בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילד בן שנתיים ועדיין לא מנגן בכינור? אל תרגישו אשמים

מחקרים חדשים קובעים שמרוב לחץ שמופעל כיום על הורים, הם שוכחים ליהנות מגידול ילדיהם

24תגובות

חוג מוסיקה לקטנטנים-מאוד, נקיפות מצפון על שליחה למשפחתון, הרגשה מתמדת שבטח יש עוד משהו חשוב שממש צריך לעשות ואנחנו לא עושים - אין הורים עכשוויים שדברים כגון אלה אינם חלק מסדר-היום שלהם. אבל עכשיו יש בשורה: כנס שהתקיים לאחרונה באוניברסיטת קנט בבריטניה הציג את הגישה שלפיה יש כיום התמקדות קיצונית בילדות המוקדמת, והורים לתינוקות ולפעוטות - ובמיוחד אמהות - חשופים לרמות מגוחכות של לחץ "לעשות את הדברים נכון", שמוביל ל"חרדות בלתי מוצדקות ואשמה".

גישה זו, שמוביל ג'ון ברואר, מחבר הספר "מיתוס שלוש השנים הראשונות", גורסת שהטענות מתחום מדעי המוח התומכות בחשיבות הקשר הורה-ילד בשנים הראשונות הן מוגזמות וכי מדיניות חברתית המתמקדת בקשר בין ההורה לילד היא "בזבוז משאבים".

לא כה שבריריים

הכנס שיקף דעות שהתפתחו במשך תקופה ארוכה. אלו יוצאות נגד טענות המבוססות ברובן על תיאוריית הטיפוח המוקדמת מבית מדרשם של פסיכותרפיסטים, בהם למשל אוליבר ג'יימס, מחבר הספר "They F *** You Up" ("הם דופקים אותך"), וסו גרהרד, מחברת "Why Love Matters" ("למה אהבה חשובה"). במשך עשור טען המחנה הזה בלהט כי כל המחקרים מצביעים על כך שילדים מתעצבים מבחינה פסיכולוגית ורגשית בשלוש השנים הראשונות לחייהם, וכי תמיכה מצד דמות הורית קרובה היא קריטית.

גרהרד הזהירה בדבר ההשפעות המזיקות האפשריות של טיפול ירוד בילדים: "תינוקות צריכים להיות עם אנשים שהם קשורים אליהם הרבה מעבר לגיל תשעה חודשים", כתבה. "השנתיים-שלוש הראשונות הן החלון מכריע שבו מתעצבות המערכות השונות לניהול רגשות. בפרט, זהו הזמן שבו אנו לומדים להפעיל שליטה עצמית ולהיות מודעים לצרכיהם של אנשים אחרים. בלי המיומנויות הרגשיות הבסיסיות הללו ילדים עשויים לגדול ללא כישורים רגשיים".

רוב המחקר של גרהארד עוסק בהשפעת ההורמון קורטיזול, המיוצר במוח בזמנים של מצוקה. במצבים נורמליים ייצור הקורטיזול איננו מזיק, אבל אם תינוק או פעוט חווים מצוקה ללא נחמה זמן רב מדי, או חשופים לרמות גבוהות של מצבים מלחיצים - רמות הקורטיזול מזנקות מעלה. הדבר קשור לדיכאון ולחרדה, לאלימות ולתוקפנות.

ההשפעה של דעות אלו מרחיקת לכת, במיוחד על הורים עובדים המסתמכים על טיפול חיצוני בילדים. תמיד יהיו בסביבה איזו אמא או אבא שיאמרו בהתחסדות: "אני מכניסה לגן רק מגיל שנתיים" ויגרמו למי שאינם יכולים לעשות זאת, למשל מסיבה כלכלית, להרגיש כמו הורים מהגיהנום, שאין ספק שילדם יידרדר בגיל 8 לסמים, בגיל 12 לזנות ובגיל 18 כבר יישלח למאסר עולם משולש על רצח עם, לפחות.

למרבה השמחה, כנגד הגישה הזאת נשמעות עכשיו טענות שילדים אינם כה שבריריים והם אף ממשיכים להתפתח במשך חייהם. יתרה מזאת, כפי שניסחה זאת הסוציולוגית אלי לי מאוניברסיטת קנט, הצגת השנים הראשונות כקריטיות "הופכת את האמהות לפרויקט אומלל, בעוד שהיא אמורה להיות מקור להנאה".

ואמנם, הכנס התמקד בהשפעת הדגש המוגזם על השנים הראשונות על נשים. גלנדה וול, פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת וילפריד לורייר באונטריו, הציגה בו מאמר המבוסס על ראיונות עם אמהות קנדיות מהמעמד הבינוני. "ההתמקדות במיקסום התפתחות המוח של הילדים מטילה לחץ נוסף על תפקיד האמהות", היא כותבת. "לא רק שאמהות אחראיות לבריאותם הגופנית של הילדים ולבטיחותם (תחומים שגם בהם הסטנדרטים עולים), לבריאותם הנפשית ולאושרם - אלא שכעת הן אחראיות גם לפוטנציאל העתידי של המוח שלהם ולאינטליגנציה שלהם".

במקרים שהיא בחנה עלו הערות כמו: "עליתי במשקל 27 קילו בארבע שנים. אם הייתי הולכת להתעמל, הייתי מרגישה אשמה על כך שאני לא מבלה עם הבן שלי". כאשר אמא אחת נשאלה על הזמן הפנוי שלה עם בן זוגה, היא אמרה: "היינו יחד עשר שנים לפני שבננו נולד. עכשיו אנחנו מסורים לבן שלנו. זמן הבילוי וזמן הפנאי שלי הם הבן שלי".

על פי וול, "האמהות במחקר שלי היו טיפוסיות במובן זה שהן נטו יותר להיות אלה במשפחה שהקריבו קורבנות בתחום הקריירה וקיצצו בשעות העבודה כדי שיהיה להן יותר זמן לבלות עם הילדים". והן עושות זאת, לדבריהן, כי הן רוצות לעשות את "הדבר הנכון".

להפסיק להצטרך

"מומחים להורות מתייחסים לחוסר הורי כהנחת מוצא", אמר הסוציולוג פרנק פורדי, ממשתתפי הכנס, לעיתון הבריטי "אובזרוור". "קיים חשש ממה שיקרה אם אמהות, במיוחד, לא יהיו קרובות לילדיהן מבחינה פיסית ורגשית".

באחרונה השתתף פורדי בשיחה פומבית בלונדון עם איימי צ'ואה, מחברת הספר האמריקאי מכה ההדים "אמא נמרה" המציג מודל של הורות נוקשה המעלה על נס את הצטיינות הילדים. בתחילה צידד הקהל בצ'ואה, אבל עד לסוף הדיון נשבה לחלוטין בהשקפותיו של פורדי, שלפיהן "הורות היא לא דבר קשה. פיסיקה גרעינית זה קשה". הוא אמר: "אני טוען שאם אתם בתור אמא או אבא מוטרדים מבעיות התפתחותיות, קל מאוד לפתח כפייתיות מסוימת. כמעט כל מה שילדים עושים עכשיו נעשה ביוזמת מבוגרים ולפי סדר יום של מבוגרים, ואלה זרים לחיי הילדים".

הפסיכולוג סטיוארט דרבישייר מאוניברסיטת ברמינגהם הבריטית כתב לאחרונה נייר עמדה על מה שהוא מכנה "הפסוודו-מדע של שונאי ההורים". הוא טוען כי הרעיון הפופולרי שגורלו של אדם נקבע בחמש השנים הראשונות לחייו הוא "חסר בסיס לחלוטין. כל מחסור שילדים עלולים לסבול כתוצאה מליקויים בשנותיהם הראשונות ניתן לטיפול בשלב מאוחר יותר בחיים. מדענים שבצורה אופורטוניסטית מעודדים התערבות בשנים הראשונות כדי להצדיק פרסומים ולקבל מענקים מסתכנים בהפיכה של מדעי המוח לבדיחה".

מומחים רבים טוענים כיום כי פשוט לא ניתן להסיק מסקנות משמעותיות מהמידע הקיים בתחום מדעי המוח. אזהרות מפני הסכנות של "נוירו-טראש" או "נוירו-נונסנס" קונות אחיזה; משמיעים אותן למשל הפילוסוף ריימונד טליס, מדענית המוח קורדליה פיין ואחרים.

גם ג'ון ברואר יוצא נגד מגמה של שימוש בעובדות מתחום מדעי המוח כדי לגבות תיאוריות של הורות ומדיניות ציבורית. "מכרו להורים רעיון הרסני ביותר, כי הוא שם דגש מופרז על טיפוח התינוק והפעוט על חשבון אחריות הורית וחינוכית ארוכת טווח. הורים מהמעמד הבינוני מונעים על ידי הרצון להשיג את הטוב ביותר לילדיהם בסביבה תחרותית שבה צריך להיכנס לבתי הספר הנכונים, לפגוש את האנשים הנכונים, לקבל את התפקיד הנכון בעבודה. הם אף משקיעים במוצרים המבוססים כביכול על מדעי המוח".

אבל הגלגל מתהפך. זה מתבטא, למשל, בתביעות ייצוגיות שהגישו לאחרונה הורים ממורמרים נגד דיסני בגין קלטות "בייבי איינשטיין", שלפי הנטען מעודדות גאונות אצל תינוקות, ונגד "התינוק שלך יכול לקרוא", שיטה המתיימרת להביא ילדים בגיל חמש לרמת קריאה כשל בני נוער. ברואר טוען שבעיקר בארצות הברית, פרשנות פשטנית של מדעי המוח שימשה כדי לתמוך בהמלצות מדיניות, במיוחד בפיתוח של תוכניות להורים המעניקות זכות קדימה לקשר הורה-ילד על פני מקומה של המשפחה בחברה.

אוליבר ג'יימס לא מרוצה מתגובת-הנגד הזאת. הרעיון שלפיו ההורים לא כל כך חשובים הוא בעיניו "זבל מוחלט, שטויות פוסטמודרניות", אמר ל"אובזרוור". "זה סיפור שאנשים רוצים לשמוע. הפעם האחרונה שזה קרה היתה עם ספרה של ג'ודית האריס ‘הנחת הטיפוח', שהיה בושה וחרפה והתעלם מכמויות עצומות של נתונים, ובכלל זה כל תורת ההתקשרות". ספרה של האריס מ-1998 קרא תיגר על הרעיון שלפיו אישיותו של מבוגר נקבעת בעיקר על פי האופן שבו הוא גדל. לדברי ג'יימס, "הם (מתנגדי ‘תיאוריית הטיפוח') רוצים להאמין שהכל נקבע בגנים. אבל פרויקט הגנום האנושי מוכיח מעל לכל ספק שבמידה רבה הגנים אינם רלוונטיים לאופן שבו אנחנו מתעצבים. בעתיד זה ייהפך לדעה המקובלת. מדעי המוח הם רק חלק קטן מהתשתית שמאחורי האמירה שהשנים הראשונות קריטיות לחיים בעתיד. קיימים 6,000 מחקרים על תיאורית ההתקשרות בלבד, מחקרים ארוכי טווח שעקבו אחר תינוקות מהלידה ועד לבגרות".

על פי ג'יימס, אין נתונים התומכים בתיאוריות סוציולוגיות של אנטי-התקשרות. "תשאל את האנשים האלה, אם זה לא טיפוח, מה זה? הם יגידו שזו סביבה חברתית, גנים. אבל איך זה שיש כל כך הרבה מחקרים שאינם תומכים במה שהם אומרים? שש השנים הראשונות קובעות את התרמוסטט הרגשי של האדם. כשטענתי זאת לראשונה זו היתה השערה. עכשיו נראה באופן גובר והולך שזה פשוט ככה".

אז מה הורים צריכים לעשות אחרת? על פי דרבישייר, "הדבר העיקרי שהורים צריכים לעשות הוא להפסיק לקבל את הרעיון שהם ‘צריכים' לעשות משהו. אנחנו יכולים לאמץ גישות שונות לגידול ילדים ולקבל את העובדה שהורות היא לא חזות הכל בגידול יצור אנושי. במקום לחפש כל הזמן מומחים שיגידו להם מה לעשות, הורים יכולים להתמקד ביצירת חברה מועילה ותומכת ולעסוק במגוון מטרות של מבוגרים, שרק אחת מהן היא גידול ילדים והרחקתם מבעיות בדרך. אנחנו צריכים להירגע בקשר לחשיבות של הילדות".

להירגע? ובכן, זה משכנע. כי אם יש דבר אחד שההורים הלחוצים של היום זקוקים לו, זה קצת רוגע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו