בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבות ופנים

התערוכה "ארשת פנים" במוזיאון ת"א מציגה יצירות בהקשרים משפחתיים מעניינים, אך הניסיון לקרוץ לילדים בשפת הפייסבוק מגושם

תגובות

בין ציורי הדיוקנאות והדימויים המוצגים בתערוכה "ארשת פנים" במוזיאון תל אביב, בולטים כמה ציורים שתווי פנים חסרים בהם. בתערוכה המיועדת לכל המשפחה הועמדו צמדי עבודות שיצרו נציגי שני דורות של אמנים, זה לצד זה, כדי לחדד את הקשר ביניהם ולעמוד על משמעותו.

מקצת העבודות נבחרו על ידי האוצרת שרה ריימן שור, אך אחרות הן עבודות חדשות, שהאמנים יצרו מלכתחילה בהקשר לעבודה של אמן ותיק. התערוכה אף מכוונת לעודד ילדים לעשות היכרות עם יצירות במוזיאון: כדי לראות את העבודות האותנטיות יש לחפש אותן באגף החדש והמדובר של המוזיאון, בגלריה המוקדשת לאמנות ישראלית.

זו תערוכה מצומצמת שנדחסו בה קווי מחשבה, ולא כולם פותחו די הצורך. כך, הנושא של הקשרים משפחתיים פועל נפלא במקרה של ציוריהם של הצייר אורי ריזמן ובתו אסנת ריזמן, וגם בסדרת העבודות של גדעון רובין שנעשו בהשראת ציור של סבו, הצייר ראובן רובין. בשני המקרים האמנים הצעירים יותר מגיבים לאמנות של קודמיהם, בין השאר באמצעות השמטת תווי הפנים בעבודותיהם. בכך הם מעניקים הקשר ופרשנות רחבים לעבודתם, שאפשר למקמו בין הפרטי ללא-אישי. כך, למשל, כשריזמן מציירת את הוריה כחסרי פנים, היא טוענת את הציור ברגש עז שנובע ממערכת היחסים שלה אתם, ועם זאת, בגלל המבע האטום החסר, הדמויות עשויות גם להתפרש כהורים אנונימיים.

הקשרים המשפחתיים בין האמנים המבוגרים לצעירים ומושאי הציור שבחרו - בני המשפחה - מסייעים להנגיש לילדים את הרעיון המרכזי המורכב מעט. אצל גדעון רובין המצייר את ילדיו ובני משפחתו - העבודות תלויות על פני קיר שלם כמעט - אפשר לשאול את הילדים מדוע הוא לא מצייר פנים, ולשמוע איך הם מבינים את הבחירה הזאת ואם היא לא מטרידה אותם.

הסוג השני של ההקשרים בין האמנים המוצגים בתערוכה הוא של כעין אב או אם רוחניים, ולא קשרי משפחה כפשוטם. כלומר, סוג של השראה. כך, למשל, פסל של שירה זלוור, של אב המחזיק את בנו על כתפיו, מגיב היטב לציור "שבת בקיבוץ" של יוחנן סימון. היצירות של זלוור - פסלי שעווה קטנים ומדויקים - מושכות את העין, אנושיות ומנוכרות כאחד.

ויש בתערוכה גם הקשרים תיאורטיים ומורכבים יותר. לקבוצה זו שייכות, באופן מפתיע ולא שגרתי כשמדובר בתערוכה לילדים, גם עבודות פוליטיות במובהק. למשל, שני ציוריה של קרן ענבי ובהם סצינות שאחרי עימות בין חיילי צה"ל לפלסטינים, שהוצבו בהקשר לעבודה של ישראל פלדי, "פסטורלה".

מלבד התצוגה, אפשר להקדיש את הזמן הנותר לפעילויות שונות הקשורות לתערוכה. כך למשל בפינת התחפושות אפשר להתחפש לדמויות על פי כמה ציורים ולבחור רקע לצילום ואביזרים מתאימים (דגים, ראש של עז, זר פרחים ועוד). מיד אחרי שמצלמים את הילד, התמונה מוקרנת על מסך גדול. בפינה אחרת מוזמנים ילדים לשבת זה מול זה בעמדות ציור, כאשר רק הפנים של בן הזוג נראים, ומוצע להם לצייר כל אחד את פני רעהו. עבודה נוספת היא מילוי תווי הדיוקן העצמי על גבי קרטון, כאשר מסביב לפנים מופיעים בלוני מחשבות, שאפשר למלא אותם. מי שאוהב פאזלים, יכול לסדר קוביות גדולות ורכות על הרצפה ולהשלים דיוקנאות של ציירים ידועי שם (כמו ראובן רובין).

ילדים גדולים יותר מוזמנים לעמדות המחשב, שם מוצג מעין פייסבוק דמיוני, כפי שהדבר מוגדר. כלומר, ניסיון ליצור רשת חברתית מומצאת בין אמני העבר לאמנים החיים. אם כבר, מתאים יותר לקרוא לזה טוויטר, מכיוון שלכל אמן יוחסו כמה הצהרות שמזכירות ציוצים. בדף של נחום גוטמן, למשל, האמן מכריז: "התרגשות גדולה. זכיתי בפרס דיזנגוף לאמנות". וראובן רובין "אומר": "בואו בהמוניכם, תערוכת היחיד שלי במוזיאון תל אביב בשעה טובה". דגנית ברסט מגיבה ומצטרפת לברכות. אבל כפי שהדבר נעשה, יש סכנה שילדים ששולטים באמנות הפייסבוק יגחכו כשיביטו במסך.

שי וליץ


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו