בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור מסגרת

להסתגל מחדש לגן ולבית הספר

אחרי יום מפרך במיוחד, הילדה נעמי, גיבורת הספר "אמא נשארת בגן", מגלה שיש משאלות שמוטב שלא יתגשמו

2תגובות

ז'אנר ספרי "ההסתגלות", לגן או לבית הספר, נוטה לדידקטיות. המוסד החינוכי זוכה בספרים האלה להאדרה, גם מההיבט הפיסי (הבא לידי ביטוי באיורים מוקפדים של סביבה מצוחצחת) ובוודאי בכל הנוגע לצוות, שנוטה להיות פשוט מושלם. נטל ההוכחה עובר כך אל הילדים "המתקשים", המוצגים בדרך כלל כמי שלא הבינו עדיין את יתרונות המקום.

ההיבטים האותנטיים והמורכבים של תהליך ההסתגלות - הגעגועים הביתה, קשיי החיברות, החרדה מפני השינוי בהרגלי החיים והרתיעה הבסיסית ממסגרות - מטואטאים לא אחת מתחת לשטיח העלילתי, שעליו נפרש תיאור של ילדים המגלים לבסוף כמה טוב גם מחוץ לבית.

עם השנים נכתבו גם ספרים נפלאים ורגישים העוסקים בחוויה הטעונה של הכניסה אל הגן ובית הספר. כמה מהם, הנוקטים על פי רוב גישה עקיפה ומעודנת לנושא, נכתבו בעברית, אך רק קומץ מבין אלה שיצאו לאור בלועזית תורגמו.

ספר הילדים החדש של דקלה קידר, "אמא נשארת בגן", שאויר בידי תמי ברנשטיין (הוצאת כנרת), מנצנץ על רקע זה כיצירה רעננה. הספר, החף מלשון מטיפה, אינו מתמקד במי שנכנסים לראשונה לגן או עולים לכיתה א', אלא דווקא בילדים הממשיכים, הנמצאים כבר במערכת החינוך, אותם ילדים שאמורים היו כבר מזמן "להתרגל".

בין שני העולמות

החשיבות העליונה שרובנו מייחסים לתהליך ההתרגלות הזה מרחיקה, כך נדמה, אל מעבר לרצון הטבעי לראות את ילדינו נינוחים ומאושרים. היא נושקת לחשש, הטבוע בכל חברה, מפני חריגה מהקונבנציה. האקסיומה קובעת שילדים אמורים לשמוח בחברת בני גילם וליהנות בגן הילדים (ואפילו בבית הספר). ההורה הממוצע מצפה מילדו שיבין את האקסיומה הזאת עוד לפני החגים.

בישראל, שבה בנוי לוח השנה מצירוף משונה של החיבה היהודית לירח מול ההעדפה העולמית לשמש, נהפכים ספטמבר ואוקטובר לחודשים שקשה לסמוך עליהם. הם רצופים ימי שבתון וחג במועדים משתנים. כן-מועדונית, לא-צהרונית, יום לימודים מקוצר בבית הספר או שעת הארכה מבוטלת בגן - "החגים", המוכרים עתה בשם הרטרו "חגי תשרי", הם המערב הפרוע של לוח השנה. המרחק הקצר בין החופש הגדול לבין חגי תשרי מספק להורים ולילדים מועד ב' אחרי החגים, במבחן ההסתגלות שכולם מעדיפים לשכוח.

גיבורת ספרה של דקלה קידר, ילדה ששמה נעמי, סובלת מסינדרום "אחרי החגים" טיפוסי. היא נקרעת בין חיבתה המוצהרת לגן ולחבריה לבין הדרישה שתממש את אהבתה ותשהה כל יום בגן, עד השעה ארבע.

כל עוד היא מצויה במסגרת הביתית הבטוחה, לצד אביה ואמה, נעמי מאוד רוצה ללכת לגן. היא מעוניינת להתנדנד עם חברתה אלונה "כמו שתי קופיפות על הסולם בחצר" ורוצה שהגננת תקרא לה ולשאר הילדים את הספר האהוב עליה. שאיפה נוספת שלה, "לצייר את החלום שחלמה בלילה ולתלות על קיר הגן", משקפת יפה לקוראים את הדיפוזיה בין שני העולמות שבהם פועלת הגיבורה הצעירה של קידר. המאיירת, תמי ברנשטיין, מוסיפה בתחילת הספר שלב ביניים בין שני העולמות הללו, בתארה את נעמי ואת אמה כשהן צועדות ברחוב, עושות דרכן מהבית אל הגן.

נעמי נראית מרוצה באיור הזה. היא עוצמת עיניה בביטחון עצמי מופגן ומושכת את אמה קדימה. תיאור אנשי השכונה, העוצרים להביט בפלא הזה, משקף את האופן שבו נעמי עצמה תופשת את ההתרחשות. על כתפה של הילדה תלוי תיקה ובתוכו בובת דובי, חפץ מעבר המרמז למה שמבעבע מתחת לפני השטח בנפשה של נעמי ולגעגועיה הביתה כשהיא לבד בגן.

שני זוגות המשקפיים שהצמידה המאיירת לראשה של האם - משקפי שמש ומשקפי ראייה - מיטיבים לשקף את המורכבות של הסיטואציה בעבורה. כפי שיתחוור בהמשך העלילה, ספרה של קידר מוקדש במידה רבה לחוויות ההיפרדות וההסתגלות של האם דווקא.

כמקובל אצל ילדים, המעבר בין מצבי רוח עשוי להיות מהיר כהפיכת דף בספר. בעמוד הבא מתברר כי נעמי כבר לא רוצה להתנדנד עם אלונה, לצייר חלום או להקשיב לסיפור. "במקום לתת לאמא ‘נשיקה ולהתראות בארבע' נעמי נצמדת אל הרגל של אמא". היא רוצה רק דבר אחד, "את אמא". באיור נראית נעמי המתחבאת מאחורי אמה ואוחזת ברגלה. ברקע מוצגות רק צלליות של הורים וילדים נוספים, באופן הממחיש כי נעמי מתרכזת כעת אך ורק באמה המתכוונת ללכת, בעוד שאר העולם נמוג.

בין הומלס לגוליבר

המציאות שמתארת קידר נטועה בדקויותיה של ההוויה הישראלית. כשאיילת הגננת מכריזה כי "הגיע זמן להיפרד" מתחיל המשא ומתן בין נעמי (הבוכה) לבין אמה. הילדה שאת דמותה עיצבה קידר רחוקה מאוד מהילדה-הבובה-על-חוט הטיפוסית לסוגת ספרי הכניסה לגן. בזה אחר זה נעמי חושפת את חולשת הפתרונות שמציעה האם. היא מסרבת לחיבוק חזק חזק ("כשאת הולכת החיבוק הולך יחד אתך", היא מעירה) ואינה רוצה לעקוב אחר המחוג הקטן בשעון ("כשאת הולכת המחוג נעצר, באמת!"). היא מסרבת לפתרון "נשיקת האודם" ומתייחסת בביטול לניסיון לשאוב עידוד מתצלום המשפחה.

אם לא די בכל אלה, פותחת הזאטוטה את פיה ומצהירה כי "זה לא נכון מה שכל ההורים אומרים, שבסוף כולם מתרגלים. אני לא", ומוסיפה לסיום "אמא, אל תלכי!"

האם בספרה של קידר היא נבונה דיה לנסות דרך שונה. היא נשארת בגן. "ואיילת הגננת מרשה?" מתפלאה נעמי, ואגב כך מוכיחה שאין לה בעיה בהפנמת כללי החברה, אלא רק ברצון ליישמם. "אל תדאגי", משיבה האם, "תמיד הייתי טובה במחבואים" ונעלמת.

חלקו השני של הספר מוקדש ליומה של האם בגן. מיקוד העלילה מתפזר בשלב זה לכמה כיוונים, באופן הפוגם קצת בחדותה. הילדה לא נהנית במיוחד מהשהות של אמה בגן. היא מתוארת, ואף נראית באיורים, מתוחה למדי. במשך מפגש הבוקר שמחה נעמי לראות את אמה מנתרת פתאום בתוך הגן, מחופשת לארנב, אבל החברמניות המאולצת הזאת מאבדת מהר מאוד מקסמה.

בשעת היצירה נעמי רוצה לצייר את החלום שחלמה בלילה, אך במקום זה היא מחפשת את אמה; בארוחת עשר היא לא נוגעת באוכל, כי מעסיקה אותה השאלה אם אמה עדיין מתחבאת בגן, או שאולי התחרטה ושבה לעבודה.

האם, שמתגלה לבסוף מתחת לשולחן האוכל, רעבה, וכשנעמי מציעה לה מהאוכל שהביאה מהבית האם נהפכת, כך קידר, "למיפלץ רעב". המאיירת מדגישה את חוסר האיזון שבסיטואציה בהציגה את הכיסא שעליו יושבת נעמי ואת השולחן שמתחתיו נמצאת האם מזווית לא שגרתית, באופן המדגיש ארעיות וחוסר נוחות (על עטיפת הספר מוצגת הסצינה מזווית "נכונה").

נוכחותה של האם בגן נהפכת למטרד. נעמי לא משחקת עם חברתה הטובה בחצר וגם לא משחקת בתוך הגן, שם שרועה אמה על מיטת הבובות, ישנה. בסצינה זו דמותה של האם מוקצנת למעין שילוב בין הומלס לא מזיק לגוליבר. החוויות הללו מספיקות לנעמי בהחלט, ולמחרת היא מציעה בעדינות שאמה "תלך לעבודה". ועתה, אף שכזכור היא מכירה בשטחיותן של השיטות הללו, היא מבקשת מאמה חיבוק ו"נשיקת אודם" למזכרת ומבטיחה לעקוב אחר מחוגי השעון. האם "חיבקה, נישקה, הבטיחה ונפרדה".

האיור החותם את הספר מראה את אמה של נעמי עומדת מחוץ לשער הגן ומביטה בהיחבא פנימה. דחליל שומר בחיוך קפוא על ניצנים רכים של כרובים הצומחים בגינה ומנסה להבטיח שילבלבו ללא הפרעות מיותרות. אלונה ונעמי, בובת המעבר בידיה, מחייכות. נראה שהסתגלו. והאמא? "בכל זאת נשארה עוד קצת ליד השער".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו