בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התקווה האמיתית לילדים לפי יובל אלבשן

שתי עלילות מקבילות - האחת סביב סיפור נשכח של ביאליק בוורשה שלפני השואה והאחרת עכשווית - מרכיבות ספר ילדים חדש שכתב יובל אלבשן. בספרים טמונה התקווה האמיתית לילדים החיים בתנאים קשים, סבור הפעיל החברתי, השואב מניסיון חייו שלו

9תגובות

בלב אזור הררי נישא ליד קטמנדו, בכפר הקטן ראנימאלה, שעשן פסגות לבן-כחלחל עוטף את גגות בתיו, שוכן בית הספר המקומי. לידו הוקמה ספרייה, שגודלה לא עולה על גודל חדר. אך בשביל בני המקום, החיים בדלות מחפירה ומתפרנסים מכתישת חלוקי נחל לחצץ, "חדר הקריאה", כפי שהוא מכונה בפיהם, הוא אחד מפלאי תבל.

המדפים לאורך הקירות גדושים בספרים בשפות הדבורות באזור, שטיח מכסה את רצפת העץ הבהירה, וילדים מגיעים לשם בהמוניהם, מי אחרי שעות הלימודים הזעומות בבית הספר בבוקר ומי אחרי עבודת יומו, לעיין בספרים. כי בין כותלי המקום הזה הם מרגישים ולו לזמן מה שהם ילדים.

שם, בספרייה הזאת שבין העננים, פגש יובל אלבשן, עורך דין ופעיל חברתי, ילד שקוע בספר, שהזכיר לו את עצמו. "הילדים האלה גרים בפחונים ואוהלים. הם עובדים עבודת פרך ממש. אין להם נחמה", אומר אלבשן בהתרגשות. "קורה להם מה שקורה לכולנו: הספרים מצילים אותם. וזה מזכיר לי את התחושה שהיתה לי בילדות כשהייתי קורא: התחושה שאתה מתעטף בספרים והספרים מגינים עליך".

אלבשן, בן 42, הוא סמנכ"ל עמותת ידיד הפועלת להעצמת אוכלוסיות מוחלשות, שהיה ממייסדיה. הוא מתגורר בירושלים ונשוי למיכל לייסר שגם היא עורכת דין, אב לליה בת 14 ועילם בן 11. באמצע השבוע שעבר חזר לארץ אחרי שהות של שבעה שבועות בקטמנדו. כעבור כמה שעות התברר לו שספר הילדים שלו "סיפו, סיפור לא גמור" (ידיעות ספרים), הגיע באותו היום לחנויות הספרים.

ההכרה בספרים כמעין מגן, שנחרתה בו בילדות, מהדהדת גם בעלילת הספר שלו, המיועד לגילאי ראשית הקריאה. "אני מרגיש שנולדתי בגיל 12 בעצם", מספר אלבשן. "זה הגיל שבו הייתי כשאבא שלי מת, בן 44, מהתקף לב. אותו יום מקולל התחיל כמו יום רגיל. אמא שלי לא היתה בארץ. בשש בבוקר אכלנו כמו תמיד ארוחת בוקר, ואחר כך אבא שלי הקריא לי ספר כמו בכל בוקר. לפני שיצא מהבית לעבודתו, הוא אמר ‘אל תשכח להוריד את הזבל'. כמובן ששכחתי להוריד את הזבל.

"מאוחר יותר, ארוחת הבוקר הזאת נהפכת בדמיונך לסעודה האחרונה. ומשפט שגרתי כמו ‘אל תשכח להוריד את הזבל' נשאר מלא משמעות, וגם כללתי אותו גם ברומן שכתבתי, ‘תמיד פלורה'. מאז נחרתה בי החוויה החזקה והמשמעותית שלי, חוויה של חיי יתום. כל מי שאני נובע מהתחושה הזאת של חוסר האונים בתור ילד. אמא שלך שמשתנה לנגד עיניך לאשה צעירה שכל עול הבית עליה. אתה משתנה, אחיותיך. כל העולם משתנה, ובכל החוויה הזאת רק הספרים נשארו לעטוף אותך ולהגן עליך, ובזכות הספרים חזרתי להיות יובל שהייתי".

באופן דומה, אף שספרו עוסק בתקופה אחרת ובמחוזות אחרים לחלוטין - ורשה לפני השואה - "גם שם ילדים מוצאים מפלט בקריאה", הוא אומר.

תפקיד קריטי

אפשר להבין שלאלבשן יש יחס שאפשר לכנותו רומנטי לקריאה ולספרים, הבולט גם בספרו החדש. לטעמו, גם בתקופה שמבשרים על מות הספר העשוי נייר, אין לו תחליף. "אפשר לייצר סרטים עם ריח וטעם, או בתלת ממד, אבל עדיין יש חרך שמכניס את המציאות", הוא מתלהב. "שום לבוש אבירים ממשי לא ייתן את תחושת העוצמה של הדמיון והעולם שקם לתחייה בראשך". אלבשן מאמין בכל לבו ש"לספרות יש תפקיד קריטי, במיוחד אצל ילדים. רק ספרים יכולים לתת לך תקווה אמיתית".

הסיפור שאלבשן מספר על הילד הקורא בנפאל יכול בקלות להצטרף לשרשרת הסיפורים שטמונה בספר החדש שלו, הבנוי כסיפור בתוך סיפור. שם הספר הדו-משמעי רומז על כך. וכשקוראים בו נפתחת כעין קופסה בתוך קופסה, כמו במטריושקה הרוסית.

בתחילת הספר מופיע עילם (שמות ילדיו של אלבשן כיכבו גם בספר הילדים הקודם שלו, "בוטן העכבר והדבק האכזר"), המוצא סיפור חסר סוף על שולחנו של סבו הסופר. הסיפור מוצא חן בעיניו כל כך, שהוא מפגיע בסבו לכתוב לו סוף. בהמשך מתגלה שהסב זנח את הסיפור לא כי הוא לא ראוי לסוף כזה - כמו "סיפורים המתרוצצים בראש ולא יוצאים תמיד על הכתב", כדברי אלבשן - אלא בגלל הקושי לכתוב אותו. כי מדובר בעסק משפחתי לא פתור.

הסיפור הפנימי, זה שכתוב בכתב יד ונמצא על ידי עילם, מספר על יאנק, ילד יהודי החי בוורשה בשנות ה-30. הוא קשור בכל נימי נפשו לספר "קטינא כל-בו", סיפור נשכח של ביאליק שראה אור ב-1923 עם איורים יפהפיים. את ספרו של אלבשן איירה רות גוילי בהשראת האיורים בספר המקורי.

יום אחד מגיעים הנאצים לבית הספר של יאנק ואחיו הגדול (מספר הסיפור) ומצווים שהיהודים יעלו באש כל ספר שכתוב בעברית. יאנק מתקשה להיפרד מהספר, ואחיו מכריח אותו להיפרד ממנו וזורק את הספר האהוב לאש. בהמשך, שתי העלילות - זו של ורשה וזו של עילם וסבו הסופר - פועלות במקביל עד לסוף הטוב.

הסבא שלא היה

אלבשן, שארבעה ספרים מוערכים שלו ראו אור, אומר ש"סיפו" הוא בעצם הסיפור הכי אישי ומשפחתי שכתב. אפשר לומר גם שזהו הספר הכי אשכנזי שלו, לבטח בניגוד לרומן "תמיד פלורה" שעסק בדמויות מזרחיות מובהקות.

מתברר שאלבשן, למרות שמו והדימוי שיצרו לו עיסוקיו, אינו פעיל מזרחי ממשפחה קשת יום אלא בן למשפחה פולנית דווקא, מהמעמד הבינוני. אמו היתה מורה נערצת ואביו עבד במכון המטאורולוגי. את השם אלבשן עיברת אביו כשהיה בן 16 משם המשפחה פרושנסקי.

דמותו של יאנק מבוסס על דוד של אביו שנספה בשואה ושאלבשן לא ידע על קיומו, עד שלפני כמה שנים הוזמן להרצות על צדק חברתי באוניברסיטה בקראקוב. "סבתי עוד היתה בחיים, וכשסיפרתי לה על הנסיעה התברר שהיא למדה באוניברסיטה ופתאום היא אמרה לי בהתרגשות ‘תגיד קדיש'. אני בן למשפחה חילונית ארבעה דורות. המשפחה כולה באה לארץ לפני השואה. אבא שלי נולד בארץ. אף פעם לא דיברו על כך שאח אחד מת בשואה".

אלבשן טוען שהוא חוזר ואומר שהוא פולני מקראקוב, ממשפחת לוין אפשטיין שבבעלותה היה בית דפוס והוצאת ספרים ושחלק מצאצאיה ייסדו את רחובות. אבל "איכשהו לא מאמינים לי". לדבריו, הדימוי המזרחי דבק בו לדבריו, גם מפני שבתקשורת אוהבים לספר סיפורי סינדרלה על "הפעיל שהתחיל מהשכבות הנמוכות" וגם "כי אני שחור וגדלתי בבת ים".

אבל הסיפור שלו לגמרי אחר. המשפחה עברה לגור בבת ים, הוא מספר, כי שם היו בית הדפוס וההוצאה המשפחתיים. את עלילת "תמיד פלורה" כתב, לדבריו, כי תמיד היתה לו "אוזן לעיראקית" מהשכונה. את ידיעותיו בשפה הערבית חיזק בשירות צבאי במודיעין. אבל הדימוי הזה התקבע עוד כאשר בערב של יוצאי עיראק הוא הוצג כבן הדור הצעיר של הסופרים העיראקים. "בכנס איש ציבור עיראקי ידוע סיפר שהכיר את סבא שלי אלבשן מהעיר מוסול בעיראק. לא היה ולא נברא, אבל לא היה לי נעים להביך אותו. ולכן כשהתחלתי לדבר אמרתי שמה שיפה בספרות הוא שסיפורים הם אמיתיים ומדומיינים באותה מידה. אני מאמין בזה".

עיר מקלט

אבל יותר מכל הוא מאמין ש"עילם מירושלים וילד מראנימאלה הם לא שונים. שהם ילדים. ושאם מאפשרים להם לחלום אין דבר יותר יפה מזה". ועוד הוא משוכנע, שספרים מעניקים "רגעים הקטנים של חסד": "כשהייתי צעיר יותר, וכבר עבדתי כעורך דין קהילתי, זילזלתי בדברים הקטנים. תמיד הייתי אומר, מה יעזור סדנאות לאיפור? או תרומה של טלוויזיה? רציתי רק פתרון אמיתי כולל. היום אני יודע שהנגיעות הקטנות מאפשרות לאדם להרגיש תקווה. כשהילד של שוברת האבנים קורא ספר, אולי אין לו שם חשמל באוהל שהוא גר בו, אבל לפחות ברגע שהוא קורא הוא בעולם אחר, ורק בזכות התקווה הזאת לחיים אחרים הוא יוכל לזקוף את הראש ואולי פעם לפעול לעתיד טוב יותר".

נסיעתו לקטמנדו לא היתה למטרת חופשה. לא איש כמוהו, שייחל לתנועת מחאה כל חייו וראה אותה קורמת עור וגידים לפני עיניו בקיץ החולף, ייקח חופש כשגלי המחאה עדיין ניכרים. ועם זאת הוא מודה שנסיעתו לנפאל, בפעם השלישית, אף שהיתה קשורה בפעילות חברתית, היא בשבילו פסק זמן הכרחי. כמו כתיבת ספרים: משהו לנשמה.

כך, בספטמבר יצא לסייע לארגון ההומניטרי "תבל בצדק". ארגון זה מגייס מטיילים בנפאל לשהות של חודשים או שבועות של התנדבות בקרב האוכלוסייה סביב קטמנדו. המטיילים מסייעים בחינוך, הוראת קרוא וכתוב (באמצעות מתורגמן), העצמת נשים, חקלאות ועוד. בין השאר, הארגון משלם למשפחות מקומיות כדי שיאפשרו לילדיהן המסייעים בפרנסה לצאת ללימודים, וכן הוקמה שם לאחרונה תנועת נוער.

"כשאני בארץ, נראה לי שיש כאן משהו שמצריך ממני פחות מעורבות נפשית", אומר אלבשן, "אבל זה כמובן לא מדויק. הרי בסוף, גם בילד העני שאתה פוגש שם אתה מוצא עצמך".

למשל, המחשבות על מהות הקריאה והספרים, שהתעוררו בו בעקבות הביקור בספרייה (שהוקמה בכספי ארגוני סיוע בינלאומיים). "בדרך כלל, כשאני מסתובב באזורים שם, אני מושך תשומת לב, כמו כל אדם מבחוץ, וכולם מתאספים סביבי. אני גם מסתובב עם מתורגמן וזה נראה כאילו זו משלחת. אבל בספרייה הזאת ילדים לא מרימים את הראש. הספרייה היא בשבילם כמו עיר מקלט", הוא מספר.

אלבשן מאמין בכוח של ילדים לפעול - וגם זה נושא הספר שלו - ולכן הוא גם סבור שצריך לערב ילדים בפעולות המחאה, כשם שהוא מערב את ילדיו ולוקח אותם אתו להפגנות. "הילדים בספר שלי פועלים מתוך תקווה. אלה המבוגרים שמטילים ספק, שחוששים. אני מאמין שספרים עושים תיקון. לי הם עשו".

ולקראת סוף השיחה הוא מוסיף: "מאז היום שהתייתמתי, בעצם כל מה שאני עושה זה לעזור לילד העני והסובל. באיזשהו מקום אני רוצה שתהיה לו יד מלטפת. לכן הפכתי להיות פעיל חברתי. וגם דרך הספרים אני מבקש לתקן את החוויה שלי, החוויה של חוסר אונים. אבא שלי נפטר אחרי מאבק שנמשך קרוב לחמש שנים בשחיתות שחשף במקום עבודתו בתחנה המטאורולוגית. שנים שסבל מחרם ומהתנכלות. חייתי בתוך זה והרגשתי תחושת מחדל, כשאבא שלי הולך וכבה, ואין לי דרך להושיט יד.

"אין דרך טובה יותר להעצים ילד מאשר הדמיון", ממשיך אלבשן. "אני חושב שספרים צריכים לחנך ובה בעת להעצים. סיפורו של ביאליק על הילד הקטן והחלש החולם להיות ספן הוא דוגמה מצוינת לכך. קטינא נכנס לקליפת האגוז ושט בה כבאונייה. יש סערה גדולה בים, אבל הוא והמלחים שלו מצליחים לייצב את האונייה. ואז, ‘במדינה עברה רינה, אכן גדולים מעשי קטינא'".

אמיל סלמן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו