בלי חרטות

מה גורם לאנשים, ובמיוחד לפוליטיקאים, להעדיף קיפאון על פני פעולה, גם אם השינוי בעקבותיה עשוי לשפר את מצבם? לכלכלה ההתנהגותית יש כמה סברות

דן אריאלי
דן אריאלי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עראפת, קלינטון ורבין ביום החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, ספטמבר 1993
עראפת, קלינטון ורבין ביום החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, ספטמבר 1993צילום: רויטרס

מה גורם לקיפאון המדיני? אם בוחנים את השאלה מנקודת המבט של הכלכלה ההתנהגותית, אפשר למצוא שני עקרונות מרכזיים של רציונליות שגורמים לקיפאון. האחד הוא שנאת הפסד (Loss Aversion) והשני חרטה.

שנאת הפסד מבוססת על הרעיון של הדגשת מה אפשר להפסיד, ולא מה ניתן להרוויח. כלומר, אנחנו מסתכלים היום על המצב ואומרים: אם ניקח סיכון (מובן שבשלום אין אפס אחוז סיכון), אז קיים סיכוי שנפסיד וקיים סיכוי שנרוויח. הבעיה נובעת מכך שמרבים להתרכז רק בצד של ההפסד. קל לדמיין דברים שיקרו ולחשוב כמה הם יהיו נוראים ושליליים. קשה יותר להתרכז בדברים החיוביים. שנאת הפסד גורמת לנו לעתים לא לנקוט בצעדים שעלולים לגרום לנו להפסד, גם אם הם עשויים לגרום לנו להרוויח.

ניסוי שנעשה באוניברסיטת קורנל בארצות הברית בדק את סוגיית החרטה בקרב ספורטאים שזכו במדליות אולימפיות. נמצא כי הזוכים בזהב הם באופן טבעי הכי שמחים, אבל באופן מפתיע אלה שזוכים במדליית כסף פחות שמחים מאלה שזוכים במדליית ארד. למה זה קורה? כי אלה שזוכים בכסף חושבים לעצמם: אני מתאמן כבר כך וכך שנים וקיבלתי רק את המקום השני, הייתי כל כך קרוב למקום הראשון ובכל זאת לא זכיתי בו. המחשבות הללו מוגדרות כ"מצב מציאות אחר" (Counterfactuals Thinking). זה מצב שלא באמת התקיים, אבל אנחנו כן יכולים לדמיין אותו. אנחנו מדמיינים כיצד היה יכול להיות אחרת. ומה באשר לזוכי מדליית הארד, אילו מחשבות של מצב מציאות אחר הם חושבים לעצמם? מה הם מדמיינים שהיה יכול להיות אחרת? ובכן, הם אומרים לעצמם: הייתי יכול לא לקבל אף מדליה. כך שיחסית לאפשרות של אי זכייה מוחלטת, מדליית ארד בהחלט גורמת להרגשה טובה.

אל שנאת ההפסד, שמספיק מקשה על העניינים, מצטרפת גם החרטה - הדרך בה אנו שופטים את ההחלטות שלנו, אלו שבגינן קיים עכשיו הבדל בין מה שיש לנו לבין מה שאנחנו מדמיינים שהיינו יכולים להשיג. אנחנו יכולים לדמיין הרבה מסלולים של מציאות אפשרית שונה מזו הנוכחית. אתן דוגמה כדי להבהיר את הנקודה: נניח שאנחנו מאחרים לטיסה בשתי דקות, או נניח שאנחנו מאחרים לאותה הטיסה בשעתיים. באילו מהמקרים נרגיש רע יותר עם עצמנו? ברור שכאשר נאחר בשתי דקות. למה? כי כשאנחנו מאחרים בשתי דקות, אנחנו יכולים לדמיין יותר בקלות מה הפסדנו, מה היה יכול לקרות אילו. קל לנו לדמיין כיצד היינו יכולים להגיע בזמן יותר מאשר אם היינו מאחרים בשעתיים. כשקל לנו לדמיין איך היינו יכולים להגיע בזמן לטיסה, אנחנו מרגישים יותר רע על כך שאיחרנו, מאשר כשקשה לנו לדמיין איך היינו יכולים להגיע בזמן לטיסה.

החרטה מתרחשת בעיקר כשעושים משהו. כשלא עושים כלום, אפילו לא מנסים, אז אין מקום לחרטה. אבל אם עשינו משהו, והתוצאה שלו הייתה גרועה עבורנו, אנחנו נוטים להשוות את עצמנו למצב הדמיוני בו לא עשינו כלום, וזה גורם לנו להרגיש רע. אבל אם לא עשינו כלום, קשה לנו לדמיין את המצב האחר בו כן עשינו דבר מה, ולכן יש פחות מקום לחרטה, גם אם מצב העניינים הנוכחי לא טוב עבורנו.

לדוגמה: נניח שכל יום אנחנו נוסעים מהעבודה הביתה באותה הדרך. יום אחד במהלך הדרך הזו, נופל לפתע עץ ושובר לנו את שמשת הרכב. כמובן שאנחנו מרגישים רע. אבל אנחנו מרגישים פחות רע עם עצמנו, מאשר אם בדיוק באותו יום היינו נוסעים בדרך אחרת. נניח שהחלטנו דווקא היום לנסות קיצור דרך, ועכשיו נופל העץ הזה על שמשת הרכב שלנו, סביר להניח שנשאל את עצמנו למה עשינו את זה, למה לא נסענו בדרך הרגילה, בה נסענו כל הזמן. באנגלית המצב הזה מכונה Action Inaction Bias (הטיית פעולה אי-פעולה). המושג מתאר מצב בו אנחנו מתחרטים יותר על דברים שעשינו, מאשר על דברים שלא עשינו. ברור שאפשר להתחרט גם על אי-פעולה, אבל החרטה תהיה יותר נמוכה מאשר החרטה על פעולה. למה זה קורה? כי ברגע שעשינו משהו, אנחנו יכולים לחזור לרגע ההחלטה ולשאול את עצמנו למה עשינו את זה. למה באותו רגע החלטנו את מה שהחלטנו? אם אנחנו לא עושים כלום, אז רגע כזה לא קיים.

פרופ' דן אריאלי בהרצאה
פרופ' דן אריאליצילום: אייזק הרננדז הררו

דוגמה נוספת: אנחנו עומדים לשכור מכונית, ובמשרד ההשכרה מציעים לנו ביטוח יקר שיגן עלינו במקרה של תאונה, אבל אנחנו רשאים להחליט אם לרכוש את הביטוח או לא רק בדקה זו. בדרך כלל אנחנו מדמיינים באותו רגע איך נרגיש בעתיד אם תהיה לנו חס וחלילה תאונה ולא רכשנו את הביטוח למרות שהייתה לנו האפשרות. ודאי נרגיש רע לגבי ההחלטה הזו, נרגיש מטומטמים. זה גורם לנו לקנות עכשיו את הביטוח תמורת כסף רב. אנחנו לא רוכשים את הביטוח כדי להגן על עצמנו מפני התאונה (כי ביטוח לא מגן מפני תאונות), אלא מפני תחושת החרטה. הביטוחים למיניהם מתבססים על הרגע הזה בו אנחנו מדמיינים את פוטנציאל החרטה בעתיד ומבקשים למנוע אותה בהווה.

שנאת ההפסד, החרטה והטיית הפעולה אי-פעולה, המעצימה את החרטה, גורמים לנו במקרים רבים לא לנקוט בפעולות שאולי נתחרט עליהן. אפשר להעביר את המשוואה הזו גם לרמה המדינית ולומר שגם שם קשה יותר להתחרט על משהו שלא נעשָה מאשר על דבר מה שכן יצא לפועל. למשל, אם היום לא עשינו שלום עם אויבנו, יהיה לנו יותר קשה להתחרט על כך מאשר אם היום כן היינו עושים שלום עם אויבנו. כי אם עשינו שלום, אז תמיד נוכל לחזור ליום הזה בו עשינו שלום ולחשוב לעצמנו שביום ההוא שעשינו שלום, זו היתה טעות. נשאל את עצמנו למה החלטנו לעשות שלום. אבל אם לא עשינו ב-23 בפברואר שלום, אז אף אחד לא יוכל להגיד: אוי, ב-23 בפברואר היינו צריכים לעשות שלום ולא עשינו.

דרך נוספת להסתכל על הקיפאון מנקודת מבט רציונלית היא לספק שתי אפשרויות היפותטיות - לעשות שלום עכשיו, או לא לעשות שלום ל-25 השנים הבאות, כאילו שיש חלון הזדמנויות זמני לעשות בו שלום, ואם לא ייעשה בו שלום עכשיו, אז ההזדמנות הבאה תיקרה בדרכנו רק בעוד 25 שנה, או בעוד 50 שנה, 75 וכן הלאה. מצב עניינים כזה גורם להלך הרוח להשתנות, כי זה כבר לא המשוואה של "לא היום" מול "כן היום", אלא עכשיו המשוואה היא "כן עכשיו" או "לא לעוד הרבה מאוד זמן". זה הופך את ההחלטה ליותר סימטרית ומספק לנו את האפשרות לחשוב שאנחנו עשויים להתחרט מתישהו על אי העשייה, על ה"לא", אבל לא נוכל לעשות עם החרטה הזו כלום עד חלון ההזדמנויות הבא, שהוא רחוק מאוד. במציאות של המזרח התיכון כיום, לכאורה לא אומרים "לא" גורף לשלום, אלא אומרים "לא כרגע", אבל אם שתי האפשרויות היחידות היו "כן עכשיו" או "לא לעוד הרבה מאוד זמן", אז אולי היינו מסתכלים על השאלה אחרת.

כשמעמידים את שתי האפשרויות זו מול זו, אז יש לנו אפשרות אחת לעשות משהו ומולה אנחנו חושבים שיש בידינו האפשרות להחליט לא לעשות כלום כרגע, אלא רק בהמשך - אבל בפועל זו החלטה לא לעשות כלום בכלל. מצב העניינים הזה גורם לנו לחשוב שאנחנו לא מחליטים, ולכן לא תהיה לנו חרטה, אבל המציאות היא שאנחנו כן מחליטים. גם לא לעשות משהו זו החלטה, פשוט יש פחות סיכוי שתהיה עליה חרטה.

אני סבור שפוליטיקאים, כמו כולנו, מונעים משנאת הפסד. הם מונעים מהתרכזות בצד השלילי, ייתכן שאף יותר מאזרחים שאינם נבחרי ציבור, בגלל שהם חוששים שעל כל החלטה שייקחו יואשמו על ידי הציבור. פוליטיקאים מונעים גם מהצורך שלהם לכסת"ח, כמאמר הביטוי השגור. הם לא רוצים להתחרט על דבר, כי חרטה עלולה לעלות להם בקולות בבחירות. כך שאל תחושת אי הנעימות האישית שמלווה חרטה, אצל פוליטיקאים מלווה אותה גם חרדה אלקטורלית. למעשה, פוליטיקאים מעוניינים להימנע מלספק לאנשים אחרים את האפשרות לומר להם "למה עשיתם את זה?", כך שגם שנאת ההפסד וגם החרטה חזקים מאוד אצל פוליטיקאים. כל זה כמובן מקשה מאוד על עשיית צעדים כלשהם למען השלום ומקל על שימור הקיפאון. הניתוח הזה למען האמת הוא עצוב, עצוב מאוד. והוא הופך עוד יותר עצוב לאור האירועים האלימים האחרונים בישראל.  

הכותב הוא פרופסור לכלכלה התנהגותית ופסיכולוגיה באוניברסיטת דיוק. מחבר רבי המכר "לא רציונלי, ולא במקרה", "לא רציונלי, אבל לא נורא" ו"האמת על באמת"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ