בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור לא חינוכי

אמנת זכויות הילד, כמו יום הילד הבינלאומי, ריקים מתוכן ויישארו כאלה כל עוד לא יחולו גם על אלה שזקוקים להם באמת: ילדים במצוקה, המופלים בשל מוצאם או השכבה החברתית־כלכלית של הוריהם

2תגובות

בשבוע שעבר השביתו הורים לילדים באחד הכפרים הבדואים הלא־מוכרים בנגב את הלימודים במחאה על התנאים הירודים שבהם לומדים ילדיהם. בליווי עמותת שתיל, נסגרו שני בתי הספר ותלמידיהם נשארו בבית. ישראל חתומה על האמנה להגנה על הילד? הצחקתם את ההורים הללו. קודם שיתקנו את החלונות בכיתות ויאטמו אותם לקור, כדי שרוח וגשם לא יחדרו פנימה. ומוטב שייבשו תחילה את הביוב הזורם בחצר, ויתקנו את הברזים כי המים פשוט נוטפים להם על התקרות ומטפטפים בכיתות. ורצוי גם שירכשו בעבורם עוד כמה מחשבים. כיום, ל–1,800 תלמידים יש 30 עמדות מחשב בלבד, וגם הן יצאו מכלל שימוש.


מבחינת הילדים הללו והוריהם, זכויות הילד הן מושג ערטילאי, שפועל, אולי, במקום אחר ובעולם אחר. כלומר, בתל אביב או בכל עיר אחרת בישראל, שבהן ילדים הולכים בבוקר מרחק סביר לבית הספר, וקרוב לוודאי מוסעים. שיש להם סנדוויץ’ טוב או שניים בתיק. שיש להם קצת כסף בארנק ממותג, לקנות איזה ממתק בדרך הביתה. שהם חיים כפי שהילדים שלנו, ילדי המעמד הבינוני, חיים. שקשובים לרצונותיהם במידה שהיא על סף הפינוק. שיש להם מחשב, מן הסתם נייד, ולא סתם שחור משעמם, אלא צבעוני, ואולי גם טלוויזיה פרטית ניצבת בחדר הפרטי שלהם. שיש להם חיית מחמד אהובה. ולפעמים הם הולכים יחד עם חברים לצופים ברגל, ונוסעים בשבתות לטיולים לראות את הפריחה, ועושים שיעורי בית בצורה סבירה. וגם אם לא, לא נורא. הרי אף אחד לא יעניש אותם ביד קשה מדי.


וזו הבעיה עם אמנת זכויות הילד. כמעט כל הנכתב בה הוא מליצות ריקות מתוכן מבחינתם של ילדים רבים, שחיים מתחת לרדאר שלה; ילדים במצוקה, ילדים של הורים מזניחים, ילדים שבאמת זקוקים להגנה. וממילא הם או הוריהם גם אינם מודעים כלל לקיומה של האמנה. וזה יימשך כך כל עוד לא יהיה שינוי בסדרי העדיפויות, שיביא לפיקוח וליישום של האמנה בצורה שוויונית, גם במקומות הרחוקים מהעין ומהלב.


ומן העבר השני, אמנת זכויות הילד גם אינה רלוונטית לילדים בני המזל; אלה שנולדו לתוך סביבה נאורה ומרופדת. בשני הקצוות הללו אין לה משמעות.


וזה גם העניין עם יום הילד הבינלאומי, החל היום. מי חוגג אותו? מי בכלל שמע עליו? רק ילדים שהזכויות הבסיסיות שלהם, לחינוך ולרווחה ולבריאות, מעוגנות היטב. לקראת היום הזה מאווררים במערכת החינוך את סעיפי אמנת זכויות הילד ולומדים עליה בכיתות. אבל כששואלים ילדים באופן אקראי, מה הרלוונטיות שלה לחייהם, מהן הזכויות שמגיעות לילדים והאם הן מיושמות, הם מתקשים לענות. או במקרה הטוב, מדקלמים כמה אמירות מתוך האמנה, בלי לשייך אותן לחייהם.


שיהיה ברור: טוב שאמנת זכויות הילד קיימת. טוב שישראל הצטרפה ‏(ב–1991‏) למדינות הנאורות שחתמו עליה. אבל אם לא יישמו אותה היכן שזקוקים לה, מה ערכה? זכויות הילד, כמו דמוקרטיה, או שלום, ייהפכו, ואולי כבר נהפכו, למושגים תיאורטיים, ערטילאיים. הנה, מדברים גבוהה גבוהה על דמוקרטיה - ומעבירים חוקים בכנסת נגד הדמוקרטיה. מדברים בחיוב על שלום, אבל מאשימים את הפרטנר ולא יושבים למשא ומתן. ואיזה שיעור לא חינוכי זה לילדים, שכך זה עם זכויות הילד.


השנה, מודעים לצורך להיות רלוונטיים יותר, התמקדו במערכת החינוך ב”זכות לפרטיות” וגזרו ממנה את הצורך להיזהר מפני חשיפה ברשתות החברתיות. אבל מבלי לזלזל בזכות לפרטיות, אפשר לעשות דברים משמעותיים יותר עם ילדים, כדי להפוך את אמנת זכויות הילד לרלוונטית להם. בקיץ האחרון השתתפו ילדים רבים עם הוריהם בהפגנות המחאה ולמדו ברגליהם שיעור חשוב בדמוקרטיה וביכולת של האזרח הקטן להשמיע את קולו ודעתו. בהמשך לכך, אפשר לחשוף אותם למחוזות העוולות כלפי ילדים, ילד ילד כפי גילו ומידת הבנתו. למשל לקרוא אתם עיתונים בגישה ביקורתית.


בגישה זו גם ראוי ללמד אותם איך ילדים יכולים למחות על זכויות מופרות. הנה למשל עיקר העיקרים באמנת זכויות הילד, הסעיף שפיו “לכל ילד זכות טבעית לחיים. המדינות החברות יבטיחו את הישרדות הילד והתפתחותו”. בהקשר הזה אפשר לקרוא עם הילדים את הידיעה מלפני שבועיים, שמוסד הגמילה החשוב לבני נוער ולצעירים בירושלים, ליפתא, עומד להיסגר ‏(הגזירה הוסרה בינתיים‏). לילדים בבית הספר היסודי אפשר לספר שילדים בנגב הולכים ברגל, בחום ובקור, קילומטרים רבים לבית הספר; או שילדים ישראלים כמותם, דוברי עברית כמותם, תושבי תל אביב, עומדים בפני גירוש לארץ המוצא של הוריהם, שם יחיו בתנאים ירודים.


אם נפליג בקו המחשבה הזה, יהיה נחוץ גם לקיים סיורים במקומות הללו, היכן שזכויות ילדים מופרות. זה לא צריך להיות רחוק. אפשר לקחת ילדים לסיור בשוק מחנה יהודה בירושלים כדי לראות מה שכל המבקרים בשוק החביב הזה עוצמים את עיניהם מלראות: את “ילדי הסלים”, ילדים ממזרח העיר, בגיל בית ספר, העובדים שם גם בשעות הבוקר. או לבקר בגטאות של יוצאי אתיופיה בשכונות בעיר זו או אחרת. ויש כמובן דוגמאות למכביר.


בד בבד, אפשר לעודד ילדים לכתוב מכתבים לחברי כנסת ולמחות על התנאים שבהם בני גילם חיים. אולי גם להפגין. ומה בדבר הרחבת האופקים וניסיון לספר להם על מפעלי נעלי הספורט שבהם עובדים ילדים בגילם בארצות נחשלות. ועוד.


ואולם מבחינתם של קובעי המדיניות, יש סכנה בכך. והסכנה היא שאם הילדים יפקחו את עיניהם לראות עוולות, הם עלולים - לאחר שיגבשו הבנה עמוקה של הכתוב באמנת זכויות הילד - לחזור ולהביט בחייהם בעיניים רעננות. ואז הם עלולים להבין שאמנם הם מקבלים חינוך סביר ובריאותם נאותה, אבל בעולם מתקדם ומתוקן לא די בכך. הם עלולים לדרוש סביבה חינוכית נאותה יותר. למשל, לימודים משמעותיים המסבים הנאה ועניין ולא כאלה שיספיקו להם לבחינות הבגרות. זה מסוכן. הם עלולים להבין שכדי שהעולם סביבם יהיה קשוב אליהם, אם במערכת החינוך ואם במערכת הבריאות, המורים צריכים להיות מתוגמלים יותר, והרופאים צריכים לישון יותר. הם עלולים להבין שכל תנועת המחאה קמה בכלל למענם, כדי שהעתיד שלהם יהיה טוב יותר. ואז גם, שומו שמים, להצטרף אליה באמת כאזרחים מהשורה, ולהשבית את הלימודים בעצמם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו