בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרפא לבדידות של הילדות

נורית זרחי עדיין מתלבטת למי לבה נתון, לבילבי או לאסופית, ונירה רוסו לא נפרדת כבר שנים רבות מהנשים הקטנות של לואיזה מיי אלקוט. הרצאותיהן של השתיים יהיו חלק מסדרה חדשה על ספרות ילדים קלאסית בתל אביב

3תגובות

שתי גיבורות יתומות, ג'ינג'יות עם נמשים על פניהן. האחת, מקלעות שיערה פרוסות לצדדים וחיוכה כובש וערמומי משהו - או כך זה לפחות בדמיון (כנראה גם בשל דמותה הטלוויזיונית) - ואילו השנייה, רצינית יותר למראה, שיערה בגוון הנוטה לערמוני. כשהסופרת נורית זרחי התבקשה לבחור בין בילבי לאן שרלי כנושא הרצאתה, היא אמרה, בלי להרהר בכך יתר על המידה, "למה לא שתיהן?"

זרחי נמנית עם המרצים המסקרנים של סדרת הרצאות חדשה על ספרות ילדים קלאסית, שתתחיל בחודש הבא בבית אריאלה בתל אביב. במסגרתה, בין השאר, ידבר חוקר הספרות גדעון טיקוצקי על "הנסיך הקטן"; המאייר דני קרמן על הספר החכם והמשעשע "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" מאת ג'רום ק' ג'רום, שאותו גם תירגם; הסופר והעורך יחיעם פדן יספר על גיבורי ספריה של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן. בילבי היא אמנם מספריה הידועים, אך יצירות קלאסיקות נהדרות נוספות משלה תורגמו לעברית, כמו "מיו מיו שלי" ו"האחים לב ארי". יהודה אטלס יקדיש את הרצאתו לספר "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, ובני הנדל יכרוך בין א"א מילן לשל סילברסטין.

"מעבר ליצירות עצמן, שלבטח דיברו עליהן הרבה, ומעבר להיבט הכרונולוגי שלהן, מה שמאפיין את סדרת ההרצאות היא ההתייחסות האינטימית של הדוברים", אומרת הפרופ' מירי ברוך, שתרצה גם היא בסדרה. "אלה לא הספרים הטובים ביותר שהם מכירים - או במקרה של מתרגמים, כמו מיכאל דק או אבירמה גולן, היצירה הכי חשובה שתירגמו - אלא היצירה שהכי אהבו".

צ`ציק דניאל

היא עצמה בחרה ספר פחות מוכר, אבל בין האהובים עליה, ששמו "שרה פשוטה וגבוהה", מאת פטרישיה מקלקלן. הספר עובד גם לסרט וזכה בפרס ניוברי החשוב. הוא יוצא דופן בסדרה גם מפני שהגיבורה שלו אינה ילדה אלא אשה; זהו סיפור על ילדים הנאלצים להסתגל לאשה שבאה לטפל בהם לאחר שאמם מתה, כשהגבר שהזמין אותה, אביהם, קר ומנוכר. "הוא כתוב לירי, ספר מדהים", מתלהבת ברוך. "וזה היה ספר שנתן לי המון כוח, כי הייתי שם בסיפור הזה. אם הייתי צריכה לבחור את הספר הכי טוב, זה לא היה הספר הזה, אבל זה הספר שאני מתחברת אליו יותר מכל".

אסור לי לבגוד באסופית

נורית זרחי ידועה כמחברת סיפורי ילדים מלאי פנטסיה וקסם. מעניין לשמוע מה היא חושבת על גיבורות קלאסיות אהובות של ספרי הילדות. ואולי גם, את מי משתיהן היא מעדיפה. "שתיהן מייצגות גישה שונה, תרבות ומאה שונה", היא אומרת. נראה שדווקא השוני ביניהן מאתגר.

את "אסופית" קראה זרחי כשהיתה ילדה והזדהתה אתה, כמו כל הבנות שקוראות אותה. "גם אני לא ידעתי מתמטיקה ולא הייתי מנומסת כמו אן שרלי", היא צוחקת. לבילבי התוודעה כמבוגרת. לדבריה, זהו ספר מורכב מאוד: "על פניו הוא מלא חיים וקסם, אבל יש שם מה שאני קוראת הדחקה מאנית. הדחקה שגורמת ל'אקטינג אאוט' של בילבי. זה משעשע אבל מתחת יש מסכנות גדולה. בילבי היא די מדאיגה".

אבא עצלן ולא אחראי

בעוד שבילבי חיה לה לבדה עם סוס וקוף, בלי חוקים ואיסורים ועם מזוודה מלאה מטבעות זהב, ב"אסופית" יש "מתקתקות", והוא ספר הרבה יותר ממושטר ומציית לכללים חברתיים, מוסיפה זרחי. "האסופית מצאה משפחה. אמנם זו לא המשפחה האוריגינלית שלה, אבל השקיעו בה הרבה אהבה ותמיכה, והיא צמחה וגדלה.

"'האסופית' הוא ספר לירי", היא ממשיכה, "'בילבי' הוא פוסט-מודרניסטי. ב'אסופית' באים לידי ביטוי הנפש הרכה, הגעגועים ליופי. ‘בילבי' כתוב ללא רחם. אין לה לא השכלה, לא הורים, לא בית ספר. יש בזה הרבה העמדת פנים. איך ילדה יכולה לגדול בלי הורים? אז יש לה כסף, זה כל העניין. מצד שני, זו גם תפישה מרעננת. אסטריד לינדגרן פרצה ז'אנר חדש - הילדה כגיבורה החזקה. יש בספר הרבה דברים שילדים היו רוצים שיהיה להם: כוח, חוסן, עצמאות, הנאות. חיים ללא כל ערכים פרט לחברות אולי. זה מפתה מאוד".

מה הופך את הגיבורות הללו לאהובות על דורות של ילדים? "הרבה ילדים מרגישים את הבדידות של הילדות", אומרת זרחי. "הם חווים לראשונה את החיים, ונתקלים בתחושה הזאת שהרבה הורים מתעלמים ממנה, והם מזדהים עם הילדות הבודדות הללו ותהליך הצמיחה שלהן".

נראה שלבה של זרחי נוטה היום יותר ל"בילבי", שאותה "יותר קל לקרוא. כי זה ספר יותר חדש. אבל קראתי כל כך הרבה פעמים את ‘האסופית'. אסור לי לבגוד בה".

במבט ראשון, נירה רוסו, בשלנית ובעלת הטור "טעם החיים" ב"ידיעות אחרונות", היא ליהוק הרבה פחות שגרתי לסדרה מאשר זרחי. למרבה ההפתעה, היא לא תדבר כלל על מאכלים בספרי ילדות, אלא על ספר אהוב במיוחד עליה, "נשים קטנות".

רוסו, מתברר, עוסקת בספרות ילדים כבר שנים. אין זה מחקר אקדמי, היא אומרת, אלא אישי מאוד ותלוי העניין והמקום. הכוונה היא לכך שרוסו קיימה מסעות בעקבות ספרים אהובים עליה וכן למדה וחקרה על הביוגרפיות של כותביהם. תחילה ביקרה בקונקורד, העיירה ליד בוסטון שבה גרה לואיזה מיי אלקוט (1832-1888), מחברת "נשים קטנות", שהספר הידוע מבוסס על חייה. בהמשך נסעה לעיירה קוונדיש באי הנסיך אדוארד בקנדה, שם גרה הסופרת לוסי מוד מונטגומרי (1874-1942) ושם החיו את האווירה של הספרים. והיו גם מסעות נוספים.

לדבריה, אין מה להשוות בין מקומות שהוקמו לתחייה סביב ספרים בדיעבד לבין האווירה האותנטית והדמויות החיות והפועמות של הנשים הקטנות, בבית אלקוט בקונקורד. "כשרואים את הבית ואיפה גר לורי (השכן, אהובה של ג'ו שלבסוף מתחתן עם אחותה; ת"ר) ואת הטבע מסביב, כשמבינים איך הלכה ברגל לחנות הדגים ואיך נראה השוק, זה מקסים. אף אחד מהמחוזות הללו שהקימו סביב ספרים מפורסמים לא כל כך דינמי ומלא סתירות כמו בבית הזה", היא אומרת.

רוסו מספרת שכאשר ביקרה שם לראשונה בסוף שנות ה-70 היא היתה "פריקית" של הספר. ומכיוון שבאותה עת גרה בבוסטון, והיתה בהריון וזמנה פנוי, החלה לחקור כל פרט בבית וכן נברה בכתבים ומחקרים בספרייה שהוקדשה למשפחת אלקוט באוניברסיטת הרווארד. כך גילתה הרבה מקבילות במציאות לאירועים ולדמויות בספר ועל כך היא תספר בהרצאתה.

אבל היא לא רק תחשוף את הביוגרפיה של הסופרת אלא גם תנתח את הפער בין הביוגרפיה לתיאור הספרותי. משפחת אלקוט, אומרת רוסו, היתה משפחה חשובה, נטועה בקהילה. אבי המשפחה, ברונסון אלקוט, היה פילוסוף ידוע. הן היו כמה אחיות ואלקוט ביקשה לברוא את ג'ו בדמותה. אבל בין התיאור האידילי של המשפחה ובין המציאות אין קשר. "זה מה שריתק אותי", מסבירה רוסו, "הייפוי הגדול שלואיזה עושה לילדותן. הדיסוננס והפערים בין השמחה והיופי והאידיאלים של ‘נשים קטנות' לחיים האפורים והקשים של לואיזה מיי אלקוט". רוסו מכנה זאת "אסתטיקה של מחסור" ומסבירה: "היא ייפתה את הדברים שלא יכלה לשנות.

כך, אב המשפחה מוצג כפילוסוף, הוגה דעות, מפוזר, אבל כזה שאוהב את בנותיו. ואולם, למעשה היה אדם עצלן שאי אפשר היה לסמוך עליו. הוא לא פירנס את משפחה ונעלם להמון חודשים. לא היה אכפת לו מהם וכך השאיר אותם לחיות בעוני. בספר כמובן ניתן הסבר משכנע להיעלמות הזאת, הוא היה חייל אמיץ שנשלח למלחמה ואף נפצע בה". עם זאת, האב הקפיד על השכלתן של בנותיו.

רוסו נהנית לנפץ מיתוסים: "האם הנהדרת והקדושה היתה נרגנת. בספר מתואר מותה של בת כמוות אצילי. אבל לאמיתו של דבר גסיסתה היתה ארוכה והיה לה כל הזמן שבעולם להאשים את הוריה בהזנחה הגדולה שבעטיה היא נפלה למשכב. הימים האחרונים שלה מתוארים בספר כהזדככות הרגש, אבל בעצם היא היתה ממורמרת".

הדיסוננס לא פסח גם על דמותה של אלקוט. "היא מתארת את עצמה בספר כטום בוי, תעלולנית ועליזה", אומרת רוסו, "אבל על פי עדויות היא היתה אשה די קודרת. עוני ורעב היו מנת חלקה והיא נאלצה ללכת לעבוד. האב אמנם עודד אותה לכתוב ולפרסם את ספריה, אבל לא חלילה מטעמי פמיניזם, אלא מכיוון שרצה את הכסף".

אלקוט כתבה ספרים רבים בחייה, אבל דווקא הספר הזה שלא אהבה, "נשים קטנות", היה לרב-מכר אדיר. היא נאלצה לכתוב המשך לספר, כי הקוראים דרשו שגם ג'ו תתחתן. היא עצמה מעולם לא התחתנה. "תוסיפי אין-סוף סכסוכים עם המו"ל (ליטל בראון) ואת מקבלת את התמונה", אומרת רוסו. לטענתה, הספר נחל הצלחה בראש ובראשונה כי אלקוט ידעה לספר סיפור וכן בזכות המנעד העצום של הדמויות הנשיות וההתפתחות שלהן. "בכל שלב של החיים אפשר למצוא בו עוד רבדים. לא נפרדים מספר כזה באמת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו