בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדילמה האמהית: לגונן או לדחוף קדימה

הורים מייחלים שילדיהם יצליחו בחיים ומתלבטים אם לדחוף אותם להתקדם, ומהו הגבול. פרק מתוך סדרת טלוויזיה חדשה, "איך להצליח בשישה שיעורים", בוחן את הטווח שבין "אמא נמרה" לבין הורות מגוננת

4תגובות

כשדניאלה היתה בת ארבע, היא עברה ליד קבוצה של ילדים בכיתת א' במסגרת החטיבה הצעירה שבה התחנכה, במכללת דוד ילין בירושלים, בדיוק כשהגננת שאלה אותם אם הם יודעים כמה זה 10 ועוד 10. דניאלה אמרה את התשובה בשקט, כמו לעצמה, אבל הגננת שמעה אותה. הסוד שלה התגלה עד מהרה, וכשהגננת נוכחה שהיא יודעת חשבון וכן מכירה את אותיות האלף-בית ברמה גבוהה בהרבה מהמצופה בגילה, היא החלה לצרף אותה לתלמידי כיתה א' לשיעורי חשבון וקריאה.

דניאלה, כיום בת 10, לא הולכת לבית ספר, אלא מתחנכת בחינוך ביתי. היא פסנתרנית מחוננת, ולו רק תבחר בכך, עשוי להיות לה עתיד מזהיר בהתעמלות אמנותית. בידיעותיה במתמטיקה ומדעים היא עולה על ילדים בחטיבת ביניים. ואף על פי שהיא לא צריכה להתייצב בשעה 8:00 ללימודים, היא ילדה עסוקה ביותר. בזמן הנותר אחרי שיעורי הפסנתר, הקומפוזיציה, הציור ואימוני ההתעמלות האמנותית, היא נהנית לקרוא ספרים עבי כרס בשלוש שפות: עברית, רוסית ואנגלית.

"זה לא שתיכננתי להשאיר אותה בבית", אומרת לנה, אמה (שהעדיפה ששם משפחתה לא יצוין). "לפני כיתה א' הלכנו לבדוק בתי ספר מומלצים. אבל היא כבר התקדמה בהרבה מהרמה בכיתה א', ולא ראיתי סיבה להגיד לה ‘תעצרי לשנתיים-שלוש'.

"ידעתי שאני רוצה שדברים שחשובים לנו בתרבות, למשל קריאת רוסית, יהיו נגישים לה, וגם מתמטיקה", ממשיכה לנה, שדניאלה היא בתה היחידה. "את לימוד הקריאה ברוסית התחלנו בגן. באותו זמן היא תפשה את האותיות בעברית מהאוויר. את האות ל' זיהתה למשל ממכוניות של מתלמדי נהיגה. אחר כך היא גם למדה לקרוא אנגלית, כי היתה משתתפת בשיעורי אנגלית שאני מעבירה לילדים גדולים ממנה".

לנה, העובדת בתרגום ועריכה, היא בת לזוג הורים מתמטיקאים רוסים, ששנות התבגרותה עברו בארצות הברית. לדעתה, יש להתחיל ללמד ילדים בגיל מוקדם; לא בצורה מוסדרת וכפייתית, אלא מתוך הנאה ובשיתוף עם הילד וההתקדמות שלו. "במשרד החינוך סבורים שהכיתות הנמוכות לא מיועדות להקניית ידע, אלא להתנסות חברתית", היא אומרת. "אני מתנגדת לתפישה הזאת. בגיל המוקדם ניתן ללמוד הרבה יותר, ותלוי איך ומה לומדים. חשוב למשל לא ללמוד את לוח הכפל בעל פה, כי לימוד על פה מראה שהילד לא למד להתמודד עם מתמטיקה".

שלוש גאוניות

ניר קידר

דעותיה היוצאות דופן של לנה מזכירות את אלה של לאסלו פולגאר, הפדגוג ההונגרי שהפך את שלוש בנותיו - יהודית, סוזן וסופיה - לגאוניות שחמט, בלי ששלח אותן אפילו יום אחד לבית הספר. סיפורן של בנות פולגאר המופלאות יסופר בפרק "איך לגדל ילדים מצליחים", שישודר ב-17 בחודש בערוץ 2 במסגרת הסדרה של קשת "איך להצליח בשישה שיעורים". יוצר הסדרה הוא אייל דורון. מנחים אותה הפסיכיאטר יורם יובל ורונאל פישר.

למרות ההליך המזורז והמסקנות החותכות המוצגים בסדרה החדשה, הבנויה לצופים חסרי סבלנות ומזפזפים, היא מציגה דילמות מעניינות. איש החינוך הכריזמטי פולגאר סבור שכל ילד יכול להיות ילד פלא, אם ילמדו ויאמנו אותו בצורה נכונה, ואם יתחילו מוקדם מספיק. הוא סבור שבתי הספר מקלקלים את הילדים. את נכדיו, ילדי בנותיו, הוא מאמן בשחמט תוך כדי משחק מסירות בכדור, כשהם מדקלמים בעיניים עצומות מהלכים על הלוח שנמצא על הקיר מאחוריהם.

נוכח התפישה הרווחת כיום בתרבות הישראלית, המבקשת למתוח את הילדות עד בית הספר כמין גן עדן מתארך, שבו רק המשחק והדמיון מושלים בכיפה, הסיפור של משפחת פולגאר כל כך יוצא דופן, שמפתה להסתכל רק על המגרעות שבו. נדמה שבנות פולגאר היו גאוניות מבודדות ושעברו ילדות לא פשוטה במרוץ בין תחרות לתחרות. שאביהן רודן שלא איפשר להן בחירה. ואולם, יהודית פולגאר, שהיתה אלופת העולם בשחמט, אומרת בפרק בסדרה שהיא היתה מכורה לתחושת הזכייה. וכן ניכר שהיא ואחיותיה גדלו במשפחה חמה ואוהבת.

המוח הוא איבר גמיש כמו שריר, מסביר בתוכנית יורם יובל לתלמיד שלו רונאל פישר, כשהם יושבים בכיתת לימוד והוא רושם על הלוח את הכללים לגידול ילדים מצליחים. כל אימון ולימוד מפתח את המוח, אבל יש חלון הזדמנויות קצר, הוא ממשיך.

"אני דוחפת", מודה לנה. "מבחינת להכניס תכנים מתקדמים, אני עושה את זה. אני כולי בעד ללמוד בגיל צעיר כשהראש טרי ופתוח. וחשוב לא לקלקל את היכולת הטבעית. בארצות הברית השאלה הגדולה היתה אם הילד ירוויח או יתפרנס. אבל לדעתי זו לא השאלה. אני רוצה שבגיל הקריטי יהיו לבתי כלים לבחירה. אני רואה כמשימה העיקרית שלי, שהיא תאהב ללמוד. שתרצה אפילו בעוד 20 שנה ללמוד. שתהיה פתוחה לזה. ואני רוצה לחשוף אותה ליופי בכל המקצועות, גם במדעים ומתמטיקה".

לנה מודעת לכך שבחינוך ביתי יש פגמים. בראש ובראשונה העניין החברתי, וכן הסוגיה של לימוד ועבודה בקבוצה, שהם דברים חשובים בעיניה. לכן הדילמה שכבר עומדת לפתחה היא אם לשלוח את דניאלה לחטיבת ביניים. "כל דרך יש לה פלוסים ומינוסים. וזו האחריות הכבדה שלי כאמה לבחור בשבילה", היא אומרת.

בין שלנה או לסלו פולגאר שמעו על איימי צ'ואה, מחברת "הימנון הקרב של אמא נמרה", ובין שלאו - בפולמוס החריף והחוצה יבשות שהיא עוררה בספרה השנה הם מזמן בחרו צד. צ'ואה טענה שאמהות סיניות הן אמהות איכותיות יותר מאמהות אמריקאיות, כי במקום לגונן על ילדיהן כנהוג במערב, ולחשוב שהם שבירים ורגישים, הן דורשות מהם להיות לא פחות ממושלמים. הפרופסורית למשפטים צ'ואה נהגה לבלות עם בנותיה שעות באימוני פסנתר או כינור גם כשהיו בחופשות. לעומת הורים ישראלים שהכי חשוב להם שילדיהם יוזמנו למסיבות, היא זילזלה לחלוטין בחיי החברה של בנותיה.

צ'ואה הוקעה כמעט כאם-מכשפה ונאלצה לכתת רגליה מתוכנית אירוח אחת לאחרת כדי להצדיק את בחירותיה, אבל היא עוררה דיון אמיתי.

כהורים אנחנו מייחלים למען ילדינו שיצליחו בחיים. כיום בולטת הדעה שחום ואהבה זה לא מספיק, לא רק מפני שהעולם מתקדם במהירות האור, אלא כי מומחים טוענים שלילדים יש צרכים קוגניטיביים ובגיל הצעיר יש לפתח אותם, אחרת הם ייסוגו. השאלה מהי הדרך הטובה לעשות זאת. האם לדחוף את הילד למסלול של התקדמות והצלחה, ומהו הגבול. "האם לדחוף את הילד זה לפגום באושרו?" שואלים בתוכנית. ופוסקים, על סמך מחקרים, כי "הורות מגוננת מונעת הצלחה". ממילא הילדים לא מבלים כל היום בחוץ כמו פעם, והאלטרנטיבה היא משחקי מחשב ממושכים. השעמום עלול להתפתח לאלימות, ומדוע בעצם לא לקדם את הילדים ולפתוח בפניהם עולם עשיר ומגוון בתכנים ולסייע להם להתעניין בתחום מסוים?

קשת של אפשרויות

משפחות אלוני ונועם הן שתי דוגמאות לשילוב של מסלול מואץ לפיתוח קריירה בשנות הילדות. את מעין אלוני בן ה-14 מאבן יהודה עוצרים בקניון כדי לבקש חתימות. זו השנה השלישית שהוא מנחה את התוכנית "המהדורה" בערוץ הראשון. השנה הוא שיחק בסיטקום של ערוץ 10, "כאן גרים בכיף", והשתתף בצילומי העונה השלישית של "קופיקו" שתעלה בקרוב. ואלה רק חלק מתוכניות הטלוויזיה שבהן הוא לוקח חלק. הוא ויתר על מחנה הקיץ של הצופים לטובת ימי צילום ארוכים, והחופש הגדול שלו היה עמוס באודישנים והופעות. השנה הוא משלב את הנחיית "המהדורה" עם לימודים במגמת המוסיקה בבית הספר התיכון תלמה ילין. הוא מנגן בטרומבון.

אביב נועם בן 17, תלמיד עירוני א' בתל אביב, לומד סקסופון במסלול ייחודי בקונסרבטוריון, המשלב שני מקצועות, ג'ז וקלאסי. בדרך כלל ילדים בוחרים באחד מהשניים. אביב מחויב איפוא לשיעורי מוסיקה רבים יותר וכן לשעות אימונים ממושכות בבית. ויש לו הישגים מוכחים: הוא ניגן כסולן עם תזמורות נוער כמו הפילהרמונית הצעירה וקיבל מלגות שונות. הוא גם לא ויתר על מסלול מקצועני בגלישת גלים. מה ששני הילדים הללו מספיקים ביום, בשבוע, מסחרר את הראש.

לעתים קרובות מאחורי ילדים מצליחים עומדים הורים רדופים שמפצים בקריירה של ילדיהם על כישלונותיהם בחיים או על מאווייהם הלא ממומשים. אבל במקרים של שני הילדים הללו נדמה שהאמהות שלהם (שהן הדומיננטיות בחינוך בבית) פעלו בתבונה ובקשב. נתנו להם לבחור, סיפקו תמיכה והתוו נקודות יציאה אפשריות, אם התעורר הצורך בכך (בתוכנית "איך לגדל ילדים מצליחים" מופיע אב המעודד את ילדיו להצטיינות).

נראה שמלת המפתח היא איזונים. ליפה אלוני, עורכת דין במקצועה ואמו של מעיין, ארבעה ילדים מוכשרים. כל אחד מהם בתחום אחר. שלושת הילדים הצעירים בחרו ללמוד בתלמה ילין. "אני מאמינה שהתפקיד שלי כהורה הוא לתווך להם את החיים ואת קשת האפשרויות ולהביא אותם לשם", היא אומרת. "זה הופך את החיים לעשירים יותר".

אלוני עצמה גדלה בשכונת מצוקה בתל מונד. היא בת לעולי מרוקו שגידלו שמונה ילדים בשני חדרים. כרך אנציקלופדיה אחד שעבר מיד ליד ומילון צרפתית-עברית היו כל הספרים בבית. זו גם היתה ילדות נוסח "סינמה פרדיסו": היא נשמה קולנוע, כי אביה היה הקופאי בבית קולנוע שכונתי בתל מונד. "גדלנו בדלות חומרית משוועת אבל עם אושר נפשי. זו היתה משפחה חמה", היא אומרת. "היום אני רוצה לתת לילדים שלי מגוון אפשרויות, אני רוצה שהחוויה תגרום ליצירה. חשוב לי שהיצירתיות תבעבע אצלם וגם הרצון ללמוד. לחץ ממאיס את הלימוד וחינוך קשה רוצח את הנפש של הילד.

"אני ממש לא מכתיבה. אני נותנת להם לבחור, ואם אני מזהה שהם נתפסו במשהו, אני משקיעה. כשדניאל (הבן השלישי, בכיתה י') ניסה את המשחק (הוא הופיע בטלוויזיה לצד ליאור שליין, ת"ר), הוא הרגיש שזו חוויה לא נעימה, ולכן די מהר הפסקנו. כיום כל העולם שלו מתרכז בקונטרבס. וכשישנה המשיכה הזאת, אנחנו משקיעים. נסיע אותו עד לקריית שמונה לנגן, עד לירושלים כדי להחליף מיתרים, ונשלם 4,000 שקל לכלי. אנחנו לא חוסכים משאבים".

הדילמות, ממשיכה אלוני, אינן נפסקות. "יש בעולם הזה, של המשחק והטלוויזיה, סכנות. אני חושבת כל הזמן איך לשמור עליו. על הצניעות שלו, למשל, והעולם הערכי שלו. וברמה היום-יומית, האם לוותר על מחנה צופים, על בת מצווה של חברה? האם לאפשר לו להיות בלוח זמנים לחוץ? יום אחרי יום של צילומים? האם זה לא מעוות את הנפש שלו? גם להיות ליד מבוגרים כל הזמן זה לא טוב.

"היו לי מאבקים עם האולפנים והאנשים שהוא עובד אתם. אני לא מרפה לרגע. הייתי נוסעת לאולפן לעשות ביקורות פתע. כשהיה קטן ליווינו אותו לכל צילום. אבל העבודה לימדה אותו להיות עצמאי יותר. היום הוא כבר נוסע במוניות עד ירושלים. זה לא פשוט להיות תקוע בפקקים, אבל הוא מקריב כי הוא אוהב את זה. אני כל הזמן בודקת אם הוא לא מתוח. אם היה סובל, הייתי מפסיקה הכל".

פעמים רבות ויתרו על תוכניות ואודישנים. "איזונים זה הכל. אני בודקת מה הוא אוכל, כמה הוא ישן, כמה שעות הוא הולך לעבוד. וכמובן, אם הלהט נשמר בעיניים. אם זה יקרה, נתקדם לדבר הבא שמעניין אותו".

אימונים במקום ים

אצל אביב נועם נטיית הלב היתה ברורה תמיד. "תמיד ידעתי שהוא מאוד מוסיקלי", אומרת אמו, בנימינה (ביני) נועם. "לא רציתי שיתחיל מוקדם והעדפתי לחכות. בגיל שמונה הלכנו לקונסרבטוריון והוא התחיל ללמוד חלילית. אחר כך הוא החליט שהוא רוצה ללמוד סקסופון כי הוא התלהב מהצליל שלו. כשהתחיל סקסופון די מהר ניגן יצירות שלמות. הוא ניגן הרבה שעות בלי לשים לב לשעון. המורה שלו אמר שהוא מעולה ממש ושצריך להחליף לו את הסקסופון לסקסופון מקצועי. הבנו מה זה אומר. היו לנו הרבה שיחות בנוגע לזה. הבנו שזה הופך להיות מסלול.

"הוא חי את המוסיקה. מגיל צעיר היה לו ברור שהוא רוצה להיות מוסיקאי בינלאומי. ואנחנו אתו. אנחנו משקיעים הרבה, מבחינה כספית, בהסעות. אבל אני כל הזמן עם היד על הדופק. במיוחד בתקופות של בחינות או הופעות כשיש צורך בהמון אימונים. כמה כדאי, כמה אפשר וכמה טוב. הדילמה שלי היתה תמיד איך לאפשר לו ילדות נורמלית מה שנקרא, יחד עם המחויבות למוסיקה. איך להמשיך לפתח חיים חברתיים, לשלב גם ספורט. וכמובן הכל עם הנאה".

ואיך זה נראה מהצד של הילד המוצלח? "כשהייתי ילד אני זוכר שראיתי את הסרט ‘האחים בלוז' ופשוט נדלקתי על הסקסופון", מספר אביב. "שמעתי גם קטעים מוסיקליים של ג'ז ואמרתי לעצמי: אני חייב ללמוד לנגן ככה".

יש רגעים שזה קשה, הוא מודה. "במיוחד בכיתה ט', קרה בקיץ שחברים מהגלישה אמרו לי ‘בא לך ללכת לים' ואמרתי ‘אני לא יכול, חייב להתאמן'. זה היה מדכא, אבל חשבתי שאם אלה החיים שלי וזה מה שאני בונה עליו, אני צריך להקריב. הרי אני לא רוצה לשבת במשרד.

"הרבה אומרים לי, ‘תיהנה עכשיו, כשאתה ילד. העתיד כל כך רחוק'. אבל אולי זה קשור לעובדה שיש לי אחים גדולים ומגיל צעיר אני מודע להתלבטויות שלהם ולבחירות שלהם. וחוץ מזה, תמיד ידעתי שיש עולם שלם של דברים שאני רוצה. והכי מהכל אני רוצה לדעת לאלתר בג'ז. ולנגן ממש טוב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו