בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלכת שבא כפמיניסטית לוחמת

ילדים חילונים מכירים את סיפורי המיתולוגיה היוונית יותר מאשר את אגדות חז"ל. הסופרת שהם סמיט, שעיבדה אוצר יהודי כמעט-אבוד זה, מסבירה כיצד התמודדה עם מסרים בעייתיים בסיפורים

9תגובות

כשהבת הבכורה של שהם סמיט, נור, היתה קטנה, היא עמדה במיטה ערב אחד וצעקה עד שגרונה ניחר, "ביאליק, ביאליק". הפעוטה רצתה שיקראו לה לפני השינה מ"שירים ופזמונות" המצהיב.

מצחיק כפי שזה נשמע, זהו לא רק אחד הסיפורים החינניים על ילדותם של בני הבית, שיש בכל משפחה ומשפחה, אלא סיפור שגם מלמד הרבה על מקורותיה התרבותיים של הילדה.

סמיט מעידה שתמיד ניסתה להזין את ילדיה בקלאסיקה, לפחות עד הגיל שבו הם התנגדו לכך. על פי חוק בל יעבור שקבעה, אם הם רוצים לקרוא איזה "טראש", שיעשו זאת בעצמם. היא עצמה לא מוכנה לכופף את אמות המידה הביקורתיות שלה ולקרוא להם דברים שהיא לא מעריכה, או אפילו מתעבת. למשל ספרי "פליקס הארנב", שהיא מרבה למתוח ביקורת עליהם ועל ההיקסמות מהם (גם ב"הארץ" שבו היא מפרסמת ביקורת ספרים וטורים). גם להיטי ילדים תורניים אחרים, כ"יומנו של חנון" ו"קפטן תחתונים", סירבה לקרוא. והילדים קראו לבד. בימים אלה, לעומת זאת, היא קוראת לבנה בן ה-11 לפני השינה את "האקלברי פין".

נאמנה לעקרונותיה, ולאחר שכתבה מחדש את סיפורי המיתולוגיה היוונית ומיתוסים מתרבויות עתיקות אחרות על גבורה וגיבורים, סמיט מוסיפה עכשיו אוצר בלום חדש-ישן למדף ספרי הילדים, והפעם מארון הספרים היהודי דווקא.

"האגדות שלנו" (הוצאת כנרת), אסופה של סיפורי חז"ל לילדים, הוא ספר בפורמט גדול עם איורים יפים (איירה ולי מינצי) וכריכה מזמינה. הסיפורים מסופרים בפשטות. לא מצועצעים. אך התחכום שלהם, ומלאכת השכבות האופיינית לאגדות חז"ל, ניכרים בין השורות. את "אופן הכתיבה בלשון פשוטה סיפורית ונעימה" ציינו לשבח גם שופטי פרס אקו"ם כשהעניקו לסמיט השנה את פרס עידוד היצירה בספרות ילדים.

לצד כל סיפור יש הרחבה או הערות מפיה של סמיט, בכתב אחר. "העיצוב הוא כמו בגמרא", היא מעירה. את הספר היא מגדירה לא פחות מאשר "הומאז' לספר האגדה של ביאליק ורבניצקי".

"כשהילדים היו קטנים, וניסיתי לספר את אגדות המלך שלמה מתוך הספר ‘ויהי היום' שהוא בעצם עיבוד לילדים של ספר האגדה, בכל משפט היו מלים לא מובנות ותחביר מסובך", מספרת סמיט. "יום אחד אמרתי לאמנון (כץ, בן זוגה, מתרגם; ת"ר) ספק בצחוק, ספק ברצינות, שצריך לתרגם את הספר לעברית. והוא אמר שיעמידו בכיכר העיר ויסקלו אותי. אז לא הוספתי לדבר על כך. אבל עבר זמן והעליתי את הרעיון בכל זאת בפני יעל מולצ'דסקי מכנרת, והוא דווקא דיבר אליה".

נפשה של סמיט, חילונית גמורה כפי שהיא מעידה על עצמה, קשורה באגדות הללו מילדות. "סבא היה אדם דתי והוא נהג לקרוא לי את ‘ויהי היום' של ביאליק, העיבוד לילדים של ספר האגדה", היא מספרת. "אמא שלי גדלה בבית חצי דתי. בעקבות זאת, אני חושבת, היא פיתחה מין אנטי לדת. ולנו הקריאה ג'רלד דארל, הרבה סיפורים על טבע ותרגומים מספרות אנגלית. אבל נמשכתי דווקא לספר שהסבתא שלי התייחסה אליו כאל ספר קדוש, אבל נגיש: ספר האגדה".

רק בשנים האחרונות היא "גילתה" מחדש את סיפורי החכמים. ובאחרונה התשוקה לסיפורים הללו אף התחזקה, כשהלכה ללמוד ב"בית המדרש ליוצרים" במכללת עלמא (קבוצה שבה לומדים תלמוד במעין בית מדרש). "עשיתי בדיוק מה שעשו ביאליק ורבניצקי כשהלכו למקורות עתיקים ומצאו שברי אגדות וחיברו פרשנות משלהם", היא אומרת. "גם אני חזרתי למקורות. וגיליתי עד כמה חלק גדול מהסיפורים חתרניים. באגדה יש הרבה יותר ממה שנראה וגלוי לעין".

המזנון של רחב

מבחינת החשיפה של ילדים כיום לאגדות חז"ל, נראה שסמיט פעלה כמעט בחלל ריק. היצירה הקודמת שהביאה את סיפורי החכמים לילדים היתה של הסופרת הדתית יוכבד סגל. ספרה "כה עשו חכמינו" היה בן בית בבתים דתיים בעיקר משנות ה-70 ואילך.

לעומת סגל, גננת בעברה, ששאפה "להפוך את הילדים לילדים טובים יותר, דתיים לא ספקנים" כדברי סמיט, הספר הזה לא מנסה לחנך. זה לא אומר שקשה לגלות בו עקבות לאידיאולוגיה או לדעותיה של סמיט. היא מדברת בפתיחות על הדילמה הזאת: האם להשאיר את הטקסטים כפי שהם או להוסיף להם ביאור והאם לכלול את דעותיה.

"יש סיפורים שאני לא אוהבת", היא אומרת. "סיפורים שלא מתאימים לדעתי לילדים. למשל הסיפור על רבי עקיבא ורחל, שהוא סיפור בעייתי מבחינה פמיניסטית".

וזהו הסיפור: רחל, בתו של העשיר כלבא שבוע, יפה וצעירה, מתרשמת מאישיותו של רבי עקיבא המבוגר ממנה בהרבה (בן 40), שהיה בסך הכל רועה צאן. היא מקריבה את עצמה למענו, שולחת אותו ללמוד תורה הרחק וממתינה לו בעוני ובבדידות אין קץ. כשהוא חוזר רב גדול עם תלמידים ומעריצים, היא יוצאת, אשה זקנה, לקבל את פניו.

סמיט, שהחליטה לכלול את הסיפור בספר, מדגישה את בחירתה של רחל באהבתה: "נערה אחרת, רגילה, היתה בוודאי מוותרת מראש, כובשת פניה בכר, בוכה מעט ומתחתנת עם זה שאביה ייעד לה. אך רחל לא היתה נערה רגילה. במקום לשבת ולהמתין לחתן שאביה יבחר, החליטה לעשות מעשה נועז, לגשת אל אהוב לבה ולשאול: אם אהיה לך לאשה תלך ללמוד?

"ניסיתי להציג את היופי בסיפור ולהבליט את הוויתור של רחל על הירושה והמעמד ומנעמי בית אבא כדי ללכת אחרי אהבה רומנטית. זו הקריאה הפרטית שלי, כי זה לא כתוב בפירוש".

סיפור שלא הוכנס הוא האגדה על המים המרים, שנשים בוגדות חויבו לשתות כדי לגלות את דבר בגידתן. עוד סיפור בולט שלא נכלל בספר, מקוצר היריעה, הוא הסיפור על קמצא ובר קמצא ונושא שנאת החינם. כשמעלים את העניין בפני סמיט, קל להיווכח עד כמה היא מתוסכלת מהעובדה ש"היה צריך לעצור, כדי שהספר יהיה בגודל סביר".

את סיפור ברוריה ורבי מאיר בעל הנס - על הניסיון להעמיד את רבי מאיר בניסיון על ידי פיתויו בידי אשה - היא פסלה כי אינו מתאים לילדים. "אני לא רוצה ליצור גרסאות מרוככות", היא מסבירה. "לנו הרי סיפרו שלרחב היה מזנון ליד יריחו והיא מכרה מזון לחיילים. אבל לא היינו טיפשים עד כדי כך".

היא התפרעה, כלשונה, בסיפור על שלמה המלך ומלכת שבא, בכך שהחזירה פרט שביאליק ברוח תקופתו בחר להשמיט והוסיפה עוקץ לסיפור.

כששלמה מזמין את המלכה לארמונו, הוא בכוונה קובע את המפגש באולם מפואר שבו רצפת זכוכית. מלכת שבא בטוחה שהרצפה היא מים ומרימה את שוליה וכך נראות רגליה השעירות. ואז שלמה המלך לועג לה שאינה נשית דיה. "אמר שלמה למלכת שבא: יופייך יפי נשים, אבל רגלייך שעירות כרגלי הגברים. והיא עונה לו: שיער רגליים הוא עניין של טעם ואופנה", כותבת סמיט, דברים המתייחסים למונח הפמיניסטי קורבן אופנה.

"ביאליק כנראה חשב שלא יאה להזכיר את עניין הרגליים השעירות. בגרסה שלי נתתי למלכה פתחון פה לומר שבתור אדם חכם, הוא צריך לדעת שזה המקרה של קורבן למוסכמה אופנתית", היא אומרת. "ברגע שמעלימים את עניין הרגליים, כל הפואטיקה של הסיפור נעלמת, כי גם החידה שהמלכה חדה לשלמה במסגרת הדיאלוג ביניהם קשורה בשערות ברגליים. מלכת שבא שולחת נערים ונערות, עבדים ושפחות זהים, ושלמה צריך לזהות מי הגברים ומי הנשים. כשמגישים תקרובת באולם, מעדנים שונים, הגברים מפשילים את השמלות שלהם כדי לשים בהן את התקרובת וכך חושפים רגליים, ואילו הנערות הצנועות מתביישות לעשות כך".

על החלטתה להעיר את הערותיה היא אומרת: "לא שיניתי שום עובדה. אבל במקום לקוות שהקורא יחשוב על כך בעצמו, הערתי הערות. עדיין השארתי מספיק מקום למחשבה. העיבוד הוא גם פרשנות ואני רואה בזה הזדמנות להטעין את האידיאולוגיה שלי והדעות שלי ולהצביע דרך זה על פציפיזם, או על ההבדלים בין מנהיגות נשית לגברית".

יש אלוהים?

האתגר הגדול ביותר בספר מצוי בחלק הראשון, שנוגע בסיפור הבריאה ובשאלה אם יש אלוהים. המדובר בסיפור שכל המחזירים בתשובה מציגים כהוכחה לכך שהעולם נברא על ידי אלוהים. סמיט מציגה את הסיפור - על רבי עקיבא, הממשיל בגד שנתפר בידי תופר לעולם שנברא בידי אלוהים - ובצד כותבת: "תשובתו של רבי עקיבא אינה הוכחה לכך שיש אלוהים. אבל זו תשובה יצירתית ומקורית שמעוררת אותנו לחשוב".

סמיט סבורה ששאלת האלוהות ומי ברא את העולם מעסיקה ילדים מגיל צעיר ולא צריך לדחות שאלות בתשובה סתומה, כפי שנוהגים הורים חילונים רבים, כי אין תשובות קלות וטובות. "כשאני חושבת איך אני מנגישה לילדים את סיפור הבריאה, אני לא אומרת אמירה מוחלטת, אלא יוצרת את האפשרות שאלוהים ברא את העולם והתחרט, כי זה מוזכר באגדה. ואני משווה זאת לילד שמצייר ציור ומתפקשש לו".

לדברי סמיט, לו השמיטה את השאלות הללו או השאירה אותן לסוף, זה לא היה הגיוני. מה גם שבחשיבה המערבית תמיד מתחילים בשאלות הקשורות ליקום ולאלוהות. אחרי הכל, לדבריה, "המוטיבציה הראשונה שלי היא להכיר לקהל החילוני את האגף האדיר הזה, היהודי, שחסר לנו בתרבות, מתוך קישור לתרבות המערבית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו