תמונת הכיבוש: חברון, עיר של מסכות

תמונה אחת של אלכס ליבק מספיקה כדי לחשוף את מסכות שני הצדדים. עשרות שנים של שיטוט בשטחים הספיקו לו בכדי להבין כי הפתרון היחיד שיביא סוף לסכסוך הוא מדינה משותפת בכל לשני העמים

אלכס ליבק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אלכס ליבק

ביום ו׳, 6 ביוני, קראתי, אחד מיני רבים בככר הבימה, אחת מן העדויות מטעם ארגון ״שוברים שתיקה״. חייל מחטיבת הנחל מספר כיצד הכריחו את תושבי בית מסויים בחברון, לפנות את הבית בכדי שצוות טלוויזיה ישראלי יוכל לצלם את החיילים אוכלים סופגניות, בחנוכה, ב״אווירה ביתית״.

צבא ההגנה לישראל מסלק משפחה מביתה לצורך ״הסברה״, לצורך יצירת תדמית בעורף שהכל בסדר בחזית. הילדים בסדר, אבא, אמא, אל תדאגו. נכון, הבנים לא בבית אבל הם הצליחו לשכנע משפחה פלסטינית לפנות את ביתה בכדי שיוכלו להרגיש כמו בבית.

ועידת ישראל לשלום תתקיים ב-8.7 - לכל המאמרים והכתבות

זו חברון הכבושה. אורחים באו לחג. אז היה זה פסח, עכשיו זה חנוכה, 40 שנה מאוחר יותר והאורחים עדיין בבית. מוח של במאי של פשעי מלחמה. מה שמזכיר לי את הכיתובית "צפייה מהנה" בערוץ 10, לפני שידור מקבצים של קטעי וידיאו מיום הקרבות בזמן ״עופרת יצוקה״.

בתצלום שלפנינו אנחנו בחג אחר. פורים. עוד סיבה למסיבה. לפני העדלאידע, כבר בשחרו של יום, מוטל עוצר על כל הסביבה, כמה עשרות אלפי פלסטינים. מתנחל מחופש לגורילה, מתכונן לעדלאידע.

בלי לתת דעתו על כך הוא סמל של דה-הומניזציה השלטת בעיר האבות. הוא חיה חושפת שיניים מאיימות, מאמצת אל חיקה את דגל ישראל. שילוב שטני של דמות מסיוטי לילה של לא מעט מקומיים. הבלון, במקום להתנוסס מעלה, משתלח קדימה כמו מכוון לפלס דרך. לא די בבתים המוגפים - שמונה שוטרים חמושים מאבטחים את הקוף.

עוד מעט יתחיל מסע העדלאידע. סוס עלוב מושך עגלה. על העגלה עשרות חוגגים מחופשים. פעם נהג בה עגלון פלסטיני, עכשיו זה טרקטור עם נהג יהודי.התהלוכה מתנהלת לאטה מתל רומיידה עד למערת המכפלה. קולם של החוגגים והמוסיקה הבוקעת מרמקולים, חודרים מבעד חלונות סגורים. החבורה הצוהלת מוקפת בחיילים, שחלקם פזורים לאורך המסלול.

חברון, 1988

חברון היא עיר של מסכות. המתנחלים המתחפשים לצדיקי הדור, המקומיים המתחפשים לאזרחים המנהלים חיים רגילים' מלבד אותן פעמים שבהם הם עוטים מסכות מסוג אחר על פניהם ויוצאים ליידות אבנים.

החיילים בתורם, מכסים אז את פניהם במגיני פלסטיק, והעיתונtים והצלמים חובשים את המסכות נגד הגז המדמיע. כזו היא חברון, מיקרוקוסמוס של הכיבוש. פני הרוע מנהלות את המקום: שתי אוכלוסיות עויינות, אשר אחת שולטת בשניה. עיר הרחוקה יותר מכל עיר אחרת, מחיים נורמלים.

עשרות שנים אני נמצא בשטחים. כיוון שאני גם מבין ערבית, אני מאזין לשיחות חולין, לתחנות הרדיו הפלסטיניות ולשיח הפלסטיני הציבורי. דבר אחד ברור: לישראלים אין שמץ של מושג עד כמה הכיבוש הוא עצם הווייתם וחייהם של האנשים מעבר לגדר. הם קמים אתו ועם שגרת הרוע שלו, איתה הם ממשיכים לחיות במשך היום ועליה הם חולמים בלילות.הכיבוש הוא כמו מחלה ממארת המתפשטת בנפשם ובגופם, יומיום, רגע רגע.

לפיכך התהום הפעורה בינינו מתרחבת והולכת, ואנחנו הישראלים מעמידים פנים כאילו הפער נשאר קבוע. אנחנו בסדר בינתיים. כמן אותו אחד שנופל מהקומה ה-100 ובקומה העשירית עדיין טוען שלא קרה לו כלום. כאילו קיים סטטוס קוו, כאילו הצלחנו לקבע את המצב,כאילו אינו דינמי.

אפשרות שתי מדינות לשני עמים אינה קיימת כאופציה. די לעלות על אחד הכבישים החוצים את הגדה כדי להבין שההתנחלות היהודית רחבת ידיים עד מאוד.אין אפשרות לפנות את המתנחלים ואין גם רצון. הממשלה פועלת בכיוון אחד בלבד, והוא המשוואה הדמגוגית: ״יתנו יקבלו״. משוואה זו היא חסרת משמעות כי לפלסטינים אין מה לתת כאשר הכל כבר נלקח מהם. חירותם, זכויותיהם הבסיסיות כאזרחים ואדמותיהם.

לפיכך התהליך יביא למדינה אחת, דו-לאומית. כיום אנחנו נמצאים על קו פרשת המים ועדיין אפשר להטות את הכף. ואולם ממשלת ישראל הנוכחית רק מאיצה את התהליך. בעוד 10 שנים בלבד רוב המצביעים היהודים יהיו חובשי כיפות מכל הסוגים, שאלוהים (שלהם) מצוום על קדושת האדמה המובטחת. רק עיוור לא יראה לאן פנינו מועדות.

הפיתרון באין אפשרות אחרת הוא אכן להקים מדינה אחת משותפת בכל לשני הלאומים: זכויות אזרח שוות לפלסטינים וליהודים, One Voice One Vote.

אבל בואו נהיה כנים: הרי מצב זה לא יתקיים משום שהההכרה באי השוויון מושרשת בקירבנו, שכן אם לא כן, היינו מזמן מגעים לפיתרון - אולי כברב-1967 ואפילו מוקדם מכך.

המסקנה שלי היא שחלום אחרית הימים של איש תחת גפנו הוא באמת של אחרית הימים. בינתיים, לזמן ארוך, נמשיך לאכול חרבותינו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ