בטריטוריה המוגדרת.

לא יהיה שלום בעתיד הנראה לעין כי "פשרה היסטורית" עקרונית מסוג זה הבשילה בציבור הישראלי ובפוליטיקה הישראלית אך היא לחלוטין אינה קבילה על הצד הפלסטיני. העימות האידאולוגי הפנים ישראלי בדבר ויתור היסטורי בלתי הפיך על השטחים מכונני התרבות והזהות של העם היהודי הוחלף זה מכבר בעימות פוליטי טקטי באשר לאופן ניהול הסיכונים הביטחוניים הכרוכים במסגרת נוסחת שלום זו. מאידך, הצד הפלסטיני נע ונד בין אידאולוגיה אסלאמית המקדשת את הכרעת הסכסוך בדרכי אלימות ובין ריאליזם פוליטי לכאורי, המוכן בנסיבות מסוימות להכיר בקיומה של ישות "ישראלית" דו לאומית לצידה של מדינת הלאום הפלסטינית. מתכונת דו לאומית לישראל מהווה את  קצה הגמישות הרעיונית שהפרגמטיות הפלסטינית הגיעה אליו בתום רבע מאה של משא ומתן.

לא יהיה שלום כל עוד ימשיכו הפלסטינים לטפח תקוות שווא שלצד מדינת הלאום הפלסטינית תתבסס מדינה דו לאומית בה יחול לא רק שוויון זכויות אדם ואזרח מלא לכל פרט כי אם שוויון זכויות קיבוצי מלא וזהה של שתי קהילות, יהודית ופלסטינית. כאשר הזכויות הקולקטיביות של אזרחי ישראל הערביים יהיו חלק ממארג הזכויות הלאומי של העם הפלסטיני. 

פעילי הג'יהד האיסלאמי משגרים טילים בעזה לעבר ישראל
פעילי הג'יהד האיסלאמי משגרים טילים בעזה לעבר ישראלצילום: אי–פי

לא יהיה שלום כל עוד יסרבו הפלסטינים להפנים את העובדה שהמאפיין "היהודי" של קהילת הרוב בישראל איננו רכיב זהות דתי בלבד כי אם רכיב זהות לאומי-תרבותי, וכי גם ליהודים זכות הגדרה עצמית וזכות למימושה במתכונת מדינתית בשטחי הטריטוריה בה כוננו את זהותם הקולקטיבית.

לא יהיה שלום כל עוד יטופחו תקוות שווא רדיקליות ל"הנדוס" מחדש של השאיפות הלאומיות של העם היהודי והסבתן ליצירת לאומיות היברידית יהודית–פלסטינית משותפת. ציביליזציה בת שלושת אלפי שנים אינה משנה את הצופן הגנטי שלה בשל קמפיין אגרסיבי להעדפת "חברה אזרחית רב תרבותית" כתחליף הולם למימוש "זכות טבעית והיסטורית" לריבונות לאומית. זאת בפרט לאור "סיפורי ההצלחה" מדממים של מדינות רב תרבותיות/שבטיות/אתניות במזרח התיכון כדוגמת סוריה, עירק, לבנון, לוב, ותימן.

לא יהיה שלום כל עוד חזון הפיוס הפלסטיני יושתת על רעיון מכונן של העברת אוכלוסיה בהיקף של מאות אלפי אנשים. השאיפה לקיומו של מרחב פלסטיני נטול סובלנות לקיומו של "האחר" אינה מתכתבת עם המציאות ועם פרקטיקות המאה ה-21. אין כיום עוד סכסוך אתני בעולם שפתרונו מחייב העברת אוכלוסין של קהילות החיות שלושה וארבעה דורות במרחב מחיה קבוע. עקרון העל המוסרי ש"לא מתקנים עוול בעוול" ולא עוקרים קהילות מתבנית נוף מולדתן אינו יאה רק לפתרון הסכסוך בצפון קפריסין כי אם ראוי להחילו גם בהקשר הישראלי-פלסטיני. הגדרות פוליטיות יצירתיות עדכניות צריכות לשמש תחליף לנוסחת הפתרון האלימה אותה מנסים לכפות על רבבות ישראלים החיים במרחק נסיעה של דקות מגבול ישראל. כי "בצלם אלוהים" ברא את כולם. גם את המתנחלים.

לא יהיה שלום כל עוד יימשך הפיצול של החברה הפלסטינית לשתי ישויות מדיניות עוינות, עזה והרשות הפלסטינית. הניסיון העזתי אינו מבשר טובות. לא סינגפור נבנתה בעזה כמובטח אלא תמהיל תוקפני של סומליה, לבנון ואירן. אין התכנות לשלום כל עוד עזה מטופחת כ"אסם הטילים" של העם הפלסטיני הנורים בסבבים לעברה של האוכלוסייה האזרחית הישראלית. פירוז עזה מטילים אינה דרישה טקטית ישראלית אלא חלק קריטי ממרחב הבשלה של תהליך פיוס.

לא יהיה שלום עד שהמזרח התיכון ישנה את פניו ויתכנס לנקודת איזון חדשה. קריסת הסדרי סייקס-פיקו ואיתם קריסת היציבות במזרח התיכון מחייבים מתווה ניהול סיכונים שמרני וזהיר בצד הישראלי. פשרות ונטילת סיכונים שאולי היו נראים כסבירים עד לפני חמש שנים אינם אפשריים כיום. התאונה האסטרטגית שכמעט וקרתה בדמות נסיגה מהגולן יכלה להציב את ישראל כיום במצב בלתי אפשרי שבו כוחות אירנים נלחמים בכוחות של דאע"ש או ג'אבהת א-נוסרה על השליטה בשפת הכנרת. קוצר ראות אסטרטגי זה  מחייב הסקת מסקנות ברמה הלאומית גם באשר ל"מפת דרכים" אפשרית או בלתי אפשרית במו"מ עתידי מול הפלסטינים.

אשרי המאמין שדווקא על רקע קריסת המדינות, מלחמות האזרחים ושפיכות הדמים המתרחשות במזרח התיכון יתגבשו רצון ויכולת של המנהיגות הפלסטינית להוביל מהלכי פיוס ופשרות עם ישראל שלא היה להן היתכנות בנסיונות העבר.

נכון, אסור "לאבד תקווה", צריך לנהל את הסכסוך בחוכמה ולא רק בצדק, צריך להילחם על דמותה המוסרית של החברה הישראלית, צריך לעשות כל מאמץ לשמור על מעמדנו הבינלאומי, להעצים סולידריות פנימית ולעודד פיוס. אך לצד כל זאת אסור להתבלבל בין הרצוי לבין המצוי. בין אמת לבין שקר. ישנם רגעים הסטורים בהם הציבור מייחל לשיח אותנטי, גם אם הוא מכיל התמודדות עם "דם,יזע ודמעות". רגעים בהם תוגת הפיכחון עדיפה על הטעיות חוזרות ונשנות של תקוות שווא.

הכותב הוא מזכיר הממשלה לשעבר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ