בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללכת כי כולם הולכים

הליכה ברחוב, פעולה פשוטה וטבעית, זוכה לאינספור התייחסויות בתרבות. מסלולי הליכה שמקיים החודש מוזיאון חיפה מסבים את תשומת הלב לשאלות כמו עד כמה ילדים חופשיים כיום לשוטט סתם כך, ולמי בעצם שייך הרחוב

7תגובות

"תמיד חשבתי שהכי כיף לילדים שמסיעים אותם. אבל עכשיו אני חושב שהכי כיף זה ללכת, כי אפשר ללטף דברים", כך מכריז אלון מנזין, בן תשע, המתגורר בירושלים.

לעומת ערים אחרות במרכז הארץ - שבהן תנועת ההולכים הצעירים כמעט נעלמה, כי ההורים מעדיפים להסיע את הילדים - בירושלים, למרות העליות המפורסמות שלה, ילדים עדיין רגילים לצעוד בבוקר לבית הספר השכונתי, לשבט הצופים, לחוגים או לחברים ככבעבר.

"בדרך כלל יוצא לי ללטף כלבים בדרך", ממשיך אלון, "אבל קרה שחתולה נתנה לי ללטף את הגור שלה. והדבר הכי מדהים שקרה לי, שפעם ראיתי חתולה ממליטה גורים. עמדתי רחוק כי לא רציתי שהחתולה תתעצבן.

dreamstime

"בבוקר בדרך כלל אני הולך עם אף אחד. לפעמים אני גם הולך עם אחותי. כשאני הולך אני מוצא דברים. פעם קראתי בעיתון שילד מצא המון שטרות בדרך לבית הספר. אני מוצא דברים קטנים. אבל כסף קשה למצוא. אנשים מחביאים כסף.

"יש גם דברים מפחידים", הוא מבקש להוסיף אחרי כשעה, כשנראה שהקדיש מעט מחשבה לנושא. "יש ילד אחד שאני מפחד ממנו. הוא מעשן. אז כשאני רואה אותו אני מתרחק".

חברת מועצת עיריית ירושלים רחל עזריה, הפעילה בין השאר למען פתיחת המרחב הציבורי להולכי רגל, אומרת שככל שיש יותר כלי רכב, הרחוב פחות פתוח לילדים. "לא קלטתי כמה ההליכה בעיר בעייתית עד שהתחלתי ללכת עם עגלה ברחוב", היא אומרת. "רק אז הבנתי כמה זה דרמטי לחיים שלך כשמכונית עולה על המדרכה. הבעיה היא שהפקידות העירונית רואה את העיר דרך המכוניות ולא מתייחסת להולכי הרגל. הופכים מדרכות למגרש החניה של העיר. ואז, במעגל המזין את עצמו, הורים לא נותנים לילדים ללכת ברגל ויוצרים פקקים ליד בתי ספר". בנוסף לתחבורה העמוסה יותר ויותר, צמצום ההליכה ברגל של ילדים גם נובע מחרדה הורית גוברת.

מאז שהרשו למיכאל ון דר פלאס ללכת ברגל לבד, הוא מרגיש חופשי. מיכאל, בן 13 מרמת גן, מתאר את ההליכה שלו לבית הספר וחזרה כ"מהנה", בתנאי ש"לא מאוד חם". והוא מוסיף ומספר: "אני גר די קרוב לבית ספר. בבוקר חברים שלי פשוט הולכים מבית לבית ולפעמים אני מצטרף. אנחנו מגיעים חבורה לבית ספר.

"כשאני הולך לבד, אני רגיל להסתכל סביב. ללכת זה גם סוג של חופש. אני זוכר שכשגדלתי ואמא הרשתה לי ללכת לבד למקומות, בלעדיה, הרגשתי את זה שכשאתה הולך אתה יותר חופשי".

עד שנוצר קו

בכל גיל, דברים כה רבים מתרחשים בהליכה עירונית. מצד אחד, השיטוט המבורך. האפשרות לשכוח את עצמך וקצת ללכת לאיבוד מונחת לפני הרגליים. ומצד שני, זהו ניסוי ותעייה. ניסוי נועז בפריצת נתיבים ומעברים חדשים. לעתים יש קיצורי דרך מתעתעים, או מכשולים. מעבר חסום. חצרות שסגרו את היציאה לרחוב הסמוך, ויש לחזור על עקבותיך. וכל העת המחשבות זורמות. והחושים עובדים. חגיגה של מראות, ריחות ומפגשים אנושיים. "הצועד נכחו לא ירחיק לכת", אומר הנסיך הקטן. לא במקרה מהמלה הליכה נגזרו המלים מהלך ותהליך.

הוגים ואמנים התייחסו לפעולה הפשוטה והטבעית הזאת, כתבו עליה ותיעדו אותה ובעיקר ייחסו לה כוונות. החודש יזמה המנהלת האמנותית של מוזיאון חיפה, רותי דירקטור, פעילויות המיועדות לעורר מודעות להליכה עירונית כמושג תרבותי. לתערוכה שאצרה "קו שנוצר על ידי הליכה", המוצגת זה זמן במוזיאון, מצטרף עתה הפרויקט "הליכות חיפה", שבו מוצעים בסופי השבוע של אוקטובר מסלולי הליכה בעיר שמקצתם מיועדים למשפחות, בהדרכת אמנים, אדריכלים ואישים שונים המספרים על העיר (פרטים באתר www.hma.org.il).

השם "קו שנוצר על ידי הליכה" מאפיין את הרעיון כולו. מקורו בשם יצירה של האמן האנגלי ריצ'רד לונג מ-1967, המוצגת במוזיאון הבריטי הטייט מודרן. לדברי דירקטור, "העבודה הזאת חרותה בזיכרון הקולקטיבי האמנותי, כייצוג של אמנות הגוף שהיתה בולטת בתקופתו. האמן הלך הלוך ושוב, הלוך ושוב על הדשא, עד שנוצר קו. הוא צילם זאת. זהו צילום קטן, אין בו דבר חגיגי, אבל הוא חשוב ועקרוני".

לונג התפרסם כאמן הולך. הוא תיעד את ההליכה שלו באזורים בעולם באופנים שונים: בדרך כלל בתצלומים, אך גם בטקסטים. לעתים היה מביא בוץ ואבנים ושאר מציאות מהרחוב לסטודיו שלו ומשלב אותם באמנות שלו. לונג, מוסיפה דירקטור, היה אחד מקבוצה של אמנים בריטים שהלכו בנוף כחלק מתרבות אנגלית של הליכה בטבע.

לעומת זאת, התערוכה בחיפה מוקדשת ל"הליכה עכשווית, אורבנית ועקרונית", כדבריה. בין השאר מוצגת בה עבודת וידיאו של פרנסיס אליס, אמן בלגי שחי במקסיקו סיטי. מתחילת שנות ה-90 תיעד אליס את הליכתו בערים בעולם, בווידיאו, בציור או רישום. ב-2004 הוא אף הלך לאורך הקו הירוק בישראל. באחת העבודות שיצר בעקבות זאת, המוצגת בתערוכה, הוא נראה הולך באזור תעלת פנמה לאורך 80 ק"מ וצובע מחדש בצהוב פסי הפרדה על הכביש. "תוך כדי הליכה הוא מבצע כאילו פעולה בנאלית של ציור", אומרת דירקטור, "אבל המצלמה בינתיים קולטת את הבסיסים הצבאיים ומפנה את המבט למה שהיתה תעלת פנמה ומה היא היום".

המסלולים שיוצעו בסופי השבוע הקרובים יספקו שפע של זמן למחשבה על הרעיונות הללו. דירקטור מספרת כי תיכננה את הפרויקט מזמן, אבל תנועת המחאה בקיץ סיפקה לו "תיבת תהודה נכונה", כדבריה. "לעומת צליינות העבר, האדם המודרני מסתפק בהליכה עצמה. הוא לא צריך להגיע לכנסייה בסוף המסלול. ההליכה עצמה יוצרת חוויה. ויש הבדל בין הליכה לבד להליכה בקבוצה. מאות אנשים וילדים חוו הקיץ את הכוח של ההליכה בקבוצה".

את ההליכה כאקט פוליטי חידש המהטמה גנדי ב"צעדת המלח" ב-1930, כשקרא להודים להיאבק בחוקים הבריטיים שהגבילו את השימוש במלח מקומי. "גם בהליכה אקראית יש ממד פוליטי ואקולוגי", סבורה דירקטור. "אני הולך, מהרהר, שקוע בעצמי, ועם זאת, בעצם הפעולה מחליט מה לא לעשות. לאן לא ללכת. גם בעצם ההימנעות מנסיעה יש אקט עקרוני. היה לי חשוב להפנות את המבט להיבט האסתטי והאמנותי בהליכה. לכך שהיא יוצרת קווים. קו זה הדבר הבסיסי ביותר. העבודות של האמנים ההולכים מסמנות משהו ומצליחות לחבר את האמנות לחוץ ולמרקם החיים".

בסיורים, שיתועדו בצילום וידיאו, מבקשת דירקטור להזמין אנשים להרגיש שהם עצמם חלק מניסוי אמנותי. "בהליכה בטבע יש משהו רומנטי. בעיר ההליכה מפוקחת ודורשת תעוזה או דמיון", היא מוסיפה. "אתה צריך לברוא לעצמך שבילים, להמציא את הדרך שלך. העניין הוא איך אתה בורא דרך בנתיבים שהלכו עליהם. תיאורטיקאים כתבו על כך שאנשים ההולכים בעיר כמעט חותרים תחת המבנה של העיר וממציאים אותה מחדש".

בדידות בהמון

"יש ממד לא תמים בהליכה", מסכימה חוקרת התרבות תמר ברגר, מחברת הספר "דיוניסוס בסנטר" (הקיבוץ המאוחד). "הליכה לעולם משאירה מרווח, פתח, היא נעשית ממקום של סקרנות. היא חייבת לוותר על ההנחות המוקדמות שלה ומפעילה עולם של מושגים והבעה. זהו מהלך דיאלקטי של פתיחות מוחלטת".

מבחינה זו, ילדים מהלכים, וגם תינוקות ופעוטות שמסיעים אותם בעגלה, מבצעים את פעולת ההליכה באופן ייחודי. "אין ילד שלא יסב ראש למראה כלב", אומרת ברגר. "ילדים בפירוש משבשים את ההיררכיות של על מה להסתכל ועל מה לא. אין אצלם כיווניות מוגדרת. זו הליכה זיגזגית. הם משנים כיוון, זו לא הליכה מפה לשם. ילד לא הולך ישר. הוא מועד, נופל. דעתו מוסחת והוא שוכח את הרסן. וילד מסוגל ללכת לאיבוד אם משהו משך את תשומת לבו, לעומת מבוגרים שלא יכולים".

למרות המעלות הללו שהיא מציינת, ברגר סבורה שיש כיום "אידיאליזציה מוגזמת של ההליכה. ברור שכולנו ממונעים יותר, אבל אני לא שותפה לרעיון שכאילו אנחנו מאבדים משהו.

העולם כיום נע ונד יותר. אנשים משוטטים נוסעים, זזים. העולם נפתח. שלא לדבר על השיטוט באינטרנט".

יש תענוג גם במבט מהמגדל ולא רק בהליכה

בהמון, מטעימה ברגר. "גם בנסיעה במכונית או ברכבת אפשר לראות דברים או להיות במפגש עם אנשים".

הסופרת והעיתונאית ארנה קזין מספרת על השוני וגם על יתרונות השוטטות עם ילדה בעגלה בספרה "אפס עד 12 - יומן השנה הראשונה" (הקיבוץ המאוחד). "דמות המשוטט בתרבות, אותה דמות רעיונית שכתבו עליה ולטר בנימין ובודלר, הוא בהכרח גבר המרגיש חופשי לשוטט בספירה הציבורית, ברחוב", אומרת קזין. "הוא הולך בתוך המון הרחוב, אבל מתבונן מבחוץ. הוא ביקורתי ושומר על רדיוס של פרטיות ומרגיש הכי טוב בבדידות הזאת שלו בהמון. מה שמייחד אותו עוד זה שהוא לא הולך למטרה מיוחדת. לא לקנות משהו, אלא הולך כדי ללכת. כדי להיות חלק. בעמדה שהיא מיוחדת בימינו שהכל נורא תכליתי.

"כשיש עגלה כמה דברים משתנים", היא ממשיכה. "את לא חופשייה ללכת לאן שנושאות אותך הרגליים. את דרוכה כמו חתולה ששומרת על הגורים. ערה למכשול לסכנה הבאה. ומצד שני, יש משהו בעגלה שאיכשהו גם שומר עליך מפני הקהל ומחזק את היכולת שלך כאשה להיות בפרטיות שלך. את יכולה להסתתר מאחוריה. יש משהו בשוטטות עם עגלה שנועדה להרדים את התינוקת, או להעביר אתה זמן, שמאפשר לנשים להיות משוטטות לשמן".

יש בתנועה המערפלת הזאת של העגלה, סגולה בדוקה להרדים תינוקות, דווקא משהו שמחדד את החושים של מוליכת העגלה, מוסיפה קזין. "את מנמיכה את המבט לגובה של התינוקת שלך ופתאום ערה לדברים אחרים, גם למפגעי סביבה, אבל גם להפתעות חיות. פתאום את רואה חלזונות, קיפודים. טבע עירוני. אך מה שמייחד את השוטטות הזאת עם ילדה בעגלה היא שאת מחפשת בעיר נקודות של שקט. את הולכת בעקבות השקט. ואת בעצם מוותרת על התכליתיות ומרשה לעצמך ללכת לאיבוד. לצאת מתבנית ומהחלטיות. אלה רגעים של אושר קטן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו