הרצועה זועקת חמס

מצרים סגרה את הגבול, נזקי הלחימה בקיץ שעבר עדיין טריים, הכלכלה בשפל חסר תקדים והקרע בין הזרוע הצבאית של חמאס לזו המדינית רק גדל. לפי כל הסימנים, רצועת עזה תתקשה להתמודד עם עימות צבאי נוסף. אך סימנים דומים היו גם לפני צוק איתן

עמוס הראל
עמוס הראל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רצועת עזה, באוגוסט האחרון
רצועת עזה, באוגוסט האחרוןצילום: אילן אסייג
עמוס הראל
עמוס הראל

כל ניסיון לנתח את תמונת המצב הנוכחית ברצועת עזה, ולחזות את המגמות הצפויות בשנים הבאות, ייתקל מראש במגבלות הדמיון של הכותב. מלבד העובדה שהכיוון הכללי של העשורים האחרונים הובהר כבר בשלב מוקדם יחסית — פסימיות הולכת ומחריפה לאורך השנים — האירועים בעזה לא הפסיקו להפתיע את כל מי שהסתכנו בנבואות לגביהם. בין התחנות העיקריות על פני 21 שנה היו תהליך אוסלו ונסיגת ישראל מערי הרצועה במסגרת הסכם אוסלו ב', האינתיפאדה השנייה ששבה וקלעה את הרצועה וישראל לתוך מעגל אלים ומדמם, שינוי הכיוון המדהים של אריאל שרון בהחלטתו על ההתנתקות מגוש קטיף, ההתעקשות של חמאס להמשיך ולהתכתש עם ישראל גם לאחר נסיגתה מהרצועה, השתלטות חמאס על עזה ודחיקת הרשות הפלסטינית החוצה כשנתיים לאחר ההתנתקות, ולבסוף — שלוש המערכות הצבאיות, נטולות ההכרעה, שאירעו בין 2008 ל–2014.

הגיליון הנוכחי סובל ממגבלה נוספת, אולי חמורה יותר. הוא יורד לדפוס בזמן שהפלסטינים והישראלים פתחו בעימות אלים חדש, העלול להתפתח בתוך שבועות לכדי אינתיפאדה שלישית. אף שמוקד העימות באוקטובר היה במזרח ירושלים ובגדה המערבית, ומשתיהן יצאו סכינאים פלסטינים צעירים לפיגועים קשים בגדה ובתחומי הקו הירוק, גם לעזה נועד בו תפקיד מסוים. אך עד תחילת השבוע הרביעי של אוקטובר (ושל סבב האלימות החדש), הרצועה, בהחלטה מכוונת של חמאס, נגררה יותר משהובילה את האירועים.

ועידת ישראל לשלום: התוכנית המלאה // הרשמה //  כל הטורים והפרשנויות

פלסטינים בבניין בעזה שניזוק קשות ב"צוק איתן" וטרם שוקם
עזה, לפני כשלושה חודשיםצילום: אילן אסייג

משטר חמאס בעזה איפשר לארגונים פלסטיניים אחרים, ובראשם הג'יהאד האיסלאמי, ליזום תהלוכות המוניות לעבר גדר המערכת המקיפה את הרצועה ולהוביל לעימותים אלימים עם כוחות צה"ל הפרוסים מאחוריה. אבל זו נראית בינתיים כהקזת דם סמלית למדי, המאותתת כי חמאס ועזה אינם נשארים לגמרי מאחור במאבק הפלסטיני. נכון לרגע הכתיבה, לפחות, נדמה שחמאס נזהר שלא להיגרר לעימות צבאי רחב נוסף עם ישראל. בכל פעם שבה ארגון פלסטיני קטן שיגר רקטות לשטח ישראל (והיו מקרים ספורים כאלה), מנגנוני ביטחון הפנים של חמאס התערבו ודאגו לעכב לחקירה או לעצור את היורים, כדי למנוע סחרור נוסף. זו לא מדיניות שתימשך בהכרח לאורך זמן, משום שלמרות הניתוק הפיזי הממושך בין הגדה לרצועה, שהגיע לשיאו מאז האינתיפאדה השנייה, הקשרים בין האוכלוסייה הפלסטינית בשני האזורים נשארים — ואף מקבלים חיזוק מסוים דרך הרשתות החברתיות. כפי שהגדה יצאה להפגנות הזדהות עם הרצועה כשישראל תקפה שם בשנים קודמות, יהיו מהלכים דומים מהכיוון ההפוך ואלה יכולים להסלים גם מעבר למה שרוצה כעת חמאס.

את הסיבות למדיניות הנוכחית של חמאס צריך לחפש בשלושת המבצעים הקודמים של צה"ל בעזה ("עופרת יצוקה" ב–2008, "עמוד ענן" ב–2012 ו"צוק איתן" ב–2014). שב"כ נהג לתאר את גישת חמאס בעזה, מאז גירוש הרשות מהרצועה ביוני 2007, כהתלבטות בין שני קטבים עיקריים: הצורך לשמר את השלטון ברצועה (למעשה, ח'ליפות איסלאמית ראשונה באזור, שהוקמה שבע שנים לפני ששמענו על דאעש) ולעומתו, החובה להשאיר את רעיון ההתנגדות ("מוקאוומה") לישראל, על אש קטנה לפחות, כדי לדבוק באידיאולוגיה של הארגון ולהצדיק בפני הציבור העזתי את המשך שליטתו — הבלתי דמוקרטית בעליל — ברצועה.

טענת שב"כ היתה כי הארגון מתמרן בקביעות בין שני הקטבים, אולם בכל פעם שבה הוא ניצב בפני דילמה מוחשית, חמאס יבחר בהישרדות משום שלא ירצה להעמיד את הישגו העיקרי, המשטר שהקים, בסכנה של ממש. לכן, גם כשחמאס גלש להידרדרות, או אפילו יזם אותה, הארגון נזהר מהליכה עד הסוף שעלולה היתה להביא לאובדן שלטונו בעזה.

שלוש המערכות, כידוע, לא הסתיימו בהכרעה. בשלושתן חזר דפוס דומה למדי: ניסיון של חמאס ללחוץ על ישראל לשנות את כללי ההתנהגות לאורך גדר המערכת, ולאפשר לו יותר חופש פעולה צבאי, שבסופו נגררה ההנהגה הישראלית למבצע צבאי שבו הפעילה עוצמה רבה, אם כי עדיין מוגבלת בכמה ממאפייניה. "עמוד ענן" היתה המערכה היוצאת דופן מבין השלוש, משום שהוגבלה לשמונה ימים ולא כללה פעולה קרקעית. אבל אורכו של מבצע "צוק איתן", 51 יום, היה כפול מזה של "עופרת יצוקה" וגם שיעור האבידות הפלסטיני בו כמעט והוכפל (כ–2,200 הרוגים, שנראה כי קרוב למחציתם היו פעילים חמושים בארגוני הטרור). שיעור הנזק הסביבתי שנגרם היה עצום: כ–18 אלף בתים פלסטיניים נהרסו כליל; 44 אלף ספגו פגיעות חלקיות — וכעבור יותר משנה מרביתם עדיין אינם ראויים למגורים. קרוב למאה אלף תושבי הרצועה נותרו בלא קורת גג מוסדרת במחצית השנה הנוכחית.

במידה רבה, שורשי "צוק איתן" נעוצים באופן שבו הסתיים "עמוד ענן" בנובמבר 2012. ישראל, שהיתה להוטה לסיים את העימות במהירות, העניקה לחמאס הישג משמעותי אחד: צמצום הפרמטר הביטחוני, אזור החיץ בצד הפלסטיני של הגדר שבו הורשתה לפעול, לרצועה צרה ברוחב 100 מטרים בלבד. הגבלת פעילות צה"ל לקרבת הגדר הקלה על חפירת המנהרות ההתקפיות של חמאס. עד פרוץ "צוק איתן" אותרו 32 מנהרות שנחפרו אל הגדר וכשליש מהן כבר הגיעו לתוך שטח ישראל.

לפי שב"כ, בכל פעם שחמאס ניצב בפני דילמה מוחשית, הוא יבחר בהישרדות ולא יעמיד את משטרו בסכנה של ממש

 מנגד, הבנות "עמוד ענן" הותירו את הרצועה תלויה לחלוטין בסיוע מצרי. זה עבד, מנקודת ראותו של חמאס, כל עוד בקהיר שלטה ממשלת האחים המוסלמים, שהזדהתה עמו אידיאולוגית גם כששמרה על יחסים דיפלומטיים ורמת תיאום נמוכה עם ישראל. הדברים השתנו מן היסוד ביולי 2013, כשעבד אל־פתח א־סיסי והגנרלים שלו יזמו את ההפיכה הצבאית במצרים והשליכו את הנשיא מוחמד מורסי וממשלתו לכלא. הגנרלים תיעבו את חמאס כשלוחה של האחים המוסלמים, שיפרו מאוד את התיאום הביטחוני עם ישראל ועד מהרה סגרו כמעט לחלוטין את מעבר רפיח, המוצא העיקרי של תושבי עזה מן המצור המקיף אותם.

 בד בבד, החלו המצרים להרוס את המנהרות מתחת לגבול ברפיח, שהיוו גם את ערוץ הברחת הנשק של חמאס (בעיקר מאיראן ומלוב) וגם את מקור ההכנסה המרכזי של המשטר העזתי (בשל המסים שגבה על שלל הסחורות שהועברו בהן). חמאס איבד את הגב המדיני שלו, בעוד הכלכלה המצרית שוקעת. סדרת ניסיונות לחלץ את עצמו מן המצב, באמצעות פיוס קצר מועד עם הרשות הפלסטינית ברמאללה ובקשה לסיוע כלכלי דחוף מקטאר, לא הניבה דבר, גם משום שישראל וארצות הברית הערימו קשיים.

בכך, בשלו התנאים למלחמה, שהואצו עקב חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון בידי חוליית חמאס מחברון ביוני 2014. במקביל, נערכה הזרוע הצבאית של הארגון ברצועה לפיגוע גדול באמצעות מנהרה ליד מעבר כרם־שלום, בקצה הדרומי של הגבול עם ישראל. בדיעבד, על־פי הניתוח של אגף המודיעין בצה"ל, המלחמה פרצה כתוצאה של סדרת אי הבנות וחישובים שגויים. חמאס נערך לתקוף אך עוד לא שיגר את אנשיו לחצות את הגבול במנהרה, ישראל הקדימה אותו בהפצצה מונעת של חיל האוויר ומכאן העניינים גלשו לעימות. תוצאותיו, כמו של שני הסבבים שקדמו לו, לא היו מכריעות. הנזק שספגה עזה אמנם היה גבוה לאין שיעור, אבל חמאס גרם לישראל שיעור שיא של אבידות בחזית הזו (73 הרוגים, מהם ששה אזרחים) ושיגר רקטות לעבר כמחצית שטח ישראל, עד ליום האחרון של הלחימה. השימוש האפקטיבי למדי של הארגון במנהרות ההתקפיות, לצד כמה ניסיונות לפעולות קומנדו שאפתניות, עורר מידה של חרדה בקרב הציבור הישראלי. מה שנותר בתום המלחמה, מעבר לאבידות ולהרס, היה בעיקר מאזן של הרתעה הדדית — הימנעות של שני הצדדים מצעדים התקפיים, מחשש להיגרר שוב לעוד מערכה צבאית יקרה וחסרת תכלית.

יריבות בצמרת

שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר, נדמה שלא הרבה השתנה. אף שישראל הגדילה מאוד את היקף הסחר עם הרצועה, חמאס עדיין נתון בצבת שמפעילות עליו ישראל ומצרים. יחסיו עם קהיר נותרו גרועים ובנסיבות מסוימות, תחושת חוסר המוצא עלולה לדחוף את הנהגתו ליזום מערכה צבאית נוספת, חרף הידיעה הברורה בדבר הנזק שעלול להיגרם לרצועה. בתחום הצבאי, הארגון מנסה לשקם את יכולתו, חרף הקשיים שמערימים המצרים על תעשיית ההברחות. מנהרות התקפיות חדשות הולכות ונחפרות וחמאס עוסק כל העת בניסויי ירי רקטות, לכיוון הים התיכון, במטרה להגדיל את טווח הרקטות מייצור עצמי, לאחר שערוץ ההברחה העיקרי מאיראן נחסם כמעט כליל.

מאז המלחמה, חלה התקרבות מחודשת בין מוחמד דף לבין איראן. משעל והנייה מעדיפים את סעודיה, הנסיכויות ומצרים

הנחת העבודה של המודיעין הישראלי היא שחמאס מעריך כי צפויה לפרוץ בעתיד מערכה צבאית נוספת ומתכונן אליה בהתאם. על קבלת ההחלטות שלו ישפיע הקרע המחמיר בין הנהגתו המדינית והצבאית ברצועה. מאז המלחמה, חלה התקרבות מחודשת בין ראש הזרוע הצבאית, מוחמד דף (ששרד לקראת תום הלחימה באורח פלא עוד ניסיון התנקשות ישראלי) לבין איראן. לעומתו, ראשי הזרוע המדינית, חאלד משעל בקטאר וראש הממשלה איסמעיל הנייה בעזה, לא שיקמו את היחסים עם איראן מאז צידד חמאס במורדים הסונים במלחמת האזרחים הסורית. משעל והנייה מעדיפים את הקשר עם סעודיה ונסיכויות המפרץ והיו שמחים כנראה לשפר גם את היחסים עם מצרים.

 בסיבוב הקודם, עלה המודיעין הישראלי על תוכנית דף לפיגוע בכרם־שלום. סביר שדף יעדיף לפעול בפעם הבאה לבדו ולא יטרח לעדכן מראש את הדרג המדיני של חמאס בתוכניותיו. "צוק איתן" הוכיח את שאפתנותו המבצעית. ההתקרבות מחדש לחיזבאללה בוודאי מאפשרת לחמאס ללמוד מהלקחים המבצעיים הרבים שצבר הארגון הלבנוני בשנים שבהן השתתף בלחימה בסוריה ולנסות ליישמם למהלכים טקטיים מפתיעים בגבול הרצועה. כמו חיזבאללה, הדרג הצבאי בחמאס שותף לתפישה שלפיה החברה הישראלית היא בעצם "קורי עכביש", עלה נידף שייסוג אם יופעלו עליו די לחץ צבאי ואמצעי הפחדה. נכונותה של ישראל לשחרר 1,027 אסירים, בהם מאות מחבלים חברי חמאס שהורשעו במעשי רצח, במסגרת עסקת שליט באוקטובר 2011 נתפשה שם כניצחון גדול וגם חיזקה את הנחותיו.

תחת מצור

בינתיים, ניצב חמאס בפני אתגר חדש נוסף: ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש). ברצועה פועלים כיום כמה פלגים ג'יהאדיסטיים קיצוניים, שחלקם מקיימים קשרים רופפים עם דאעש ואחרים פועלים בהשראתו (חמאס, הרואה בדאעש אויב ברצועה, שומר על קשר עם שלוחת דאעש בסיני, "וליאת סיני". המזרח התיכון הוא מקום גמיש). סקרי דעת קהל פלסטיניים שהתקיימו השנה העידו על תמיכה של כ–13% בדאעש ברצועה וכ–10% בגדה. אלו שיעורים הגבוהים פי שלושה או ארבעה מבכל מדינה או טריטוריה ערבית אחרת. הם מעידים על עוצמת הייאוש הפלסטיני ועל גודל התסכול משתי ההנהגות הלאומיות הנוכחיות, בגדה וברצועה.

יותר משנה לאחר הלחימה, הרצועה עדיין נתונה למעשה במצור חלקי. ישראל הקלה את הלחץ הכלכלי ובמעבר כרם־שלום עוברות מדי יום בין 700 ל–800 משאיות המובילות סחורות לרצועה. אולם המגבלה העיקרית על העברת סחורות נוספות היא כספית. כרגע, השוק העזתי אינו יכול לרכוש כמויות גדולות יותר. ופרט לכך, המצור נמשך. רק פלסטינים מעטים יוצאים מהרצועה דרך ישראל (שיעור שהוסיף והצטצמצם לאחר פרוץ העימות החדש והעימותים סביב הגדר). ואילו המצרים פותחים את מעבר רפיח רק לימים ספורים בכל חודש, באופן שמאפשר יציאת אלפים בודדים של תושבים בכל פעם. בספטמבר החלה מצרים להציף באופן שיטתי את המנהרות שנותרו ברפיח ובכך החריפה את תחושת החנק שבה נתון חמאס, כלכלית וצבאית. בעיות תשתית ומחלוקות כלכליות בין חמאס לרשות הפלסטינית גורמות לשיבושים קשים באספקת החשמל לרצועה. בחודשים האחרונים, רוב האוכלוסייה העזתית סובלת מהפסקות חשמל לאורך 12 עד 16 שעות ביום.

בחודשים שלאחר המלחמה התקיימו ועידות של המדינות התורמות והובטחו סכומי כסף גדולים לשיקום עזה. אולם, מתוך יותר מ–5 מיליארד דולר שהובטחו, פחות מ–10% מהסכום עשה דרכו עד היום לרצועה. כל הניסיונות לרתום את הרשות הפלסטינית לפרויקט השיקום נכשלו. בחודשים שלאחר המלחמה עלו רעיונות שהרשות תציב כוח שיטור במעברי הגבול ובכך תשתכנע מצרים להקל על המצור ברפיח. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) סירב להרים את הכפפה, מחשש להיכנס למלכודת. עבאס העדיף להניח לחמאס להתמודד לבד עם הצרות בעזה. אנשיו נותרו בגדה וגם מצרים לא הקלה כהוא זה על המצב ברפיח. וכך, השיקום מתנהל בעצלתיים, למרות מהלך מוצלח של תיאום בין ישראל לאו"ם, המאפשר מתחילת השנה העברה יעילה יחסית של חומרי בניין דרך ישראל לשטח הרצועה.

התמיכה בדאעש בקרב פלסטינים גבוהים פי שלושה או ארבעה מבכל מדינה או טריטוריה ערבית אחרת

הקושי הבסיסי של עזה, לבד מהמצור, הוא מצבה הכלכלי הנורא. דו"ח של האו"ם, שפורסם בספטמבר האחרון, קובע כי 44% מתושבי עזה הבוגרים מובטלים, הנתון הגבוה ביותר אי פעם. דו"ח קודם, מ–2011 ניבא שאוכלוסיית עזה תגדל מ–1.6 מיליון ל–2.1 מיליון תושבים עד 2020 וכי יידרש "מאמץ הרקוליאני" כדי להבטיח לכולם תנאים נאותים של חינוך, בריאות, אנרגיה, מים ותברואה. נזקי המערכות הצבאיות רק החריפו מצב גרוע ממילא. לפי הפלסטינים, 95% ממי התהום בעזה, מקור אספקת המים העיקרי, אינם ראויים לשתייה ללא הליך טיהור מוקדם והמצב אף צפוי להחמיר בתוך שנים אחדות.

לייצר "מחיר הפסד"

הדו"חות הללו נקראים בעיון במערכת הביטחון הישראלית. סבב הלחימה האחרון שהשאיר את הצדדים כמעט באותו מקום שבו היו קודם לכן, ולצדו ההבנה של בעיות התשתית העצומות שמהן סובלת הרצועה, הגבירו את נכונותם של רבים מבכירי צה"ל לשקול צעדים מרחיקי לכת כדי לסייע בשיקומה. בין השאר, גובשו במטכ"ל תובנות ישראליות באשר לאפשרות של הקמת נמל בעזה (דרישה פלסטינית ארוכת שנים); הקמת רציף עבור עזה בקפריסין, שם יתקיים פיקוח ביטחוני בינלאומי; או הקמת נמל צף או אי מלאכותי מול חופי עזה, גם זאת תחת פיקוח בינלאומי. פרויקט כזה, נטען, ישיג שלוש מטרות: הוא יאפשר בטווח הארוך להזניק את הכלכלה העזתית, תוך סידורי ביטחון שירגיעו את החששות המבוססים של ישראל; הוא יעלה את רמת התעסוקה בעזה, סביב הקמת האי והגשר שיוביל אליו; והוא ייצר "מחיר הפסד" — כל עוד הפרויקט נבנה, ואולי גם מאוחר יותר, חמאס עשוי להירתע מיוזמה צבאית, מחשש לפגיעה בהזדמנות הכלכלית.

בעיות תשתית ומחלוקות כלכליות בין חמאס לרשות הפלסטינית גורמות לשיבושים קשים באספקת החשמל לרצועה

אחרי חודשים של דיונים מקדימים במערכת הביטחון, סתם משה (בוגי) יעלון את הגולל על הוויכוח. נמל בעזה, הבהיר, לא יהיה.

המקסימום שישראל תהיה מוכנה אליו הוא להקים רציף עבור עזה בנמל אשדוד, שם ישראל והקהילה הבינלאומית יפקחו על העברת הסחורות לרצועה.

בצה"ל עלו הצעות ליוזמות נוספות ואף נעשו צעדים בפועל. לאורך השנה, הגדילה ישראל בהתמדה את מספר העזתים שהורשו להיכנס לשטחה. כאלף תושבי עזה, שצוידו בתעודות מעבר של אנשי עסקים, עברו בקביעות לשטח ישראל ונראה כי לפחות חלקם הם פועלים, המתפרנסים מעבודה בארץ. אלוף פיקוד הדרום הקודם, סמי תורג'מן, הציע להגדיל בעוד כמה אלפים את מספר הפועלים מעזה שיורשו לעבוד בישראל ולאפשר מעבר מפוקח של מספר גדול יותר של עזתים דרך ישראל לשטח הגדה המערבית. אולם, הצעות אלה נתקלות בהתנגדות של ראש הממשלה ושר הביטחון.

דו"ח של האו"ם, שפורסם בספטמבר קובע כי 44% מתושבי עזה הבוגרים מובטלים, הנתון הגבוה ביותר אי פעם

כעת, בשל ההתלקחות המחודשת של האלימות שמקורה בירושלים ובגדה, יקרה מה שתמיד קורה: ישראל תקפיא את המצב הקיים ברצועה ואף תנקוט עוד כמה צעדי זהירות, מתוך חשש מבוסס שחמאס או ארגונים אחרים ינצלו את קווי המגע האזרחיים בין הצדדים כדי ליזום התקפות טרור חדשות. מ–2009 ואילך אפשר לזהות תהליך החוזר על עצמו: חמאס משליט סדר מחודש ברצועה, מרסן את הפעילות הצבאית של הפלגים הפלסטיניים הקטנים יותר וקציני צה"ל בשטח מתחילים להתרשם בהדרגה שחמאס הוא בעצם סוג של פרטנר.

אמנם הרטוריקה האנטי־ישראלית שלו איומה, אין לו כוונה להכיר בישראל ובוודאי לא לחתום עמה על הסכם שלום, אבל בעצם אפשר לנהל עמו סוג של דו־קיום בלתי מוכרז. כל עוד הצדדים מסתייגים מעימות צבאי, חיי היומיום יכולים להימשך בצורה סבירה ובלא חיכוך גדול. זו תמונת מציאות הנוחה גם לממשלת נתניהו, שחמאס אינו מאתגר אותה בדרישות לוויתורים מדיניים. אלא שדינו של המצב הזמני הזה להתרסק, פעם אחר פעם. עימות נקודתי או משבר גדול יותר (כמו המצוקה הכלכלית והמדינית שחמאס נקלע אליה בעקבות ההפיכה הצבאית במצרים) תמיד מחזירים את הצדדים למסלול לקראת התנגשות נוספת, המקפיאה ומבטלת את כל ההסדרים הקיימים.

אחרי חודשים של דיונים מקדימים במערכת הביטחון, הבהיר השר יעלון: לא יהיה נמל בעזה

האם ישראל רוצה להפיל את שלטון חמאס? אף שהרעיון הזה עלה גם מתוך הממשלה בזמן המלחמה האחרונה (בעיקר מצד אביגדור ליברמן ובמידה פחותה אצל נפתלי בנט), ישראל מעולם לא הכריעה לטובתו. היו לכך שני נימוקים עיקריים: החשש מהאבידות הצבאיות הכרוכות בכיבוש הרצועה ולאחר מכן בהחזקתה, והסכנה שבמקום חמאס ישלוט לבסוף בעזה דאעש, או ארגון דומה לו. בסוף "צוק איתן" טען נתניהו לרגע כי "חמאס הוא דאעש ודאעש הוא חמאס" (זה קרה כשחמאס הוציא להורג חשודים בשיתוף פעולה במרכז עזה, ימים בודדים אחרי שדאעש צילם רצח חטופים מערביים שבהם החזיק בסוריה). אבל כעבור שנה, השתנתה הרטוריקה הישראלית. כשנתניהו התבקש להסביר מדוע אינו מעניש את חמאס על חידוש "טפטוף" הרקטות מעזה, הנמצאת באחריות הארגון, טענו אנשיו כי מכה חזקה מדי למשטר החמאסי תעלה במקומו את דאעש וכי האלטרנטיבה תהיה רעה לאין שיעור.

בינתיים, ההתלקחות שהחלה בירושלים ובגדה גזלה את תשומת הלב מעזה והקפיאה לחלוטין כל דיון בהקלות כלכליות או בקידום תוכניות תשתית. אבל גם אם גל האלימות הנוכחי ייבלם ואיכשהו יקרה נס ועזה לא תיגרר אליו, בעיות היסוד של עזה ימשיכו להחריף — מצפיפות אוכלוסין הולכת וגוברת, דרך המצור (המצרי ברובו) ועד קשיי המשאבים הגוברים. עזה נשארה פצצה מתקתקת, שאיש אינו פועל ברצינות כדי לפרקה וישראל ממשיכה לשחק שחמט עם עצמה, עד לסיבוב האלימות הבא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ