כן, אבל מה היעוד שלנו? | דוד פסיג - ועידת ישראל לשלום - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגיע הזמן לשיחת "יחסינו לאן"

לכתבה
דוד בן גוריון מקריא את מגילת העצמאות בטקס הכרזת המדינה בתל אביב, מאי 1948 זולטן קלוגר / לע"מ

עבור חלק מהישראלים מדינת ישראל היא ארץ פליטה, עבור אחרים היא ארץ בחירה, אבל כדי שתוכל להותיר את חותמה בהיסטוריה, למצוא את מקומה במזרח התיכון ולפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עליה להגדיר ייעוד, ואז לכרות את ברית-הייעוד

31תגובות

ההיגיון ההיסטורי

רבים מתהלכים בתחושה שסכסוכים מדיניים יכולים לבוא על פתרונם כשמאחורי המושכות יושב המנהיג המתאים. הדבר ודאי נכון, לפי תזה זו, כשיושבים שני מנהיגים מתאימים משני עברי המתרס. אז זהו שלא. חוקרי עתידים, בניגוד לחוקרי מדעי המדינה, לא נוטים לקבל את ההנחה הזו. חוקרי העתיד יוצאים מנקודת מבט שונה, לפיה ההיסטוריה של אומות מתקדמת על סמך היגיון החוזר על עצמו. חשוב לדייק: על פי תיאוריה זו, אין זו ההיסטוריה שחוזרת על עצמה, אלא ההיגיון על פיו היא מתקדמת הוא החוזר על עצמו.

מתוך האמונה הזו, חוקרי העתיד מנסים לזהות את ההיגיון שהניע אנשים לאורך ההיסטוריה לפעול בדרך אחת ולא באחרת. באופן הזה, לדידם, ניתן לפענח מבעוד מועד את התנהגותם של מנהיגים ואת הכוחות המניעים אותם. לפי חקר העתיד, הכוחות הללו מעצבים בסופו של דבר את החלטותיהם של המונים וגם של מנהיגים בודדים. בישראל, תופעה זו מכונה "מה שרואים מכאן, לא רואים מכאן". פוליטיקאי יכול לדגול כל ימי חייו בתפיסת עולם מסוימת, אבל כשהוא מגיע לשולחן בו מתקבלות ההחלטות, סביר להניח שיפעל בניגוד להצהרותיו הקודמות ואף בניגוד לגוף העשייה ארוך השנים שלו. החלטותיו של מקבל ההחלטות בדרג גבוה מונעות מאותם הכוחות ואותו ההיגיון שהניעו גם את קודמיו, מה שלא מותיר הרבה מרחב אישי לפעולה שונה מקודמיו. זה טיעון דטרמיניסטי, אבל קיימות דוגמאות הממחישות אותו. למשל, החלטתו של אריאל שרון לסגת מעזה ללא הסכם וללא תמיכה של הבסיס האלקטורלי שלו, בניגוד להצהרותיו ההפוכות לאורך השנים. גם מדיניותם הכלכלית של שרי אוצר רבים, שלא תאמה את הצהרותיהם מלפני הבחירות, מחזקת תזה זו.

ברית גורל

קיומה של מדינת ישראל הוא בגדר תופעה בלתי הגיונית בעליל. אין בהיסטוריה החדשה של אומות העולם, למיטב ידיעתי, ולו ישות לאומית אחת ששבה לאחר 2,000 שנה לחבל ארץ בעל משמעות היסטורית עבורה, בו היא ביססה את הגדרתה על סמך זהותם הדתית של פרטים שהתאספו מכל קצות תבל - בלא שהיתה בינם לבין עצמם הסכמה על פרטי זהות דתית זו, שפה מדוברת, תרבות לאומית משותפת, מנהגים חברתיים מקובלים, מסורת דתית מוסכמת או רקע אתני אחיד. רק כ-10 אחוזים מיהודי העולם במאה ה-20 הגדירו עצמם כאורתודוקסים, כ-40 אחוז קונסרבטיבים, כ-30 אחוז רפורמים, מתי מעט קונסטרוקטיביסטיים, ניאולוגים וכדומה, השאר ראו עצמם מסורתיים, חילוניים ואף אתיאיסטיים.

הכוח העיקרי שאיחד את הישות הלאומית הזו בעת בואה להקים מחדש את מדינתה המאוחדת באמצע המאה ה-20, היה גורלם המר המשותף לחבריה. אפילו הדת המשותפת להם היתה מבוססת על נרטיבים שונים, שעד היום נתונים במחלוקת. לאמיתו של דבר, גם הגורל המר לא היה בכוחו להשאיר את הישות הזו מגובשת כדת אחת לאורך השנים. על אף הרדיפות כלפי יהודים, מאז חורבן בית שני, הולידו המחלוקות דת חדשה (הנצרות) ותופעות לוואי רבות כגון תנועות משיחיות, שלבסוף המירו את דתם של חסידיהם (שבתאות), או זרמים שונים שמסרו האחד את רעהו למלכות (חסידים ומתנגדים). ואף על פי כן, קמה מדינת ישראל על בסיס אותה ברית גורל. ברית עליה חתמו באופן מטפורי הקבוצות השונות, כדי למסד בית לאומי שיגן עליהן מפני רדיפות אכזריות חוזרות ונשנות.

כשהרחובות בוערים, הביטחון האישי בסכנה והאפשרויות להגר רבות יותר מתמיד, ההחלטה להתגורר בישראל היא בחירה. סביר להניח כי לא מעט ישראלים שואלים את עצמם אם המדינה מתאימה להם ולילדיהם

הכוח המניע הזה הוא הדבק שגרם לאנשי הזרמים המגוונים, שהגיעו ממסורות יהודיות שונות זו מזו, לוותר על הדימוי העתידי הרצוי (Future Imagery) שהיה להם לגבי דמותה הראויה של מדינת ישראל, ולהקים קודם כול בית המגן עליהם מפני אויבים. זהו למעשה הכוח שהניע אותם להתאחד יחד בחסות דגל אחד, צבא משותף, שפה מתחדשת אחת ומוסדות ממשל מרכזיים.

מאז 1948, כשדוד בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל, יש הרואים בה ארץ פלטה, יש המעדיפים לראות בה ארץ בחירה ויש הטוענים שאם לא תצליח להיות ארץ ייעוד, היא תיכשל במשימתה לאחד את העם היהודי לכלל ישות מודרנית, איתנה ומצליחה בקרב אומות העולם. טענתי היא כי עד שהעם היהודי בישראל, וגם בתפוצות, לא ימצא ייעוד לאומי מרכזי ומקובל על כל הזרמים, הסכסוך הפנימי בקרב היהודים לא ייפתר, וכתוצאה מכך גם פתרונות ישימים לסכסוך לא יימצאו. הקונפליקט הפנימי המתמשך הזה מקשה על איחוד כוחות בהגדרת זכות קיומנו אל מול עמים אחרים, בעיקר עמי המזרח התיכון, ובראשם אלו מקרב הפלסטינים שאינם מוכנים להכיר במדינת ישראל. הבה נבחן את שלושת רבדי הקיום של הכוח המניע את יהדות ארץ ישראל בת זמננו.

ארץ פלטה

יש הרואים במדינת ישראל מקום מפלט, מחסה מפני הגורל שאפיין את היהודים טרם הקמתה. זרם זה מאמין בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים בעקבות מאורעות ההיסטוריה. יש מי שעדיין מכנים את הישות הלאומית שקמה על בסיס הצידוק ההיסטורי הזה "ארץ מצוקתנו". הסופר א. ב. יהושע נהג לכנות כך את הקשר של היהודים למדינת ישראל. זהותה הראשונית של המדינה כמדינת הלאום היהודי מבוססת על ברית הגורל הזו. במשך כל שנות קיומה של המדינה, הגיעו אליה גלים של עולים חדשים שהיגרו מארצם בשל תחושת חוסר ביטחון על עצם אמונתם. היום יש לפרספקטיבה הזו אף בסיס מספרי מוצק - לראשונה מאז תקופת הנביא ירמיהו וחורבן בית ראשון (לפני כ-2,500 שנה), הקהילה היהודית הגדולה ביותר השוכנת במקום אחד מתגוררת במדינת ישראל.

בתחילת 2015, נאמדה אוכלוסיית יהדות העולם על כ-14 מיליון נפש. לפי רוב האומדנים, הקהילה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, קהיליית היהודים בארה"ב, מונה כיום בין 6-5 מיליון נפשות, ואילו הקהילה היהודית בישראל עומדת על כ-6.3 מיליון איש (כך על פי נתונים מסוף 2014). לשם השוואה, בימי ירמיהו היו בארץ ישראל כמיליון עד מיליון וחצי יהודים, בני כל השבטים. ויש גם הסוברים שבתקופה ההיא לא היו יותר מ-300 אלף יהודים, בהתחשב בהערכות ארכיאולוגיות-היסטוריות המחשבות מקורות מים ומזון שהיו זמינים באותם הימים.

במאה ה-13, בתקופת תור הזהב בספרד, היו כמיליון יהודים ברחבי תבל ו-70 אחוז מהם התגוררו בספרד. לא לחינם גירוש ספרד היה לטלטלה גדולה בדברי ימי העם היהודי. הרבה מבני העם היהודי נשרו ממנו תוך כדי נדידה או במהלך ניסיון להתחבא מפני הגזירה. אומנם מספר הנושרים אינו דומה למספר ההרוגים בשואת אירופה של המאה ה-20, במהלכה נגרעו שישה מתוך 18 מיליון היהודים ברחבי העולם – אבל יחד עם זאת אין להתכחש לטראומה שנלוותה להתפוררות ולגירוש ספרד, המהדהדת עדיין בתת המודע הקולקטיבי של היהודים.

300 שנה לאחר גירוש ספרד, בתחילת המאה ה-19, מנה העם היהודי בכל רחבי תבל כשלושה מיליון נפשות בלבד. 140 שנה לאחר מכן, בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה, הגיע האומדן כאמור לכדי 18 מיליון נפשות (12-10 מיליון באירופה רבתי). לדעת חוקרי שואה, כדוגמת פרופ' אניטה שפירא, לולא התרחשה שואת יהדות אירופה, בהתחשב בשיעורי הפריון והגידול הטבעי שאפיין את הקהילות היהודיות לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, בתחילת המאה ה-21 העם היהודי היה יכול למנות כ-34 מיליון אישה ואיש. מנגד, יש הסבורים שלולא קמה מדינת ישראל, בהתחשב באחוזי ההתבוללות של היהודים ובשיעורי הפריון הנמוכים המאפיינים את היהודים מאז מלחמת העולם השנייה, ייתכן שהעם היהודי בתחילת המאה ה-21 היה מונה בין 7-6 מיליון נפשות בלבד. רובד זה, אם כן, של ברית גורל הובהר והודגש דיו כדי לאגד סביבו כ-45 אחוז מיהדות העולם עד לעשור השביעי לקיומה של מדינת ישראל. יהודים רבים מתאספים במדינת ישראל פשוט משום שאין להם ברירה אחרת.

ארץ בחירה

התחזקות הנרטיב של מדינת ישראל כארץ בחירה מתרחשת כאשר הכוח המניע של פלטה ממצה עצמו. כיום, יותר מתמיד, הנרטיב של ארץ בחירה הוא הדומיננטי בשיח הציבורי בישראל. כשהרחובות בוערים, הביטחון האישי בסכנה והאפשרויות להגר רבות יותר מתמיד, ההחלטה להתגורר בישראל היא בחירה. סביר להניח כי לא מעט מיהודי ישראל שואלים עצמם האם המדינה מתאימה להם ולילדיהם. יהודים אלו צריכים להגדיר לעצמם בכל פעם מחדש את פשר הבחירה שלהם להישאר בישראל. הצורך בהסברים תמידיים והתשובות שיעלו במהלך החקירה העצמית יובילו להגדרות שונות, אבל כולן בסופו של דבר מסתכמות בכך שישראל עבורם היא ארץ בחירה.

להערכתי, בעתיד הקרוב יתקיימו שתי נקודות הציון בהן רובד הבחירה יגיע למיצוי, וייוותר רק הרובד השלישי המחכה להכרעה. האחת תתממש במהלך העשור השמיני לקום המדינה, במהלכו אני סבור כי למעלה מ-51 אחוז מיהודי העולם ישכנו בישראל (בהתחשב בממוצעי הריבוי הטבעי ובאנטישמיות החדשה הפוקדת את העולם), כלומר עוד יהודים מרחבי העולם יראו בישראל ארץ בחירה עבורם. נקודת הציון השנייה צפויה להתממש להערכתי במהלך העשור העשירי לקום המדינה, לקראת מחצית המאה ה-21, אז ישכנו בישראל כ-70% מהעם היהודי שיראה בה את ארץ בחירתו.

ארץ ייעוד

ואולם, כדי שמדינה תתקיים, היא זקוקה לרובד נוסף בתודעה הלאומית – לברית-יעוד המאחדת תחתיה את כלל העשייה ואת רציונל הקיום העתידי של העם השוכן בה. לאום נטול ברית-ייעוד אינו מטביע את חותמו על ההיסטוריה, ובמוקדם או במאוחר הוא נמוג בנבכי הזמן. העמים שעיצבו את גורל המין האנושי לאורך שנים הם אלה שהחזיקו בייעוד ברור, ששרד את תלאות ההיסטוריה. שתי הדוגמאות המובהקות לכך מהעת הנוכחית הן ארה"ב והאיחוד האירופי. ארה"ב נושאת בברית-ייעוד קצרה וברורה, המאחדת תחתיה את מרבית מרכיביה והופכת אותה למעצמה הגדולה שהיא. אפשר לתמצת את ברית-הייעוד האמריקאית בשתי המילים "חופש הפרט". באופן פשטני אפשר לומר שמברית-ייעוד זו נגזרים העקרונות המנחים מאחורי החוקים האמריקאים, להתנהלות העם האמריקאי במולדתו ואף מכתיב את יחסי החוץ של ארה"ב.

כדי שמדינה תתקיים היא זקוקה לברית-ייעוד, כזו המאחדת תחתיה את כלל העשייה ואת רציונל הקיום של העם השוכן בה. לאום נטול ברית-ייעוד אינו מטביע את חותמו על ההיסטוריה, ובמוקדם או במאוחר נמוג בנבכי הזמן

בדומה לכך, גם הקהילייה האירופית מבקשת לנסח לעצמה ברית-ייעוד, המאחדת את כל המדינות החברות בה ומהווה רציונל מניע למוסדות האיחוד הרבים. היום ברור לכל כי על מנת לנסח חוקה, לנהל מדיניות חוץ, לחתום הסכמי סחר וגם לשלוח פלוגות למלחמות נדרש ניסוח ברור של ברית-ייעוד. על כן, בשנת 2000 אימץ האיחוד האירופי את ההיגד, המוטו, שהפך לציר הפילוסופי המרכזי עליו מתבסס האיחוד - "אחדות בשונות" (Unity in Diversity). יש הטוענים כי ברית-ייעוד זו היא יומרנית עבור יבשת שבמשך אלפי שנים ידעה התנגשויות דווקא על בסיס השונות. יש המזלזלים בהיגד בטענה כי הוא שטחי מדי עבור כל כך הרבה ניגודים אתניים, תרבותיים ולשוניים. ובכל זאת, גם אם הדיונים אודות ברית-הייעוד של הקהילייה האירופית עדיין לא תמו, האיחוד האירופי והמוטו שלו שורדים זה זמן רב גם את הקשים בזמנים, ומתקנים על בסיס יומי את ההיסטוריה העקובה מדם של יבשת אירופה.

מדינת ישראל ביססה את זכות קיומה בעיקר על ברית הגורל. זכות קיומה בעיני יושביה ניתנה לה על ידי היותה ארץ פליטה ו/או ארץ בחירה. אך אין די בזאת. אם אזרחי ומנהיגי ישראל מעוניינים שישראל תהיה מדינה משפיעה, מודרנית וויטאלית לעוד זמן רב, עליהם לנסח ברית-ייעוד. ברית גורל מסוגלת לטשטש את ההבדלים בין החלקים השונים לזמן מוגבל, אבל עם חלוף הזמן השונה והמפריד עשויים לעלות על הדומה והמאחד. כשאין ברית-ייעוד ברורה המכתיבה את הדרך המשותפת, מדינה עלולה להתפוגג. מדינת ישראל חייבת לנסח ייעוד, שיאגד תחתיו את הקבוצות השונות, עליו להיות ברית המאפיינת מדינה דמוקרטית, יהודית, מודרנית ובעלת אוכלוסיית מיעוטים גדולה בקרבה.

הייעוד החדש ישמש כדבק ממזג ומאחד. הוא חייב להיות ייחודי לעם היהודי, אך גם כזה המקובל בקרב האוכלוסיות הלא יהודיות. הייעוד צריך להיות מעוגן בעבר, מבין את ההווה ומצהיר דבר מה ייחודי וחשוב על העתיד. ללא ייעוד מוגדר, מדינת ישראל עלולה להיכשל בניסיונה למזג את כל מרכיבי העם המכנה אותה מדינתו. ללא ייעוד, מדינת ישראל לא תוכל לתרום את תרומתה לחבר העמים האנושי. והכי חשוב, ללא ייעוד, יהיה קשה לנציגי המדינה לקבל הכרה משכניה כשהם מגיעים אל שולחן הדיונים בכל משא ומתן על העתיד.

זה שנים רבות שאני הופך וחושב בדבר הייעוד של מדינת ישראל. העליתי כבר סברות רבות באשר לאופי של ברית-היעוד האפשרית. תמהתי איזו ברית תוכל לתת רוח גבית לאתגרי המאה ה-21, איזה ייעוד יוכל למסד את זכות קיומה של מדינת ישראל לאורך מאות רבות בעתיד. אשאיר את השאלה הזו פתוחה להצעות הקוראים. אומר רק זאת – העם היהודי הגיע לנקודת ציון מרשימה, עליה יכלו רק לחלום דורות רבים של נדכאים ונרדפים, אבל הגיעה העת לעלות שלב ולהגדיר ברית-יעוד, שתתנוסס כדגל מעל המדינה. ללא הגדרה של ברית-ייעוד, איננו רשאים לבקש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית.

פרופ' דוד פסיג הוא חוקר עתידים המתמחה בחיזוי טכנולוגי, חברתי וחינוכי. ראש המגמה לטכנולוגיות תקשורת והמעבדה למציאות מדומה באוניברסיטת בר אילן. מחבר הספרים "צופן העתיד", "2048" ו"פורקוגניטו"

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות