הגיא שמחלק את ירושלים

ברחוב הגיא בעיר העתיקה בירושלים, בו החל גל האלימות האחרון, יש את כל מאפייני הסכסוך הישראלי־פלסטיני גם יחד: היסטוריה מדממת, כיבוש, התנחלות, ישראליזציה של פלסטינים וענישתם. השאלה היא אם יש בו גם עתיד

ניר חסון
ניר חסון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סניף קופת חולים כללית ברחוב הגיא בירושלים
רחוב הגיא בירושליםצילום: אוליבייה פיטוסי
ניר חסון
ניר חסון

לאורך ההיסטוריה רבים ביקשו לשים את האצבע על הנקודה בה התחיל הסכסוך האלים בין התנועות הלאומיות הציונית והפלסטינית. אחד המועמדים לתואר הוא גל התקיפות האלימות נגד יהודים באביב 1920, אחד מהאירועים המכוננים של אותו הגל אירע ב–5 באפריל באותה השנה, אז תקפו ערבים בסכינים את מיכל גרוס, ככל הנראה ברחוב אל־ואד ברובע המוסלמי, ורצחו אותו. אברהם שמואל הרמתי שהתגורר בסמוך נחלץ לעזרתו של גרוס ונרצח גם הוא. על פי המתואר באתר הביטוח הלאומי לזכר נרצחי פעולות האיבה, הרוצחים הושפעו מ"דברי שטנה והסתה נגד היהודים" שהושמעו על ידי "מנהיגים ערבים".

95 שנים חלפו מאז אותו המקרה ובערב חג סוכות האחרון, הוא כמעט שוחזר במדויק באותו המקום, היום רחוב הגיא בשמו העברי, כאשר נרצחו בו בדקירות סכין אהרון בנט ונחמיה לביא. הפעם היה זה לביא, תושב הרובע המוסלמי, שנחלץ לעזרתו של בנט ונרצח אף הוא. הרצח הכפול הצית את גל האלימות בירושלים שנכון לכתיבת שורות אלו טרם שכך. מובן שאין מקום להסיק מסקנות רחבות בהשוואה בין שני המקרים, המציאות הפוליטית של רחוב הגיא ב–1920 שונה בתכלית מזו של 2015. אבל אולי דווקא נקודות הדמיון — כלי הנשק הפרימיטיבי, העובדה שאזרחים רוצחים אזרחים בחסות הסמטאות — מרמזות שעברה של ירושלים הוא גם עתידה?

בשבועות האחרונים חזרנו לרחוב הגיא, שכבר ידע יותר מגל אלימות אחד בעבר. ליתר דיוק חזרנו לקטע באורך 20 מטרים ברחוב — בין חנות המזכרות "הולי־סיטי סובנירס" ועד לחנות הממתקים "אבו עזיז". בין שתי החנויות שוכן "בית ויטנברג", מרכזה של הקהילה היהודית ברובע המוסלמי. מחוצה לו נרצחו בנט ולביא. קשה מאוד לפשט את הבעיות של ירושלים, אבל כמו בפרקטל גיאומטרי, מי שיביט לעומק בקטע הרחוב הזה יגלה ייצוג מוקטן של התמונה הגדולה. יש שם הכל: היסטוריה מדממת, כיבוש, התנחלות, ישראליזציה של התושבים הפלסטינים וצעדים חסרי תועלת של הממשלה והעירייה לכפות את ריבונותן.

ועידת ישראל לשלום: התוכנית המלאה // הרשמה //  כל הטורים והפרשנויות

לרחוב הגיא היסטוריה ארוכה. הוא ככל הנראה נבנה כחלק מירושלים הרומית במאה השנייה לספירה, אולי על גבי רחוב קדום יותר מהתקופה ההרודיאנית. שמו נגזר מגיא הטירופיאון שחוצה את העיר העתיקה מצפון לדרום. בגדה המזרחית שלו נושק הרחוב להר הבית, בגדה המערבית לבתי הרובע המוסלמי. כמו בחלקים רבים בעיר העתיקה, גם כאן חייבה הצפיפות בנייה מעל הרחוב באמצעות קמרונות בנויים מאבן, כך שבהליכה בו מדי פעם עובר הולך הרגל במעין מנהרה. חלק הרחוב בו אנו עוסקים, שם שוכן בית ויטנברג, עובר גם הוא בתוך מנהרה שכזו.

הבית נרכש במאה ה-19 על ידי יהודי אמיד בשם ויטנברג ומאז נקרא על שמו. במהלך השנים הוא שימש לצד מגורים ליהודים גם כבית כנסת וספרייה — מעין רובע יהודי בזעיר אנפין בלב הרובע המוסלמי. גם לאחר הרצח הכפול המשיכו יהודים לגור בו. באותם הימים נפגשו שם גן שני צעירים שנשלחו כדי לסייע לתושבים — נחמיה רבין ורוזה "האדומה" כהן. שנתיים מאוחר יותר נולד בנם, יצחק. למעשה עד מאורעות תרפ"ט ב–1929 המשיכו יהודים לחיות במקום. ב–1948 עבר הבית לידי ממשלת ירדן כ"נכס אויב" ולאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה הוא הועבר לניהולו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים.

עבור המוסלמים רחוב הגיא מוביל לרוב שערי הר הבית. עבור היהודים הוא הדרך אל הכותל המערבי

החוק הישראלי חד וברור ביחס לרכוש שננטש על ידי בעליו בשל המלחמה — יהודים יכולים לתבוע את הרכוש שנותר ממזרח לקו הירוק בחזרה, אך ערבים שנטשו רכוש ממערב לקו הירוק, אינם יכולים לעשות זאת. כך ב–1986 הועבר הבית לידי גוף משפטי בשם "הקדש ויטנברג", אך בפועל הועבר לידי אנשי עמותת "עטרת כהנים", עמותת ימין נמרצת הקשורה לישיבת עטרת ירושלים של הרב שלמה אבינר.

העמותה איכלסה את הבית במשפחות יהודיות והוא מהווה את לב היישוב היהודי המתחדש ברובע המוסלמי. בבניין מתגוררות כיום עשר משפחות וברובע כולו כאלף נפשות, מחציתם תלמידי ישיבות. הבית מוכר גם כ"בית אריאל שרון", שכן ב–1987, לאחר מקרה נוסף של תקיפת יהודי, רכש שרון, אז שר השיכון, דירה במבנה כדי להגביר את הביטחון על התושבים היהודים במקום.

מתנחלי השכונות

במהלך שנות האינתיפאדות סבלו היהודים תושבי הרובע מאלימות. אבל כמו בסילוואן, בשיח ג'ראח, בא־טור ובמקומות אחרים, כך גם ברובע המוסלמי, ניצלו עמותות המתנחלים את שנות השקט היחסי שלאחר מכן, את הכיסים העמוקים של התורמים ואת היחס האוהד מצד הרשויות כדי לבסס את היישוב היהודי בלב השכונה הפלסטינית. עסקאות נחתמו, בתים פונו ומשפחות יהודיות נכנסו. ב–2008 נחנך בקטע זה של הרחוב "בית רועי", דירה חדשה במימון פטרון המתנחלים במזרח ירושלים, ארווין מוסקוביץ'. הבית נקרא על שמו של רס"ן רועי קליין שנהרג במלחמת לבנון השנייה. "ניתן אמנם לשאול: מה התועלת בגאולת בית אחד קטן בירושלים העתיקה בדמים מרובים, בעוד הרוב הגדול של הבתים בחלקים אלה של העיר העתיקה הוא בבעלות ערבים, ארמנים, נוצרים ושאר מינים?", שאל בטקס חנוכת הבית הרב נתנאל אלישיב, "אני חושב שרועי לא היה שואל את השאלה הזאת (...) את בניין ירושלים יש להתחיל אפילו מאבן אחת".

אנשי עטרת כהנים מתאפיינים בתפיסה היסטורית סבלנית. הגאולה תבוא אבן אחר אבן. "בינתיים אין פתרונות וההווה מתמשך", אמר באחרונה ל"הארץ" ראש עמותת עטרת כהנים, מתי דן. "זה יכול לקחת עוד מאות שנים אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". בינתיים עובר אורח אשר יעמוד ליד חנות המזכרות וירים את מבטו למעלה, לגג הבית, יגלה פיסת מציאות על חייהם של יהודים בלב שכונות פלסטיניות. גג המבנה מגודר היטב כדי למנוע חדירת אבנים ועליו משחקייה ובה טרמפולינה ומגלשה לרווחת הילדים שבבניין, שמתוקף הנסיבות אינם יכולים לרדת ולשחק בחוץ.

במקביל להתחזקות היישוב היהודי החל ברחוב גם תהליך אחר של התגברות מתח בין דתי. רחוב הגיא משמש ציר גישה חשוב לשתי הדתות — עבור המוסלמים הוא מוביל לרוב שערי הר הבית ועבור הציבור החרדי הרחוב הוא הדרך המוליכה מהשכונות החרדיות שמצפון לעיר העתיקה אל הכותל המערבי. אבל בעשור האחרון עלה מפלס המתח במהירות, בשל גורם חדש יחסית שנכנס לתמונה — תנועות הר הבית והמקדש. את השינוי יש לחפש במגמות עמוקות בציבור הדתי לאומי ביחס להר הבית.

בעבר היה הר הבית טאבו מוחלט בציבור הדתי, מלבד מתי מעט שנחשבו כמעט מוקצים, אחזו כל הרבנים וכל ראשי הציבור בתפיסה שלפיה אסור לעלות בעת הזו להר. אבל בעקבות שינויים תיאולוגיים ופוליטיים — הקשורים בין היתר בתבוסות שנחלו המתנחלים במאבק נגד הנסיגה מסיני, הסכמי אוסלו ובעיקר תוכנית ההתנתקות — נולדה תנועה לא המונית, אך עיקשת, של יהודים דתיים שעולים מדי יום להר הבית במטרה דתית.

חשוב לציין שליהודי הרובע המוסלמי אין כמעט קשר לתנועה הזו והם אפילו מגנים אותה. אנשי עטרת כהנים הם שומרי החותם של תורת הרב קוק ומתנגדים בתוקף לעליית יהודים להר הבית מבחינה אידיאולוגית. בינתיים, העלייה להר נעשית בקבוצות קטנות — ביום עמוס עולים פחות ממאה יהודים, לעומת כ–800 תיירים זרים ואלפי מוסלמים.

אבל התנועה הזו מגובה בעשרות ארגונים ועמותות שחלקן עוסקות בלובינג וקמפיינים, אחרות בשחזור כלי המקדש ואחרות בחינוך, רובן נהנה מתקציבים ממשלתיים ומגיבוי ממלכתי. אבל חשוב מכך, התנועה הזו סחפה אחריה חלקים גדולים במערכת הפוליטית – בליכוד ובבית היהודי. חברי כנסת, שרים — שהבולטים בהם הם מירי רגב ואורי אריאל —  רבנים ואישי ציבור החלו להשמיע קול בעד שינוי הסטטוס־קוו על הר הבית כך שתתאפשר תפילת יהודים על ההר.

השאיפה לשנות את הסדרים באל־אקצא נתפסת לא רק כאיום דתי, אלא גם כאיום לאומי ואפילו אישי, על החופש

קריאות פומביות אלה נפלו כפרי בשל לידיהם של אנשי התנועה האיסלאמית ושאר זרמי האיסלאם הפוליטי. המסרים על הסכנה המאיימת על אל־אקצא הלכו והחריפו וקנו להם אחיזה בתודעתם של תושבי ירושלים. תחושת החירום בנוגע להר הבית, שחוזרת בכל שיחה עם פלסטיני בירושלים, אינה רק עניין דתי. אל־אקצא נתפס כמקום האחרון שבו יש לפלסטינים מעט חופש, שבו הכיבוש אינו מוחלט. לכן השאיפה היהודית לשנות את הסדרים בו נתפסת לא רק כאיום דתי, אלא גם כאיום לאומי ואפילו אישי, על החופש, על הזכויות ועל הכבוד. "תעזבו את אל אקצא והכל יחזור להיות כמו שהיה", אומר חסן אבו כף, מוכר ממתקים מג'בל מוכבר.

"ישרף ישרף המסגד"

בשנים האחרונות הורגש המתח ברחוב הגיא בעיקר בכניסות להר, בחלק הדרומי יותר של הרחוב. שם התייצבו מדי יום עשרות רבות של נשות המורביתאת, הממומנות בידי התנועה האיסלאמית כדי שיתנכלו, באופן מלולי, לעולים היהודים להר. מפעם לפעם התפתחו בהר או בשערים או ברחוב הגיא קטטות בין השוטרים לבין הנשים. מנגד, פעם בחודש, בלילה, נסגר הרחוב לטובת "סיבוב השערים" ופעם בשנה, ביום ירושלים, נסגר הרחוב במשך שעות ארוכות לטובת "מצעד הדגלים". משנה לשנה הלכה וגברה השירה: "יבנה, יבנה יבנה המקדש, ישרף ישרף ישרף המסגד". השנה בלטה דמותו של בית המקדש על גבי חולצותיהם של חלק ניכר ממשתתפי הצעדה. על הרקע הזה עלה השר אורי אריאל להר הבית בערב ראש השנה. זמן קצר לפני כן הודיעו שרי הביטחון וביטחון הפנים על הוצאתן של נשות המורביתאת אל מחוץ לחוק. ב–1 באוקטובר רצחה חוליית מחבלים את בני הזוג הנקין בשומרון. יום למחרת כתב מוהנד אל־חלבי, צעיר מאל־בירה בדף הפייסבוק שלו כי "מה שקורה באל־אקצא הוא מה שקורה למקומות הקדושים שלנו ולדרך של הנביא שלנו, ומה שקורה לנשות אל־אקצא הוא מה שקורה לאמהותינו ולאחיותינו. אני לא חושב שהעם ישלים עם ההשפלה. העם ייצא לאינתיפאדה". יום לאחר מכן הגיע אל־חלבי לאותה חלקת רחוב, ליד בית ויטנברג. יתכן שהוא ניצל את החשכה שסיפק לו הקמרון כדי לארוב לבני הזוג בנט, לפני ששלף סכין ותקף אותם.

"אני אפילו לא קלטתי מה קורה", סיפרה למחרת הפיגוע אודל, רעייתו של אהרון בנט, שנפצעה מהדקירות. "ראיתי את בעלי מתעמת אתו ואז הוא התנפל עלי ודקר אותי בגב, בחזה, בלב, ניסיתי לקחת לו את הסכין מהידיים ולא הצלחתי, הרגשתי איך כולי מדממת. ראיתי אנשים וחיפשתי אחד שיעזור לי, נפלתי על הרצפה וניסיתי לתפוס בצעיר שיעזור לי לקום. אמרתי לו תיקח את הילדים, הם תינוקות קטנים, הוא אמר לי תמותי. כולם הסתכלו עלי בכזה רוע, חיפשתי זיק של רחמנות ואף אחד לא ניסה לעזור".

בקניונים, הפלסטינים אינם רק שוטפי הרצפות, אלא גם הקונים. מבחינות רבות ירושלים 2015 היא עיר מאוחדת מאי פעם

בעקבות הדברים הללו הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו על פתיחת חקירה נגד סוחרים פלסטינים בחלק זה של הרחוב בחשד שלא סייעו לאדל. שני סוחרים נעצרו ונחקרו, על אף שמבחינה חוקית קשה למצוא סעיף שמחייב אותם לפעול במקרה כזה. חבריהם של הסוחרים מסבירים לכל מי שרצה לשמוע שבעבור גבר פלסטיני לרוץ ולסייע לישראלים בפיגוע זו סכנת חיים של ממש – שכן הוא עלול להיחשד כמעורב באירוע. זאת מעבר לטענה שהאירוע היה מהיר מכדי שמישהו יספיק להתערב. "אם אתה רוצה לעזור אולי יחשבו שאתם ביחד ויהרגו אותך", אומר סמיר אבו סביח, מחנות הממתקים. "תראה מה קרה בבאר שבע חיילים עם נשק ברחו (על פי צילומי וידאו מזירת הפיגוע — נ"ח), אז מה אתם רוצים מאיתנו?".

שבועיים לאחר הפיגוע הורה גם שר הבריאות על פתיחת חקירה נגד עובדי סניף קופת חולים כללית שפועל במקום, שלכאורה לא סייעו לנפגעים. עומר עטון, מנהל הסניף, דוחה בתוקף את הטענות נגדם. "באותו יום הייתי בחדר, שמענו את הצעקות, יצאנו וראינו מישהו עם דם. הרופא צעק וביקש שיביאו לו את התיק עזרה ראשונה, אבל אז כשבאנו לצאת התחילו יריות", סיפר ל"הארץ". "פחדתי שמי שיורה יכנס אלינו למרפאה, אני לא יודע אם זה יהודי או ערבי. באותו רגע התקשרתי למשטרה. אני הראשון שדיווחתי. אמרתי שאנחנו פה עם רופא ויכולים לתת עזרה, שתגיד לשוטרים בחוץ שיקראו לנו. אבל אז כבר הגיע מד"א".

ובלבה קופה

אבל לספר את סיפורה של ירושלים רק דרך ההקצנה הגוברת ופרוץ האלימות זו שגיאה אינטלקטואלית והשטחת המציאות. התמונה מורכבת בהרבה. נשוב רגע לסניף קופת חולים כללית, ולשאלה — מה בעצם עושה סניף של קופת חולים ישראלית בלב שכונה פלסטינית? הסניף שוכן מול דלת בית ויטנברג, מטרים ספורים ממקום הרצח והוא נפתח באוגוסט האחרון אחרי שיפוץ ארוך, במקום חנות עתיקות שפעלה שם במשך עשרות שנים. התמונות מלפני ואחרי השיפוץ מספרות סיפור מרתק.

סקר מראה שרוב המזרח ירושלמים יעדיפו לגור בישראל על פני פלסטין, אך גם תומכים ב"התנגדות אלימה לכיבוש"

מכון הרנטגן החדש והנוצץ היה חדר בצורת מערה בנוי קמרונות אבן חשופים מימי הביניים. מסדרון ההמתנה המצוחצח היה אולם קשתות מוארך ואפל. כיום, הסניף בולט מאוד בחזות שלו על רקע שאר החנויות ברחוב. שלט צבעוני, קירות משופצים, תאורה חזקה ועמדות מחשב. מערכת מיוחדת יונקת את האוויר שבסניף ומחליפה אותו באוויר טרי בכל כמה דקות. אדם שיעמוד בתוך הסניף ויתעלם מהתקרה המקומרת יתקשה להבדיל בינו לבין סניפים אחרים של קופות חולים במערב ירושלים.

פתיחת סניף קופת החולים ברחוב הגיא קשורה לתהליכים עמוקים ודרמטיים ששינו את מערכת היחסים בין הציבור הפלסטיני בירושלים לבין הרשויות והציבור היהודי. הנוכחות הפלסטינית במערב ירושלים מורגשת בשנים האחרונות כפי שלא היתה מעולם: בקניונים, הפלסטינים אינם רק שוטפי הכלים והרצפות, אלא גם המוכרים והקונים. כך גם באוניברסיטה, במקומות עבודה, במוסדות לימוד, ובאתרי בילוי במערב העיר. מבחינות רבות על פני השטח ירושלים של 2015 היא עיר מאוחדת יותר מאי פעם.

נקודת המפנה בקשר המתהדק בין הפלסטינים בירושלים לבין המדינה הגיעה לפני כעשור עם הקמת גדר ההפרדה החוצצת בין מזרח ירושלים לבין הגדה המערבית. הגדר ניתקה באבחה את ירושלים הפלסטינית מהקהילה הטבעית שלה — מהשווקים בחברון וברמאללה, מקשרי הנישואים, ממוסדות הלימוד וממקומות העבודה שבערי הגדה המערבית. אמנם המחסומים לגדה פתוחים עבור ירושלמים, אבל הגדר שירטטה מחדש את המפה המנטלית של הצעירים הפלסטינים בירושלים. אם בעבר הם ראו את עתידם כמי שילמדו באוניברסיטה בשכם, יתחתנו עם בת זוג מחברון ויעבדו בראמללה, הרי שהיום הם לא מבטלים את האפשרות ללמוד במכללה ישראלית, לשאת כלה מאום אל־פאחם ולהשתלב בעבודה בירושלים היהודית.

התהליכים האלו, שמכונים בשם המכליל "ישראליזציה" של מזרח ירושלים באו לידי ביטוי בין היתר בגידול במספר התלמידים הפלסטינים הלומדים לבגרות ישראלית; בעלייה במספר הפלסטינים הלומדים במוסדות השכלה ישראליים (בשנת הלימודים האקדמית שנפתחה עתה נשבר שיא במספר התלמידים הפלסטינים במוסדות אלה); במספר הפלסטינים הלומדים עברית והמבקשים אזרחות ישראלית מלאה (רוב רובם של תושבי ירושלים המזרחית הם בעלי מעמד תושבות בלבד); וגם בחדירה של קופות החולים הישראליות למזרח ירושלים. אמנם, בניגוד למערב העיר, במזרח קופות החולים עובדות דרך קבלני משנה ומרובות הטענות על שחיתות ותחרות פראית בין הקבלנים — אבל בשורה התחתונה כמעט בכל שכונה נפתחו כמה סניפים משוכללים ומצוידים של קופות החולים.

אחד מהם הוא הסניף ברחוב הגיא, מול בית ויטנברג. את הסניף פתח עומר עטון, תושב בית צפאפה, "בבן שלי, אם הייתי יודע שזה מה שהולך לקרות בעיר העתיקה לא הייתי פותח כאן", הוא מספר. לפני תחילת גל האלימות הוא אפילו הספיק לתת שירות ללקוחה יהודייה המתגוררת ממול, מקרה נדיר של קשר בין יהודים לערבים במקום הזה. "היא אמרה שיש לה מקרה דחוף, ובסוף ביקשה להעביר את התיק שלה לכאן", אומר עטון.

סוחר עתיקות: "ב–12 ימים מכרתי סחורה ב–10 שקלים. רוצים לסגור אותנו כמו שסגרו את רחוב השוהדה בחברון"

במבט שטחי, תהליכי הישראליזציה סותרים את התהליכים הגלויים של ההקצנה הפוליטית, ההקצנה הדתית והתגברות האלימות. אך במבט מעמיק יותר, אפשר לראות ששני התהליכים האלו לא רק שלא סותרים אלא משלימים זה את זה. כמו בכל מקום בעולם, גם בירושלים המזרחית, אין סתירה בין השכלה לבין לאומיות. יותר מכך, כאשר הירושלמי הפלסטיני חוצה את הקווים, לומד, מדבר עברית ומנסה את דרכו בעולם התעסוקה הישראלי, הוא מבין טוב יותר את הקיפוח ואת הפער בין השכונה שלו לבין שכונות אחרות בעיר.

מורכבות הזהות הפלסטינית בירושלים עולה מהסקרים שביצע בשנים האחרונות חוקר מכון וושינגטון, דיויד פולוק (בשיתוף מכון מחקר פלסטיני עצמאי), בקרב תושבי מזרח העיר.

בסקר הראשון שביצע ב–2010 ושחביב מאוד על דוברי הימין, מצא פולוק כי 35% מהפלסטינים בירושלים ענו שבמקרה של פתרון שתי המדינות הם יעדיפו להישאר תחת שליטה ישראלית. בסקר שנעשה בשנה האחרונה המגמה הזו התחזקה עוד יותר — יותר מחצית מהנשאלים (52% אחוזים) יעדיפו את ישראל על פני פלסטין (42% יעדיפו לחיות תחת שלטון פלסטיני). אבל באותה הנשימה ובאותו הסקר: 61% תומכים ב"התנגדות אלימה לכיבוש ובפיגועי דריסה" ו–40% מביעים תמיכה בחמאס. חמאס נהנה בירושלים מהתמיכה החזקה ביותר, גם בהשוואה לגדה (24%) ולעזה (20%).

המתנחלים ניצלו את שנות השקט היחסי ואת יחס הרשויות האוהד לביסוס היישוב היהודי בלב השכונה הפלסטינית

"הם מרגישים שהם פלסטינים, אבל באותו הזמן הרוב של הקהילה הזו רואה יתרונות פרקטיים בלהיות תחת ישראל", מנסה פולוק להסביר. "הם רואים מה קורה בצד השני של החומה והם לא רוצים לדמיין את עתידם שם", מנסה פולוק להסביר. ואילו לעטון ברור מאיפה באות הצרות.  "תעזבו את האנשים מפוליטיקה", הוא אומר, "בלי הפוליטיקה ובלי הדתיים מהצד שלכם ומהצד שלנו והיינו מסתדרים".

ענישה סביבתית

נחזור לחלקת הרחוב שלנו, בין חנות המזכרות לחנות הממתקים. לאחר הרצח נפרס שלט מחלונות בית ויטנברג, מעל הסמטה: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", מעל האות כף נחתך חור גדול כדי לאפשר למצלמת האבטחה להמשיך ולצלם את הנעשה ברחוב. שרים, חברי כנסת, רבנים, חברי מועצת העיר כולם באו לבקר, לסייר ולחוות את דעתם על הנעשה. אנשי עטרת כהנים הקימו מצדם ישיבה פתוחה בזירת האירוע, תחת כיפת השמיים. שטח הרחוב צומצם באמצעות מחסומים משטרתיים, רוב החנויות הפלסטיניות ממילא נסגרו וברחוב פעל במשך כשבוע בית מדרש ובו עשרות צעירים לומדים, אוכלים ושרים.

"יש פה יחסי שכנות סבירים מאוד", אמר מתי דן. "אין לנו שום עוינות אישית. אנחנו חיים פה. אבל יש טרוריסטים שהצליחו לקלקל". לדבריו, "צריכים לחרוק שיניים ולמצוא את הפתרונות". הפתרונות נמצאו בינתיים בדמות תגבור האבטחה ברחוב בעשרות שוטרים וחיילי מג"ב, בהחלטה היסטורית לסגור את כל שערי העיר העתיקה למשך יומיים לכל מי שאינו תושב העיר וכן בהקמת שערים מגנטיים — מה שלא מנע מעוד ארבעה מחבלים לדקור או לנסות לדקור שוטרים ואזרחים ברחוב הגיא או ברחובות הסמוכים לו.

פתרון אחר, מגושם משהו, מצאה עיריית ירושלים בדמות ענישה סביבתית לבעלי העסקים במקום. ביום רביעי, 14 באוקטובר, פתח אשור ג'וולס את בית הקפה שלו לאחר שהיה סגור במשך שבועיים בשל הפיגוע. לא חלפו כמה דקות ולמקום הגיעו שני פקחי עירייה מלווים בשישה שוטרים. הם הותירו אצל ג'וולס קנס בסך 5,000 שקלים על כך שלא הציב שלטים האוסרים לעשן בבית הקפה. ג'וולס ושכניו לא זוכרים שמישהו אי פעם קיבל קנס דומה בעיר העתיקה. נראה שגם בעיריית ירושלים לא זוכרים, שכן שאלה בעניין זה שנשלחה לדוברות נענתה בתשובה כללית: "העירייה מבצעת אכיפה שוטפת בכל רחבי העיר, לאורך כל השנה".

חמישה ימים לאחר מכן הגיעו הפקחים שוב והפעם קנסו אותו ב–475 שקלים על אי תשלום ארנונה על השלט שמעל הכניסה, וגם הורו לסלק את שולחן הביליארד שבלב בית הקפה. "תראה איך מתנקמים בנו, כאילו שאנחנו אשמים במה שקרה", אמר אחד מעובדי בית הקפה, לפני שהפקחים והשוטרים עברו לסוחרי נעליים שהעזו להוציא את הסחורה שלהם מעבר לקו 40 הסנטימטרים המותרים מסף הדלת. הפקחים נכנסו גם לקופת החולים וביקשו את התעודה של עטון. "שאלתי אותם למה, הם אמרו לי שאני מקבל קנס על השלט של הסניף, הראתי להם שהכל חוקי ויש את כל האישורים והם הלכו", אמר. "אתמול עבר כאן חייל ואמר לי – 'אתם עדיין פתוחים, אל תדאג עוד מעט יסגרו אתכם ואני הראון שאבוא לפרק לכם את השלט'. אמר והלך".

את הרעיון להשתמש ב"הגברת אכיפה" ובהכבדת היד על האוכלוסייה כדרך להתמודד עם האלימות הגו בהנהלת העירייה כבר לפני יותר משנה, עם התגברות האלימות לאחר רציחת הנער מוחמד אבו חדיר. אז החלו פקחים לחלק דו"חות על יריקת קליפות גרעינים והשתנה בירושלים המזרחית. ב"הארץ" נחשף גם כי העירייה מחזיקה "רשימות שחורות" של חשודים בביצוע עבירות של הפרות סדר ש"זוכים" לקידום בתור בכל הנוגע לאכיפה בשלל עניינים — מעבירות בנייה ורישוי עסקים ועד דו"חות חנייה. הצעדים האלו, כך נראה, לא מנעו את גל האלימות החדש.

כאשר הפלסטיני לומד, מדבר עברית ומנסה את דרכו בעולם התעסוקה הישראלי, הוא מבין טוב יותר את הקיפוח

שבועיים אחרי הרצח, בין הפקחים, המחסומים והשוטרים, פתחו רוב הסוחרים את החנויות ופרסו את הסחורה. בית המדרש קופל חזרה לבית ויטנברג. הפוליטיקאים והמצלמות שהציפו את הרחוב נעלמו. אבל הרחוב רחוק מלחזור לשגרה. מוחמד אברהים מחנות המזכרות אומר שמתחילת החודש הוא לא מכר ולו בשקל אחד, "אפילו לא סיפתח". אבו סביח מחנות הממתקים מוציא את הקופה – קערת חרס קנה ומראה שיש בה כ–15 שקלים, השעה אחת בצהריים.

אז מה היה לנו כאן, בקטע הקצר של רחוב הגיא? היסטוריה בלתי מוכחשת של התיישבות יהודית מלפני מאה שנה, שהסתיימה בעקבות גל אלימות רצחני שכבר אז היה קשור להר הבית; חידוש ההתיישבות לאחר כיבוש ואיחוד העיר, בזכות פריווילגיות שניתנו ליהודים בלבד; ופוליטיקאי בכיר שרוכש בית בו הוא לא מתגורר מעולם, כדי לחזק את האחיזה. האחיזה אולי מתחזקת אבל הביטחון לא. במקומו מתחזקים הזעם ויחסי השכנות הרעים. המצב החמיר ככל שגבר כוחן של תנועות הר הבית והמקדש והאלימות שעל ההר גולשת לרחוב המוביל אליו. גל האלימות, שפרץ לפני שנה וחצי, ומעולם לא באמת שכך, שב; כל זה קורה למרות, ואולי בגלל, תהליכים של ישראליזציה וקשרים מתחזקים בין הפלסטינים לבין ישראל. הפוליטיקאים נדרשים לפתרון, אך בהיעדרו של כזה הם מציפים את הרחוב בעוד ועוד שוטרים ומחסומים ומצלמות אבטחה, מוסיפים מגנומטר ומתעללים בירוקרטית בסוחרים. וחוזר חלילה.

בהמשך הרחוב יושב עבד אל פתח, סוחר עתיקות. חנותו ממוקמת במיקום אסטרטגי — על דרך הייסורים. מאות אלפי תיירים חולפים על פניה בכל שנה. "ב–12 הימים האחרונים מכרתי סחורה בעשרה שקלים", הוא מספר, "רוצים לסגור אותנו כמו שסגרו את רחוב השוהדה בחברון, אבל כל אחד יש לו משפחה, יש לו בית, לאיפה הם רוצים שנלך? אנחנו לא מפחדים שנמות. אם נגמר הזמן שלי אני אמות, זה מכתוב". מי שירצה יכול למצוא את הפאטליזם מהדהד גם אצל הרב יהודה בן ישי, מרבני הציונות הדתית שדיבר בפני בני הנוער במקום הרצח כמה ימים לאחר שהתרחש: "אנחנו חייבים להיות חלוצים, חלוצי הקודש, כל מי שמוסר את נפשו בקידוש השם הוא חלוץ של קודש. כולל אלו שמסרו את נפשם כאן על קידוש השם כאן לפני מספר ימים. אם נהיה חלוצי הקודש, אנחנו נעזור למצוא את הפיתרון. השם צריך לתת לנו את הפתרון, בני אדם כבר לא ימצאו את הפתרון".

לא רחוק משם נמצא הצלם הארמני אלי קהואג'יאן בחנות המשפחתית. בפסיפס הירושלמי הארמנים הם קטגוריה נפרדת, מה שמקנה להם את היכולת להביט מהצד על כל המהומה. "האופק לא נראה טוב", הוא אומר, "אבא שלי היה אומר שירושלים היא כמו מוזאיקה, אם תוציא חלק מהתמונה היא לא תהיה שלמה, אבל אנשים איכשהו איבדו את האנושיות שלהם. במקום להסתכל אחד על השני בתור בני אדם מסתכלים עליהם בתור האויבים הנצחיים וזה חבל מאוד. שינסו להסתכל על הבן אדם בצד השני ואז אולי דברים יתחילו להיפתר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ