בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לצייר בארץ הפלאות

יותר מכל, סשה גליצקי היה רוצה להיות בן שלוש. תערוכתו המוצגת עתה במוזיאון ישראל היא מחווה לצייר רוסי אחר, גנדי קלינובסקי, ולאיוריו המופלאים ל"אליס בארץ הפלאות"

2תגובות

סשה גליצקי מכריז שהוא עדיין ילד. ההצהרה הזאת, בתחילת הראיון שנעשה עמו זמן קצר לפני פתיחת התערוכה מציוריו בשבוע שעבר בספריית אגף הנוער של מוזיאון ישראל, מפתיעה מעט. משהו בחזות של גליצקי, בן 54 - גבר גבה קומה, בעל פדחת מבהיקה וזוג עיניים המציצות כבוחנות את העומד מולו מבעד לעיגולים האדומים של מסגרת משקפיו - נראה במפגש ראשוני מנוכר מעט. כמעט קלישאה של דמות המעצב גרפי, שהוא רק אחת הדמויות שעוטה האמן הרב-גוני הזה, זכר מאחת הקריירות שטיפח לפני שהחליט להקדיש את עצמו לציור. אבל כשחיוך מהתל מאיר אותן, הפנים של גליצקי, שכמו עשויות מפלסטלינה, מתרככות. וכשהוא מוסיף בטון משועשע שהיה בכלל רוצה לחזור לגיל הרך, אפשר בנקל להאמין לו.

גם העבודות שלו מתעתעות. הצבעוניות והחופש היצירתי ניכרים בכרזות הגדולות, התלויות זו לצד זו בלי רווח בתערוכה שכותרתה "בארץ הפלאות: סשה גליצקי בעקבות גנדי קלינובסקי". אבל למעשה, הצבעוניות הפורצת והסגנון הנאיבי הם הדברים היחידים שאפשר לייחס לילדות או ילדותיות בעבודתו. הציורים של גליצקי אינם ילדותיים כלל, וגם הנאיביות שלהם היא רק למראית עין. הציורים בתערוכה נוצרו במחווה לצייר הרוסי גנדי קלינובסקי ולאיוריו המופלאים למהדורה ישנה של הספר "אליס בארץ הפלאות" ברוסית. מקצת האיורים הללו, שנעשו בשנות ה-70, מוצגים בצד הציורים של גליצקי.

"זה צייר שמאוד השפיע עלי", אומר גליצקי. "הספר ‘אליס בארץ הפלאות' היה מונח על שולחן העבודה שלי במשך שנים. החופש שקלינובסקי לוקח לעצמו בעיצוב הדמויות הוא נפלא בעיני. כל דמות היא משהו יוצא מהכלל. החופש בטיפול שלו בשטחים. הוא לא מפחד לעשות כתם או קו לא ישר. האופן שבו הוא יוצר טקסטורות שונות, של בד או מתכת, או הצגת חלל שמצטמצם והולך, ריק או מלא - הכל באמצעות קו שחור".

מלבד הרעיון שבלב היצירה של שני האמנים, של עולם דמיוני, וכן דימוי בולט אחד של זחל - הממלא תפקיד חשוב בעלילה של "אליס בארץ הפלאות" וגליצקי מצייר אותו בירוק עז - נראה כי הקשר בין האמנים הוא עניין אישי מאוד, שיש להתעמק כדי לעמוד על טיבו.

דומה שגליצקי הוא ההיפך הגמור ממקור ההשראה שלו. בעוד שהאיורים האינטליגנטיים של קלינובסקי הם מופת לעידון, ומצליחים לבטא בקו קלאסי שחור-לבן עולם עשיר מבע, הציורים של גליצקי הם חגיגה פראית וצבעונית. יש בעבודתו משהו לא מתוכנן ולא מעובד במתכוון. הדמויות נראות לעתים כמו חיות מצחיקות ולעתים כמו מפלצות מרושעות - הכלאה בין יצורי הפרא לדמויות של דוקטור סוס עולה על הדעת; נדמה כאילו עוד רגע יתפוצצו וייצאו מהדף לאיזה טיול.

כשהוא נשאל על כך, גליצקי טוען שגם הוא החל מקו שחור. הוא מאמין בקו השחור. הוא הבסיס, הוא אומר. את הקו השחור הזה אפשר לגלות במגזרות הנייר של חיות שהוא יוצר.

גליצקי מספר שכאשר גילה את חדוות הציור, בהיותו פעוט, הוא צייר רק בשחור. הצבעוניות החלה להתפתח מאוחר הרבה יותר. "ציור היה המשחק שלי", הוא נזכר. "הייתי לוקח את הציורים לישון, אחר כך כשהייתי מתעורר הייתי נהנה להסתכל עליהם.

"נולדתי ב-1957. זה היה כבר הרבה אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל במוסקבה היה די אפור ומדכא וציירתי הרבה מלחמה. אני לא יודע למה דווקא זה תפס אותי: אקדחים, פיצוצים. ובסוף, כל החוויה הזאת היתה נהפכת לדף שחור".

אמו, שהתרשמה מכישרון הציור של בנה כשהיה בן ארבע, שלחה את העבודות לתחרות כישרונות בטלוויזיה. "יש לי המכתב שלה עד היום. התשובה שלהם היתה שאני באמת מוכשר אבל אין מה לעשות. אני צריך להמשיך לצייר בבית עד שאגדל. וזה מה שאני עושה. אני גדל".

בנעוריו למד במכללה לציור. "קיבלתי שם את כל ההשכלה הקלאסית שלי", הוא אומר. "המורה שלי היה בשבילי חצי אלוהים. עד עכשיו הוא בראש שלי ואני חושב שלא סיימתי את הדו-שיח אתו". מלבד ציור כללה ההכשרה גם גילוף בעץ, הדפס ופיסול בשיש.

אבל למרות הכשרתו כאמן, בבגרותו עסק גליצקי בגרפיקה. לדבריו, כשלא קיבלו אותו לשום אקדמיה לציור במוסקבה, בגלל היותו יהודי, הוא נרשם למוסד להכשרת מורים לאמנות, שהכיוון שלו היה פרקטי יותר. הוא אינו מצטער על כך. בשלהי השלטון הסובייטי הוא פעל כמעצב בקבוצה חשובה של מעצבים גרפיים, ולדבריו, לא היה מוטרד מהחיים מעבר למסך הברזל. "הרגשנו די חופשיים לפעול. היינו קצת בודקים מה עושים בעולם החיצון בעזרת מגזינים, אבל בעיקרון לא היינו פתוחים לאמנות מערבית. התייחסנו רק לפלנטה שלנו, המדינות השכנות, פולניה וצ'כיה".

מיתולוגיה פסיכדלית

בסוף שנות ה-80 החלו לנשב רוחות הפרסטרויקה. "הכל החל להתהפך והרגשתי שמתחיל כאוס ואני צריך לצאת משם", מספר גליצקי. הוא עלה לישראל ב-1990 עם משפחתו - אשתו יאנה גליצקי, המלמדת חוגי אמנות בסטודיו של השניים בהוד השרון, מקום מגוריהם, ובנו גושה (שכיום עובד כמעצב גרפי בשוודיה). הבת הצעירה נעמי נולדה בארץ. כיום היא בת 15. הם נוהגים לצייר ביחד.

מיד לאחר העלייה החל גליצקי לעבוד במט"ח (מרכז טכנולוגי חינוכי), חברה המוציאה לאור ספרי לימוד, ועד מהרה היה למעצב הגרפי הראשי שלה. לאחר שנים של עבודה בחברה, הוא חש לדבריו בצורך נוקף בביטוי אישי. "התחלתי לצייר בישיבות", הוא מספר.

הדמויות הייחודיות לו - אותן דמויות המתרוצצות באין מנוח בתוך ראשו - החלו להופיע בשוליים של דפים משרדיים, או יומנים שהשתמש בהם בעבודתו, אבל אט אט הן השתלטו על החלל. אלה גם גיבורות התערוכה החדשה: חיות פנטסטיות, מפלצות וגם קריקטורות שונות של עצמו, עם עיניים בולטות, תוהות, מבולבלות או מבועתות. "האמן שבי היה צריך לצאת", הוא אומר. "הדמויות החלו בשוליים של החיים שלי ותפסו בסוף את כל הדף וכל החיים. הרגשתי שנמאס לי מפירמידה של אחראים ושאני רוצה לבנות את עצמי לבד.

"תמיד שאפתי ליותר חופש וחיפשתי את הסגנון שלי. רציתי להיות יותר ילד. לשכוח את כל מה שלמדתי ולחזור לזמן שלפני הידע והבגרות. אבל בעצם אתה לא יכול לחזור ולהיות בן שלוש. אז אתה לוקח את כל המטען וחוזר לטכניקה של ילד קטן. אלה הם נושאים של מבוגר. רק שזה לגמרי אינטואיטיבי.

"תמיד צריך להיות אדם אחד שמבין מה אתה מצייר", ממשיך גליצקי. "לפעמים זה אתה, וכשאתה עושה את האמנות שלך, ומציג אותה, אתה שולח כאילו מכתב. כשמפרשים את האמנות זה מוזר לי, כי אני חשבתי על דברים אחרים בכלל".

אצל גליצקי, אמנות היא תנועה בעקבות "המוסיקה של הקו ושל הכתם", כדבריו. "אני רואה איזה כתם ומשפר אותו קצת וזה נהפך לדמות או צורה. הצבע פחות משנה".

העבודות בתערוכה נעשו בדיאלוג עם האוצרת נורית שילה-כהן, הוא מספר. היא למשל שיכנעה אותו ליצור ציורים בפורמט גדול. הגודל הופך את היצורים הללו לפרועים אף יותר. כאילו יצאו מתוך מיתולוגיה שנוצרה בעקבות הזיות פסיכדליות או סיוטים ליליים. בין השאר אפשר לראות שם דמות דמיונית ארוכת רגליים על רקע ורוד מתוק. או חיה מוזרה שמאחוריה מסתתר איש שרק ראשו נראה ומבטו המבועת פורץ מהעיניים הגדולות. או מעין דג שעיר ומרושע באדום וצהוב. ועוד הרבה דמויות אחרות.

ספר חשבוניות הנפש

כאמן גליצקי מתעניין גם בפרק המאוחר של החיים, בזיקנה. העבודות שהוא מציג על זיקנה מרוסנות מעט יותר, אם כי גם כאן הצגת הדמויות היא קריקטוריסטית ומלאת הומור.

בעניין של גליצקי בילדות ובזיקנה אפשר להיווכח גם בסרטון אנימציה קצרצר המוצג בתערוכה. מככבות בו דמויות שצולמו בתחילת המאה שעברה, שכל אחת מהן מציגה שלב אחר בהתפתחות האדם (תינוק זוחל, ילד, גבר, זקן כפוף). הדמויות הללו מונפשות בסרט כשהן עולות על מגלשה בגן עירוני שהוא צילם וכמו גולשות עליה ומטפסות חזרה. החזרתיות עשויה להתפרש כגלגל החיים.

בפרויקט אחר, שגליצקי הציג ברוסיה, הוא התמקד בתלמידיו בבתי אבות באזור מגוריו שבו הוא מלמד גילוף בעץ ושנפשו נקשרה בנפשם. הוא צייר אותם וגם שילב טקסטים שהם סיפורי חיים שלהם. "יש לי תלמידה שקרובה לגיל 99 ומפסלת. בשבילי לצייר אותה זו גם דרך להסתכל על החיים, בעוד 20-30 שנה. להפסיק לפחד מהמוות. להבין שהם אנשים כמוני-כמוך עם רגשות ותחושות".

כיום הוא עובד על ספר אמן שהוא מכנה "ספר חשבוניות נפש". במקור זה היה ספר של קבלות שדפי נייר-העתקה מפרידים בין דפיו. גם בו הוא מצייר את האנשים המבוגרים שאתם הוא עובד. לדבריו, בסוף הוא יקמט את המקור של כל ציור וידחס אותו בין אבני הכותל. "זו דרך שלי להיפרד מהאנשים הללו שלעתים נעלמים מחיי", הוא אומר. אחת הגיבורות של הספר היא פרידה, שמתה. בציור היא יושבת ושותה תה מעדנות. אפה במרכז הציור הוא מקור ענק של תוכי.

"יש בי תמיד פחד מהדף הנקי הגדול היפה, מהבד הנקי", אומר גליצקי. "אבל אני לוקח חופש ליצור בו ולפגום אותו. לפעמים, כשלא מצליח, אני מקבל את זה, וממשיך את הציור, או הופך את הדף ומצייר הפוך. אני מרגיש שהגעתי למקום שחיפשתי מילדות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו